אביגיל מייזליק: "לא סוגדת יותר לגורמה"

קרוב לעשרים שנה חלפו מאז החליטה אביגיל מייזליק להניח את מקל הנדודים וגילתה את הדרך חזרה הביתה, אל חיק היהדות. בדרך, עברה לא מעט טלטלות וחיפושים, דרך הקיבוץ החילוני שבו גדלה, המסעדות המצליחות בהן עבדה ושיעור התורה הראשון ששמעה בחיים ושגרם לה לבכות. היום היא סופרת ובעלת ההוצאה לאור "מייזליק ספרים", וחוץ מזה, היא גם שפית מדופלמת בעלת טור קבוע ומצליח מאוד כבר שנים בעיתון "משפחה". אבל לפני הכל, היא אם לחמישה ילדים ובעלת תשובה.

"היהדות? משהו שהוא מעבר להרי אררט"

מייזליק, 45, נולדה וגדלה בקיבוץ גזית, שנמצא בסמוך להר תבור, בבית חילוני למהדרין, כבת שלישית מתוך ארבע בנות, לאם שעלתה מצרפת ואב שעלה מארגנטינה, דור שני להשכלה. "גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר", היא מספרת, "מבחינתי עולם היהדות היה משהו שהוא 'מעבר להרי אררט', רחוק מכל רחוק. בקיבוץ לא היו אפילו שיחות כנגד זה, זה פשוט היה 'לא' גדול וזהו. אני זוכרת שפעם ילד אחד אמר שיש דבר כזה אלוקים וכולם התפוצצו מצחוק וקראו לו בכינויי גנאי למיניהם. חשבנו שמי שחושב ככה הוא פשוט אדם נבער מדעת. לא ידעתי כלום על יהדות. אני זוכרת שבגיל יחסית מאוחר, עשרים פלוס כזה, ישבתי וראיתי בטלוויזיה את החגיגות אצל רשב"י ומיד חשבתי לעצמי: 'איזה קטע שבדיוק החגיגות האלה של המרוקאים זה בדיוק באותו יום של ל"ג בעומר'".

מיד עם תום השירות הצבאי שעשתה בעיתון במחנה, שמה מייזליק פעמיה לעבר העיר הגדולה, ת"א, שם החלה תהליך ארוך ומשמעותי של חיפוש עצמי. "חיפשתי את עצמי", היא משחזרת. "בין לבין נכנסתי לקטע מאוד חזק של אהבה לאוכל ובישול ונהניתי מזה מאוד. התחלתי לבשל למשפחה ולחברות המון וגם לארח, אספתי וניסיתי המון מתכונים, ובדיוק אז גם התחיל הקטע של שפים בארץ. פתאום נהיה למקצוע הזה מין מקום של כבוד בחברה הישראלית, כבר לא היית סתם עוד 'טבח', נהיית 'שף', ומאוד חשבתי בכיוון. הלכתי ללמוד במקום מאוד נחשב, ואני זוכרת שזה היה תהליך של למידה ועבודה נורא נורא קשים. עמדנו שעות על הרגליים והעבודה הייתה מתישה. היום בדיעבד, אני יודעת שמה שלמדתי שם בעיקר זה למה צריך לאכול אוכל בכשרות מהודרת בלבד. ראיתי שם מחדלים נוראיים מצד הכשרות, שאז בזמנו לא הפריעו לי כחילונית ולא אמרו לי כלום, אבל היום כשאני נזכרת אני ממש מזדעזעת".

"בהמשך", היא מספרת, "עבדתי במסעדות שונות וכל הזמן נורא סבלתי וחלמתי על הרגע שתהיה לי מסעדה משלי. תמיד חשבתי שהבעיה היא בעבודה עצמה, ושאם רק אעבור למסעדה אחרת - כבר ירווח לי ואני איהנה יותר מהעבודה, אבל זה לא קרה. היום אני מבינה שזאת עבודה שלא מתאימה ברובה לנשים. המאמץ הפיזי הוא קשה בטירוף, הרבה פעמים מול אנשים שלאישה לא שייך לעבוד איתם בכלל, כמו ערבים וסיניים. מלבד זאת, זאת עבודה שכרוכה בהמון לחץ ומתח נפשי, אי אפשר לתאר מה שעובר על טבחים במטבח.

בסופו של דבר, בהמלצת השף שאצלו למדתי, נסעתי לאנגליה, ועבדתי במסעדה בעלת כוכב מישלן אחד, שם הייתי המתלמדת היחידה, במלון קטן בלב השדות, שמוקם ליד עיר בשם באף. עבדתי לפני כן ב'קרן', מסעדה שהייתה נחשבת מאוד באותם ימים, של השף חיים כהן, וכשהגעתי לאנגליה, היא הרגישה לי כמו קיוסק לעומתה. שיכנו אותנו, צוות המלון, רבע שעה הליכה מהמלון, כך שבכל יום הלכתי לגמרי לבדי, בין השדות, ודיברתי עם עצמי, ובעצם עשיתי התבודדות. אלה היו רגעים מאוד מיוחדים של דיאלוג מאוד מעמיק שלי עם עצמי ועם אלוקיי".

"זה לא מלאכים, זה מלך מלכי המלכים!"

כשחזרה מייזליק לארץ עם הרזומה המרשים, הצעות העבודה המיוחלות לא איחרו להגיע. כמעט מיד, היא קיבלה חמש הצעות נחשבות מאוד במקביל, ובסופו של דבר, החליטה להיענות להצעה של מסעדה מאוד נחשבת בהרצלייה פיתוח, בה ביקשו שתשמש כשפית. אבל למרות שמייזליק לא הפסיקה להתקדם בסולם החלומות שטוותה לעצמה- האושר לו ייחלה מעולם לא הגיע בעקבותיו. "האווירה במסעדה הייתה לא נעימה וטעונה מאוד, היו המון מתחים", היא מסבירה, "היו לי שלושה עשר עוזרים מתחתיי וחמישה מנהלים קפדניים מעליי. אחד מהם ממש שנא אותי, וכל טעות הכי קטנה שעשיתי - הייתי בבעיה מאוד רצינית.

"אבל דווקא שם קרה לי משהו מאוד משמעותי לתהליך התשובה שלי: כשפית, ידעתי מה המנה המבוקשת ביותר במסעדה, ולכך נערכתי מדי יום. בעיצומו של אחד הערבים, כשהגיעו בינתיים רק כחצי מכמות הסועדים, כבר נגמרה כל הכמות של המנה המבוקשת, ואני ידעתי שאני בצרות. בעיני רוחי, כבר ידעתי בדיוק מה הולך לקרות: בעיניים מושפלות, אספר זאת למנהל, הוא כמובן ישפיל אותי עד עפר, ולא ישכח לי את הטעות הזאת עוד הרבה מאוד זמן. כ"כ פחדתי מהתגובה שלו וידעתי שזה יהרוס לי את כל הערב, שפשוט החלטתי להעלים ממנו את העובדה החשובה הזאת, ובמקום זה עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם לפני כן - עצמתי את העיניים וביקשתי בלב: 'הלוואי שאף אחד לא יזמין פה יותר את המנה הזו הערב'. וכך היה.

"זה היה משהו מאוד בולט, אי אפשר היה שלא לשים לב לזה, שממש מאותו הרגע ואילך, בניגוד לכל היגיון, אף אחד במסעדה לא הזמין אותה! מאז, בכל פעם שהייתי במצוקה והייתי צריכה עזרה - עצמתי את עיניי ורק הפטרתי את בקשתי לאוויר וזו התמלאה לאלתר.

"אחרי תקופה, כבר הלכתי לשאול חברה טובה שהייתה לי, ניו אייג'ית כזו, שהייתה 'נציגת הרוחניות' בחיי, מה בדיוק קורה לי שם במסעדה. סיפרתי לה הכל ושאלתי אותה אם יש דבר כזה מלאכים, והיא צחקה וענתה לי: 'מלאכים? זה לא מלאכים, זה מלך מלכי המלכים!', ואני צחקתי ושאלתי בחזרה: 'למה שאיזה שפית במסעדה תעניין אותו?' והיא ענתה לי: 'מעניינת? את לא יודעת כמה מעניינת...', והתשובה שלה נגעה בי עמוקות והותירה בי המון רושם. כמובן שהמשכתי להשתמש בזה רבות והתחלתי לבקש גם על דברים יותר חשובים בחיים, וממש ראיתי ישועות.

"במקביל, הייתה לי חברה טובה שבדיוק התחילה להתקרב ליהדות. היא כל הזמן ניסתה לדבר איתי ולנסות לשכנע אותי להגיע לשיעור תורה שהיא השתתפה בו בקביעות, ואני סירבתי בעקשנות. בסוף נכנעתי והסכמתי לבוא, רק כי היא הבטיחה שאחר כך היא תפסיק לשגע אותי. איך שהגעתי, מיד הצטערתי על זה. ראיתי סביבי מלא בעלות תשובה באורות, ואני רק חשבתי לעצמי מתי זה כבר ייגמר ואיך נפלתי למלכודת של הדתיים האלה. כל השיעור, החברה הזו ישבה לידי קרוב ולא הורידה ממני את העיניים, אז הכרחתי את עצמי להיות כמו פסל, שלא תדע מה השיעור הזה עושה לי מבפנים, כי הוא באמת נורא נגע בי. כשנגמר השיעור והיא שאלה 'איך היה?', הייתי מאוד אדישה. זה לקח לי שלושה שיעורים עד שהסכמתי להודות בפניה בתחושות האמיתיות שלי. אני לא ידעתי את זה, אבל היא אפילו הייתה בוכה עליי וקוראת עבורי ערימות של ספרי תהילים בסתר כדי שאני אזכה להתקרב בעצמי, וכך שיעור גרר שיעור, ובסופו של דבר נשארתי במסגרת אקסטרנית של השיעורים כשנתיים".

"זה הנכד שלי!"

אחרי כשנתיים בתשובה, הגיע הרגע המכונן והמשמעותי ביותר בחייה של מייזליק - שלב החתונה המיוחל. "בחתונה שלי קרו שני דברים מנוגדים", היא נזכרת, "אמא שלי בכתה, ולא משמחה, ומנגד, בליבה של אחותי גמלה ההחלטה לחזור בתשובה. החתונה הייתה רגע שבו הם תפסו לראשונה שאני באמת חוזרת בתשובה, והם מאוד לא אהבו את זה. אמא שלי חשבה שהיא איבדה אותי, הילדה האהובה שלה, אבל ברוך ה', במהלך השנים עד מותה לא הפסיקה לרוות מאיתנו נחת.

"יש לי תמונה בראש, שאני לא אשכח לעולם, שתמיד כשאני נזכרת בה היא מביאה אותי לדמעות: כשעשיתי חלאקה לבן הראשון שלי, אמא שלי הסתובבה איתו בקיבוץ, בגאווה בלתי מוסתרת, והסבירה לכל העוברים ושבים, ש'זה הנכד שלי!'. למרות שההורים שלי מעולם לא חזרו בתשובה, הם תמיד מאוד אהבו ועם הזמן גם הצליחו לקבל אותנו כמו שאנחנו. עד היום, כשאנחנו נפגשים, אבא שלי שר לי ולילדים מידי פעם ביידיש, שירים מאוד מרגשים ומרטיטים את הלב, שהוא היה שומע כילד מהסבא שלו, שהיה רב גדול".

במקביל, בשלב זה, המשיכו לזרום למייזליק לא מעט הצעות עבודה, חלקן ממגזינים קולינאריים שונים בעלי שם. "הייתי מבוקשת", היא משחזרת בנימת צניעות אופיינית לה, "לחצו עליי כבר לפני כן שאכתוב, אבל עם העבודה סביב השעון במסעדה לא ראיתי איפה אצליח לשלב את זה וסירבתי. אחרי שעזבתי את המסעדה החלטתי להיענות להצעות, ופתאום, הבנתי שאפשר גם אחרת: אפשר לכתוב על אוכל בלי לעבוד בפרך שעות ארוכות ובלי לבשל לכל כך הרבה אנשים. אפשר שכל אחד יבשל לעצמו, בבית, וזה מאד הקל עלי ומאוד אהבתי את זה. חוץ מזה, השילוב של כתיבה - שזו גם אהבה נורא גדולה שלי, הביא לי המון סיפוק. אבל במרוצת הזמן, עם החזרה בתשובה וחיי הנישואין, הבנתי מהר מאוד שזה לא יסתדר. עורכים אמרו לי שנשארתי מאחור, שבגלל שאני כבר לא אוכלת במסעדות אז אני לא מעודכנת ולא מכירה את הטרנדים החדשים, ורק כותבת מתוך ה'ארבע קירות' שלי בירושלים. ובאמת, איפה יכולתי באותה תקופה למצוא מסעדה כשרה למהדרין לשבת לאכול בה...? אולי רק במסעדות הישנות של בני ברק, שמכרו בהן גפילטע פיש..." (צוחקת).

בסופו של דבר, קיבלה עליה מייזליק את הדין באהבה והחליטה לזנוח את המקצוע האהוב בשל הנסיבות הנתונות. אולם שנים אח"כ, הקב"ה החזיר אותה לאותה 'אהבה ישנה', רק שהפעם - דווקא מתוך הקדושה. "ערב אחד נכנסה אליי שכנה וראתה אותי בדיוק חותכת בצל, בשיטת חיתוך שלמדתי שנים לפני כן, ושאני כבר מורגלת בה, ולא הפסיקה להתלהב. מתוך כך התפתחה בינינו שיחה, וסיפרתי שבעברי הייתי שפית מקצועית, והיא החליטה שאני 'מבוזבזת' ומיד פנתה לעיתון 'משפחה' והציעה אותי לעבודה שם. היא אמרה להם: 'יש לי שכנה שפית, שאתם לא יודעים איך היא חותכת בצל, אתם חייבים לקבל אותה לעבודה!'", היא נזכרת וצוחקת. בפועל, בהשגחה פרטית, בדיוק התפנתה להם משרה בתחום. "בראיון הקבלה הם התלהבו ואמרו לי ש'באתי עם תותחים לכבוש מוצב של נמלים' ושאני יותר ממוזמנת לעבוד אצלם. כשהתחלתי לכתוב החלטתי לשלב בפינה שלי לצד המתכונים גם טור אישי, עם מילים מתוך הלב שלי, כשמטרתו היתה בעיקר לקרב. עם הזמן, אנשים היו אומרים לי: 'המתכונים שלך משהו, אבל הטור שלך עוד יותר! אנחנו תמיד קוראים קודם אותו ורק אחר כך את המתכונים'. כך בדיוק חלמתי שזה יהיה".

מכאן והלאה כל השאר היסטוריה: הטורים של מייזליק הפכו למבוקשים והיא עצמה הפכה לשם דבר בעולם החרדי. כשהמשפחה התרחבה, ועול הפרנסה החל להכביד, החליטו מייזליק ובעלה בעצת רבם, להקים את הוצאת "מייזליק ספרים". הספר הראשון אותו חיברה מייזליק היה "הבריחה מהודו", שמהר מאוד הפך לרב מכר ועד היום נחשב לסיפור הצלחה. "קיבלתי אינסוף טלפונים. אפילו אברי גלעד התקשר במיוחד וסיפר כמה הספר נגע לו ללב. אלה דברים שמבחינתי אין להם מחיר, זה היה שווה לי יותר מכל דבר אחר".

הטבח הולך רעב

כיום מייזליק היא חסידת ברסלב המתגוררת בבית שמש, ולמרות, ואולי בזכות יש לומר, הדרך שעברה, זכתה להקים בית יהודי אמיתי. "בסופו של דבר", היא מסכמת בגילוי לב, "באתי מעולם הגורמה, ואפילו הגשמתי את פסגת שאיפותיי והקמתי קייטרינג יוקרתי פרטי. עבדתי עם כל המי ומי בארץ ולא משנה מה הכנתי - היה לי כשרון לתת למנות שלי שמות כל כך ייחודיים, שאפילו אם הגשתי להם סתם שניצל - הם הרגישו שהם אוכלים זהב. אבל כשחזרתי בתשובה, חזרתי אל עצמי, אל השורשים שלי וזה בוודאי השפיע גם על הבישול שלי.

"היום אני מחפשת להכין אוכל פשוט ולא יומרני, כזה של בית, שמשמח אנשים, ובצורה נורא סמלית אני מנסה ללכת דווקא נגד הגורמה. אני חושבת שלא שייך לאימא שמגדלת שישה ילדים ועובדת במשרה מלאה - להשקיע את הכוחות שלה גם בלהכין מאכלי גורמה. יש אמרה כזו ש'הסנדלר הולך יחף', אז אני אומרת ש'הטבח הולך רעב', כי אני מכינה אוכל מאוד פשוט. גם בבית שלי. כמי שחי ברוך ה' בצילה של הרוחניות, אני עייפה מלהתעסק היום כל כך הרבה בחומריות. אומנם אני עדיין כותבת את מדור האוכל שלי בעיתון 'משפחה', אבל הסיפוק האמיתי שלי הוא כבר אחר. אני מתעסקת יותר בלהוציא ספרים בעלי אמירה, שמקרבים את הקוראים שלי לעצמם ולה' ואני גם מרצה לנשים שיעורי יהדות, והנפש מתמלאת הרבה יותר מאשר לו היתה לי היום מסעדה עם חמישה כוכבים במישלן".