פרשת ראה: לא נפרדים

אין ספק שפטירת אדם קרוב הינה אירוע מצער מאוד, ואולי אף הקשה ביותר שיש לאדם. ההלכה היהודית – אשר מקיפה את חיי האדם מרגע לידתו ועד פטירתו – קובעת כללים ברורים בכל מה שנוגע לענייני אבלות.

בפרשתנו מובא ציווי, המורה לא להתאבל על נפטר באופן מוגזם ומופרז: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת", נאסר על האדם לשרוט ולפצוע את עצמו, וכן לתלוש את שערותיו כתוצאה מצער על נפטר.

וזאת למה?

התשובה כתובה בראשית הפסוק – "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקֶיכֶם" ולכן – "לֹא תִתְגֹּדְדוּ".

רבים ממפרשי התורה שואלים, מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו? מדוע עובדת היותנו בנים למקום מחייבת את איסור "לא תתגודדו", ומדוע דווקא בציווי זה מקדים הפסוק אמירה של "בנים אתם" למצווה, בשונה משאר מצוות התורה שלא מצאנו בהן את המונח "בנים אתם" כסיבה מקדימה לקיומן?

רש"י כותב את פשט הדברים: "לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים". זאת אומרת, כיון שבני ישראל בניו של בורא עולם, הם צריכים להיראות נאים ומכובדים, אין זה ראוי שיתהלכו והם מגודדים ומקורחים. המעוניין יכול לעיין בפירושם של האבן עזרא והרמב"ן, אשר ביארו את הפסוק באופן שונה.

נתמקד בביאורם של ה"אור החיים" וה"כלי יקר":

הציווי "לא תתגודדו", אכן נגזר מעובדת היותנו "בנים אתם". מדוע?

הצער על פטירת הקרוב והאהוב נובע מתחושת פרידה סופית מן הנפטר. אכן זו תחושה קשה מאוד, אך אצל עם ישראל – בניו של מקום – יש לפרידה משמעות שונה לגמרי, שהיא זו המעמעמת – ולו במקצת – את צער ה'פרידה'. ה"אור החיים" על פסוק זה מביא משל המבהיר את העניין. נציג אותו בלשוננו: משל למלך ששלח את בנו אהובו למשימה חשובה מעבר לים למשך מספר שנים. כשחלפו  השנים והבן עמד במשימתו, שלח אליו אביו המלך שליחים כדי להשיבו אל ארצו. אין ספק שקשה על הבן הפרידה מהמקום האחרון שבו שהה, אך קשי הפרידה הוא כאין וכאפס לעומת שמחתו של בן המלך, שהנה סוף סוף הוא שב לאביו.

כאלה הם חיי האדם. אדם חי כאן בעולם הזה עבור שליחות זמנית שאלוקים הטיל עליו. בסיומם של החיים שולח אלוקים 'שליחים' שישיבו את הנשמה חזרה אליו, למקום שממנו באה. אין ספק שהפרידה קשה לכולם, אולם צער הפרידה אמור להתעמעם כשאנו יודעים שהנפטר עשה את שליחותו נאמנה, וכעת הוא שב לאביו שבשמים. אכן כן, ודאי שצריך להתאבל על הנפטר, אך עלינו לקבל פרופורציות ולא להתאבל יתר על המידה.

זו הכוונה "בנים אתם לה' אלוקיכם" – בפטירה, שבים הבנים אל אביהם שבשמים, ולכן אל תגזימו בביטויי הצער.

ה"כלי יקר" מוסיף, שעל פי דרך זו מובן גם הפסוק הבא: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹקֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד, ב) – המילה "סגולה" פירושה דבר חמדה ששומרים בבית האוצר. לאמור: כשם שמלכים מכניסים את ה"סגולה" למקום השמור