חוק הפרנסה

אודה ולא אבוש, שפעמים רבות עת אני יוצא מביתי ופוגש "בידידיי" מהלכי על ארבע הסובבים את ביתי, אני מתמלא ברגשות קנאה... כן, פשוט כך. יבא השואל וישאל – מה יש לחתלתול או כלבלב להציע עד כדי כך שאני מקנא בהם?

אתם מוזמנים לעקוב אחר סדר יומם של בעלי החיים הסובבים אתכם ותגלו שעל פניו, אין להם דאגות פרנסה. לאחר שהחתול סועד את ליבו באשפה שסביבותיו – הוא משתזף בשמש  להנאתו ולא ניכרים עליו שום סימני דאגה מה הוא יאכל בארוחה הבאה, פרנסתו מובטחת... גם הנמר לעולם לא יטרוף שתי זברות אחת להיום ואחת למחר, הוא צריך את היום, כשהוא גומר עם היום הוא רגוע לחלוטין... מעולם לא שמענו על בעל חיים מכל סוג שהוא שבא אפילו להתרשם ביום הפתוח של המוסדות האקדמאיים...

ורק אנחנו – בני האדם, צריכים ללמוד שלש שנים כדי להשיג תואר ראשון, ואחר כך שלש שנים נוספות ללימודי תואר שני – בלי זה – אין הרבה סיכויים למציאת עבודה...

ועד שמוצא אדם את העבודה הוא יוצא מביתו בצאת החמה ומסיים בצאת הנשמה... בל נשכח שרוב העובדים במדינת ישראל אינם מרוצים ממקום עבודתם...

פעם חשבתם על השאלה למה דווקא אנחנו - בני האדם, צריכים לעמול כל כך קשה לפרנסתנו ולעבוד כל היום בשביל להתפרנס? מדוע לא ניתנת לנו הפריווילגיה שניתנה לשאר בעלי החיים?

רבים נוטים לחשוב שעבודה זה עניין חברתי. יתכן והחברה מחייבת להאיץ את קצב העבודה כדי לחיות ברמה גבוהה יותר, אך עצם כורח העבודה קדום הרבה יותר, הכורח הזה קיים מהיום בו נברא האדם! אדם הראשון נברא והושם בתוך גן עדן. היה לו הכול והוא לא חסר דבר, היו לו את כל התנאים האופטימאליים להיות אדם הכי רגוע ושליו, אלוקים נתן לו רשות לאכול מכל הבא ליד - "מכל עץ הגן אכל תאכל", רק - הוסיף אלוקים הסתייגות -  "אך מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". האדם מתפתה ואוכל מעץ הדעת בניגוד להוראת יוצרו, כתוצאה מהחטא אלוקים מעניש אותו בכמה דברים, בין היתר הוא אומר לו כך: "ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך... בזיעת אפך תאכל לחם...".

כן, נגזר על האנושות כולה להזיע כדי להשיג פרנסה... [יש הרבה מה להרחיב בנושא המרתק של חטא אדם הראשון, ומה הקשר בין החטא לעונשו, אך אין כאן המקום].

מדוע?

פרשתנו, פרשת בהעלותך מתארת את קורות בני ישראל במדבר לאחר מתן תורה, ומצוין גם עניין האוכל שאכלו בני ישראל במדבר – המן. המן היה לחם שירד להם מן השמיים. המעיין בפסוקים יראה דבר מעניין, אצלנו בפרשה נכתב שהמן ירד "על המחנה" [במדבר יא' פסוק ט], בפסוק אחר כתוב שהעם היה צריך לצאת מגבולות המחנה בשביל ללקוט [שמות טז'], ובפסוק אחר כתוב "שטו העם ולקטו" [במדבר יא פסוק ח], זאת אומרת היו צריכים ללכת רחוק ולשוטט בשביל ללקט את המן. חכמים בתלמוד דנים בנושא ואומרים שאכן הכול נכון, כל פסוק מתייחס לסקטור אחר מן העם. לכול אדם ואדם ירד מן, איפה הוא ירד? זה תלוי כל אחד בהתאם לרמתו הרוחנית, לצדיק ירד המן ממש בפתח אוהלו, האדם הבינוני, הוצרך לצאת מן המחנה כדי למצוא את פרנסתו, ואילו הרשע היה צריך "לשוט" רחוק כדי למצוא את מנת האוכל שלו.

מה מונח בעניין זה? זה לא נושא של שכר ועונש בלבד, אלא הרבה מעבר לכך. הסכיתו:

רבותינו בעלי המוסר מדברים רבות על כך שבאדם אין וואקום! זאת אומרת, אדם לא יכול לשבת ולא לעשות מהומה, כי אם הוא לא עושה כלום הוא עלול מהר מאוד להידרדר. חז"ל הגדירו זאת: "בטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא". לכל אדם יש רצונות ותשוקות – והם מובנים "בילד אין" בתוכו, השאלה היא מה הוא עושה עם אותם רצונות ולהיכן הוא מנתבם. אם האדם לא ישכיל לנתב אותם לאפיק חיובי הם עלולים מהר מאוד לסחוף אותו לאפיקים שליליים... כעת מובן מדוע רוב מעשי הפשיעה נעשים בתקופת החופש הגדול...

בני ישראל שוהים במדבר בתנאים של בית מלון בן אלפי כוכבים, לא חסר להם דבר! מן יורד להם מן השמיים, מים מבארה של מרים, הבגדים גדלים יחד איתם והענן מנקה אותם, הם בטמפרטורה מבוקרת... לא צריך לצאת לעבוד כי לא חסר דבר! ננסה לדמיין יהודי בן אותה תקופה קם בבוקר וחושב לעצמו, מה אני אעשה היום? תלוי. אדם צדיק ילמד את התורה שעכשיו נתנה, אדם בינוני חצי יום ילמד וחצי יום ישתעמם. רשע – [היו גם כאלה...] לא ילמד כלל, נו, מה כן יעשה? נכון, ישתעמם ויעשה נזקים...

המצב שאדם נמצא בחוסר מעש יכול לגרום להרבה בעיות - אומר אלוקים, אני מקדים תרופה למכה. ולכן, צדיקים שמתעסקים כל היום בלימוד התורה - יקבלו את האוכל עד פתח ביתם... אין צורך שהם יתאמצו על פרנסה שהרי הם עסוקים כל היום ברוחניות... הבינוניים שאין להם סבלנות ללמוד כל היום – יש חשש שבחצי היום השני יגיעו לידי בטלה ושעמום ומתוך כך לחטא, אומר הבורא אני מונע את זה מראש ואתן להם תעסוקה חצי יום – תחפשו את האוכל שלכם מחוץ למחנה... הרשעים, שכלל לא התעסקו בתורה והיא לא עניינה אותם, אם הם יהיו בבטלה כל היום המצב עלול להיות נוראי! אין ברירה ואלוקים שם להם את האוכל אי שם והם צריכים לשוט כדי להשיגו, וכך כל היום הם עמלו כדי להשיג את מנת חלקם – ולא נותר להם פנאי לחטוא כיוון שהם חזרו לאוהל "סחוטים"...

כעת אנו מבינים טוב יותר את דברי המשנה "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ", כי האדם חייב עול, עול של מה? זה תלוי בבחירתו...

זה מה שקרה עם אדם הראשון – היה לו כל מה שהוא רצה והוא חטא. אומר הבורא אין ברירה – בזיעת אפיך תאכל לחם... זה סיפורם של אנשי דור המדבר וזה בעצם סיפורו של כל אחד מאיתנו, החתולה, גם אם היא תשתעמם כל היום היא תמיד תישאר מה שהיא, לכן אין לה צורך בעבודה, לעומתה – האדם, אם יהיה משועמם הוא עלול להידרדר ולהיות הרבה יותר גרוע מאדם, לכן רק האדם זקוק לעבודה, אין ברירה... [חשוב להדגיש שישנם כמובן שיקולים נוספים לבעיות פרנסה גם אצל אנשים ברמה רוחנית מאוד גבוהה אבל כמובן שהיריעה קצרה...]

כאמור, באדם אין וואקום! אדם לא יכול להישאר ריק, הוא תמיד ימלא את עצמו במשהו, השאלה במה...

אני מאחל לכולנו שנשכיל למלאת את זמנינו בעיסוקים חיוביים, רוחניים ונצחיים ונזכה לפרנסה בקלות...