עוד ישמע בערי יהודה. אבל מתי?!

תמונה ראשונה:

למכון הרפואי שבבית החולים האמריקני בעיר בתסדה, מרילנד, נקלעו שני סנטורים. הם הוזמנו למקום בשליחות ועדת קונגרס כדי לבחון כדאיות השתתפות ממשלתית בתקציב המוסד היוקרתי. הם הובלו בידי מנהל המחקר בין המוצגים עתירי הידע, והוכנסו לראשונה בחייהם בסודם של ציטופלסמות ואנדופלסים. החוקר התעקש להדגים לפני האורחים הנבוכים מדוע משתמשים בסרכזות צנטריפוגיות לבחינת תכונות, והסנטורים, בורים מוחלטים בכל מה שאינו הרכבת נורה, קבעו עיניים נואשות במכשור עדין, באלפי שפופרות ניסוי, במבחנות מתוחכמות.

אבל הם הרי אמורים לאשר תקציב. לבחון. להבין.

ככלות הביקור, ביקשו לשפר את רושם הבערות. הצביע סנטור בכובד ראש על אחת המכונות והקשה:

"הנורית השנייה בשורה השישית, מדוע היא כבויה?".

זהו - אמר 'בית הלוי' - ביאור הפסוק "איש בער לא יידע וכסיל לא יבין את זאת". 'בער' שחסרונו הוא חוסר ידע, שרוי במצב של 'לא יידע'. הכנעה מכובדת. אבל 'כסיל', שלבערותו נוספה גם השתטות, 'לא יבין את זאת'. מצביע על נקודה אחת תמוהה בסבך ואינו מבין.

תמונה שנייה:

בחור מגודל, בגדים זרוקים, עגיל מתנודד באוזנו הימנית ואת ראשו מעטרת כיפת קרטון ענקית. הוא ניצב אבוד ליד דוכן אתרוגים - זן חזון איש, ברוורמן - ומבוכתו הולכת וגדלה ככל שהזמן חולף. סביבו עשרות אברכים חמושים בזכוכיות מגדלת ודריכות בעיניהם. השיח עם המוכר נשמע לקוח מעולם הזוי:

בלטלך, שליש עליון, חסר, ניקב, שינוי מראה, כנימות.

הוא נוטל בהססנות אתרוג מאחת הקופסאות, ממשש, נוגע ומסתכל בו במבוכה. אין לו צל של מושג מאיזו זווית מסתכלים עליו ומה יש למצוא בו. "תן לי", הוא אומר לבסוף למוכר, "אתרוג של קילו וחצי, צבע צהוב". הוא שולח סביבו מבט הססני, לבחון אם קלע אל המטרה.

הקונים מסתירים חיוך. המוכר זע באי נוחות, שולף מארגז נויי סוכה אתרוג צהוב, ענק. "חמישה שקלים", הוא אומר לקונה.

בעל העגיל נבוך. חמשה שקלים לאתרוג לא יפייסו את הדרת החג הרוטט בלבבו. הוא חוכך בדעתו. "תן לי עשרה מהסוג הזה", הוא אומר למוכר, "ותארוז לי אותם אחד-אחד, שהמיץ לא יישפך לי בדרך".

* * *

כשבחור ניגש לשידוכים, כותב הגאון רבי אברהם יצחק קוק בספרו 'נעשה אדם', לפני שהוא שואל את עצמו האם הגיעה שעתו להשתדך והאם הוא בשל, ראשית הוא צריך להיות בבחינה של 'יודע לשאול'. לפחות לדעת איך ניגשים. לפחות לדעת לשאול את השאלות הנכונות.

חלק עצום מנערינו ניגשים לשידוכים, ואחר כך לנישואים - המוסד המורכב והמשוכלל והמסובך בעולם - כבעל העגיל הניצב מול אתרוגי דוכן המכירות: בלי כל מושג מה בכלל הם אמורים לחפש. חלק עצום מנערינו ניצבים ברגע הקריטי בחייהם ושואלים שאלות ברמת ההתמצאות של הסנטורים מוועדת הקונגרס: "למה הנורית הימנית דולקת?".

או בשפתנו: "למה אח של הכלה למד בגייטסהד? ולמה יש לה אחות בת 23? והאם היא מעדיפה לגור בבית שמש או במודיעין עילית?".

* * *

איך נרגיש אם בוקר אחד נמצא את עצמנו בתא הטייס של מטוס מתוחכם, סביבנו שלל כפתורים, לוחות חיווי, מסכי ניווט, זוויות צלילה ואופק, פרופילים אווירודינמיים, עומסי כנף ומספרי מך - והדבר היחיד שאנחנו מבינים בו הוא צבע הכפתורים?

רוב נערינו עושים את הטעות הזו. עולים על מטוס הסילון המתוחכם והבעייתי והמופלא ביותר ביקום: השידוכים, ואיתם הנישואים, ללא ידיעה בניווט, במזגי אוויר ובלחצי טמפרטורות, וללא מודעות לגורל הנוסעים.

והדבר היחיד שאנחנו יודעים עליו הוא צבע הכפתורים. שידוכים ונישואים, בעיני רבים מתוכנו, הם עניין צבעוני, תוסס וחביב: הלב חוגג. רוקדים בישיבה. שידוך מיוחס, סידור מלא, רהיטים, פרצופים מברכים וצוהלים.

מעט מאוד מעשים גורליים כל כך נעשים באופן שטחי וחובבני כל כך כשידוכים.

רוב הבחורים ניגשים למוסד השידוכים בלי לדעת על מה לשים את האצבע. כולם משתדכים, גם אני. כולם מתחתנים? גם אני! לא הקדשנו דקה של מחשבה למה בכלל להתחתן ואיזה שינוי זה יחולל בחיינו.

והרי זה אבסורד נורא. לפני קבלה לרבנות - נדרשת הסמכה. לפני נהיגה - מחייבת המדינה טסט. אפילו עוזרת ניקיון מתבקשת להביא המלצות. ואילו לפני הנהיגה ברכבת המהירה ביותר, המסוכנת והמסובכת ביותר בחיים - לא נדרש מהאדם דבר. שדכנים, קצת עצות של בני דודים ובירור אצל שכנים.

משודכים וחתנים מרבים לשמוע הגיגים רוחניים על מוסד הנישואים שלפתחם; על היותו משכן לשכינה ועל תפקיד הבית היהודי. אין לזלזל בדברים האלו, אבל הם לא יועילו להם במאומה ברגעים המרירים בסופרמרקט בביתר, בוויכוח עם בת הזוג על עובי המקרונים שכדאי לקנות.

* * *

מניסיוני, אחת הבעיות שבני ישיבות מסתבכים בהן היא התחושה העמומה ש"אני עוד לא בשל". מאיפה נובעת התחושה הזו?

כיוון שמרבית הצעירים לא מודעים לתביעותיו ולזכויותיו של מוסד הנישואים, הם גם לא באמת יודעים לאיזה בישול הוא נזקק. בחלק גדול מהמקרים שפגשתי, הבלבול יוצר תחושה עמומה של חוסר בשלות. כדי לפתור סוג כזה של בעיה אין צורך להמתין שנה עד לבישול. המתנה גם לא תעזור. צריך לעשות כבר עכשיו מה שבלאו הכי ייאלץ להיעשות: להבין מה הם נישואים.

כולם לומדים את זה בסופו של יום: לפני הנישואים, או לפני הגירושים.

חלק גדול מהטוענים להיעדר בשלות הם צעירים חסרי ביטחון וחסרי יציבות באישיותם. לחלק גדול מהצעירים מצטיירים הנישואים כמוסד מסתורי לא נודע. נוח יותר להישאר בחממה הבטוחה והנוחה. ישיבה, למרות התחרותיות שבה, היא מוסד מוגדר. כפוף לזמנים, גבולות וסדרים תוחמים. ולכן - מגונן.

אווירה ישיבתית גם מטפחת את התחום ההומני. היינו, הנטייה להתמקד ולהישאב לזוויות הרוחניות של האירועים. צעירים רבים חרדים מהמטלות הכלכליות ומעצם ההתעסקות בנושאים שניצבו עד היום הרחק מתחומי עולמם, כחשבונות בנק, תשלומי מיסים ועוד.

* * *

כמה צעירים הטוענים להיעדר בשלות לוקים בלחצי נפש שונים, והם חוששים, במידה של צדק, שאופיים החרדתי או הדיכאוני, ולעתים האנוכי, יתנפץ במערכת הנישואים. "עם חבר חדר אני לא מצליח להסתדר", אומרים לי צעירים, "איך אסתדר עם בת זוג?".

כשאנחנו דנים, אני אומר לצעירים האלו, בשאלה אם אתה בשל, אתה שוגה בניסוח. השאלה אינה אם אתה בשל, אלא אם אתה מתכוון להתבשל. אם השנתיים שאתה מתכוון להמתין יהיו בבחינת 'מצטמק ויפה לו', אם הן יבגרו אותך ויביאו איתן ביטחון, יציבות, יכולת הסתגלות לקשיים והתמצאות במטלות כלכליות - מה טוב. אבל אם בתקופת ההמתנה אינך מתעתד לטפל באישיותך ולא תשפר את אופייך, תשיג מטרה הפוכה: הזמן החולף בבלבול, בבטלה ובחוסר בהירות יעצים את תחושת חוסר הביטחון ושלל בעיותיך.

גם מי ששרוי בלחצים נפשיים יוכל לרכוש בשלות לנישואים, בשלושה תנאים:

ראשית, בגרות מספקת להכיל ולארח בנפש עולם זר של שאיפות ומשאלות. יותר מאשר טוב לב, נדרשת הפנמה בוגרת שכדי לחיות נכון יש לפנות מקום בלב לדעות ולרגשות נוספים.

שנית, היכולת לשלוט בסבל. שליטה בסבל אין משמעה ביטול הסבל, אלא היכולת לשרור מעליו ולחיות איתו במידה של שלום בית.

מרכיב נוסף הוא התחום הלימודי. בחור שנחלש רגשית, הסתכסך מסיבה כלשהי עם דף הגמרא ומרגיש בגלות ליד הסטנדר, אסור שהגלות הזו תימשך לאחר נישואיו. אסור לו לגשת לשידוכים לפני שהוא יודע מה הוא עתיד לעשות למחרת השבע ברכות. 'לעשות' - דבר שירגיש בו בבית.

וזו נקודה שבחורי ישיבה מתבלבלים בה. נישואים אינם משרה ואינם מהווים ייעוד כשלעצמם. נישואים מעניקים רקע ויציבות ומספקים צרכים רבים, אבל מרכז הכובד של החיים נותר בעולם הייעודים והיעדים שבין האדם לעצמו.

* * *

ונניח, שואלים צעירים, וזו אחת התהיות השכיחות ביותר, שאיני ערוך לעשות שינויים עם עצמי. האם ניתן בכלל להינשא למרות הפרעות אישיות? נכון יותר: לאיזו מידה של איזון מינימלי נזקק בחור כדי שיוכל להשתדך?

הנה למשל, סיפורו של אברהם.

דבר בחייו לא האיר לו פנים. השידוך בינו להוריו נידון מראש לכישלון. אביו עשה את רוב זמנו במסעות בעולם, ואמו רגשנית, מרירה ודמעתה מצויה. הישיבה הקטנה הייתה מין מסע בתוככי ג'ונגל פראי, בין 150 נערים שאיימו בעצם קיומם וסערת השטייגן שלהם על שלוותו. הצורך הנואש בחמימות וביד תומכת החליף פנים במהלך חייו הצעירים. ניסה למצוא מחסה בצל דף הגמרא, זעזע את ההיכל בשאגות בסדרי מוסר. עם הזמן וחיפוש אובססיבי של חמימות, פיתח קשרי תלות רגשיים. בגיל 26 עדיין מצא את עצמו רעוע ונטול יציבות.

אמרו לו דורשי טובתו: "הגיע הזמן, אברהם, להתמסד. להקים בית. בית יעניק לך יציבות. תמיכה". הוא שאל אותי אם יש סיכוי כלשהו שבית יעניק לו מזור ותמיכה, או שרק יביא סבל נוסף.

זו שאלה שאני נתקל בה ללא הרף. אברהם אינו הולך לעשות שינוי אמיתי בחייו. בחור המצוי במצב של קושי רגשי כרוני: תחרותיות יתר, לחצי חברה, אי שקט כזה או אחר, תלות רגשית, מתחים ושאר נגיפי הדמיון - האם נישואיו עשויים לפתור בעיות מהסוג הזה, או להעצימן? האם ניתן לשדך אותו? האם מותר?

תחילה, הפן ההלכתי. האם חובתו ליידע את השדכן ואת המשודכת שמצבו הרגשי מעורער? שאלתי לפני שנים את מורי, מרן הגרש"ז אויערבאך. הוא השיב כך:

מבחינה מוסרית זו שאלה סבוכה, ולב יודע מרת נפשו. מבחינה הלכתית של אונאה, מוטלת חובה לספר רק אם המשודך נוטל כדורים פסיכיאטריים, או חייב על פי חוות דעת מומחה לקחת כדורים כאלו.

הוא גם הסביר למה. הגדרת חוסר יציבות וחוסר איזון אינה ברורה. האם בחור שנלחץ מדי כשהוא עומד בתור או מי שיוצא מכליו כשמעצבנים אותו נכללים בחוסר איזון? האם בחור שנלחץ מחברה המונית מוגדר 'חסר יציבות' עד כדי להרוס את שידוכיו? ואם כן - מהי הגדרת המון: מאתיים? אלפיים? בהיעדר תשובה בהירה, 'חולי' מתייחס לנטילת תרופות פסיכיאטריות (להבדיל מכדורי הרגעה).

* * *

ההמלצה הנפשית מורכבת יותר.

נישואים, בבסיסם, מסייעים להרגעת רוב לחצי הנפש שאינם מוגדרים כמחלה או הפרעת אישיות. לחצי נפש - היינו, אלו הנובעים מרפיסות רגשית ומאישיות חלשה. למי שקשייו אינם נובעים מהפרעה של ממש, נישואים עשויים להעניק שלווה, יציבות וחמימות; שלושה כוחות ריפוי נפלאים לנפשות רגשניות מדי. אלא מה? הנישואים עצמם גוררים איתם לחצים וקשיים חדשים.

השאלה תלויה במידת יכולתו להבדיל בין חולשתו הנפשית לנישואיו. יש צעירים המסוגלים להשאיר את נישואיהם מחוץ למעגל קשייהם ולא להפוך את בת הזוג למטפלת. מי שמרגיש חזק מספיק לערוך את ההבדלה הזו, עשוי לבנות את נישואיו כאי של ביטחון ושלווה.

גם מי ששרוי עדיין בקשיים רגשיים יוכל לגשת לנישואים, ורצוי לגשת לנישואים - במידה שהקשיים נשלטים. מאידך, מי ששרוי בבלגן רגשי, במצב שבו כל קושי נהיה בעל בית המנהל את צעדיו ואת תגובותיו בלי יכולת להפעיל שיקול דעת, נישואיו רק יאיצו את הידרדרותו. ובת זוג רק תעצים את הבלגן.

העיקרון ברור: בת זוג מעוניינת בבעל הראוי לכבוד. היא תסכים לתמוך רגשית בבעל הראוי לכבוד. תמיכה רגשית היא מהות הנישואים. אבל היא לא תהיה מוכנה לחיות עם חדל אישים. נישואיה אינם אמורים לעשות ממנה עובדת סוציאלית במשרה מלאה.

מי שסובל מחוסר איזון רגשי חייב לפתוח בתהליך התחזקות לפני השתדכותו, אבל אין סיכוי שבעיותיו תיעלמנה עד נישואיו. אם לחצים נפשיים ליוו אותו פרק זמן ממושך, סביר שהם יימשכו גם לאחר נישואיו. אבל אין זה אומר שיש להימנע משידוכים כל עוד לא נפתרו הבעיות כולן. אדרבה, נישואים עשויים להיות חלק מתהליך הבראה בונה. בתנאי שהוא רכש את היכולת לשלוט בבעיותיו, ולא להטמיע אותן בקשר הזוגי.

* * *

קיימת תופעה שכיחה מאוד אצל בחורי ישיבה, החוששים שתקופת ההשתדכות שלהם תחתום את תקופת החיבור שלהם ללימוד. דווקא כשאיום השידוכים צף ועולה, וההורים לוחצים, גוברת בהם הנטייה לפתוח מהתחלה. להתחזק בלימוד על מנת להשלים כל מה שהחסירו בבחרותם.

זו טעות מוחצת, מסיבות שונות. הבולטת שבהן: אי אפשר להשיג בלחץ את מה שלא הושג כל השנים ברוגע, כשהנפש הייתה שרויה תחת גפנה ותאנתה.

לפני שנים אחדות נכנסתי למרן רבנו הגר"ח קנייבסקי ושאלתי כך:

לבחור בן עשרים מוצע שידוך טוב. המשפחה רוצה, אבל הוא מהסס. מצד אחד, הוא אומר שנפשו חשקה בתורה. הוא רוצה להמשיך ללמוד. מאידך, הוא חושש שמא לא ימצא שידוך ראוי כל כך. האם עליו להיענות להצעה?

על כך השיב לי רבי חיים:

"נפשו חשקה בתורה? תגיד לו שיתחתן. מי אמר שאחרי החתונה לא יוכל ללמוד? תגיד לו שאחרי החתונה לומדים טוב יותר!".

* * *

תופעה שכיחה נוספת היא הפנקסנות הזעירה. בחורים רבים עורכים רשימות ארוכות של דרישות, התאמות, טיפוסים ודרכי חשיבה עד לרמת השאלה אם המשודכת תרצה, כמוהו, לנהל שני חשבונות בנק או אחד, ועל השקפותיה בנושאי ענישת ילדים.

מספר חילוקי הדעות שיהיו בינך לרעייתך, אמרתי לצעיר כזה, יהיה כמספר האירועים ביום. 'דעותיהם אינן שוות' אמור במיוחד על השוני שבין בני זוג. השאלה באיזו מידה אתה מפנים שעליך לארח ולאזרח, כדברי המהר"ל, דעות נוספות בלבך ובחייך.

"כל בחור", כותב המשגיח הגר"ש וולבה, "מתאים לכל בחורה. כל השאר הם שאלה של מידות!".

איזה משפט מדהים.

* * *

אחד המוסדות הנפתלים במערכת השידוכים הוא מוסד הבירורים. זהו מוסד שאי אפשר איתו, ואי אפשר בלעדיו. אבל החברה החרדית מפריזה בשימוש שהיא עושה איתו.

העולם אומר: "יגן עלינו הבורא מידיים של גויים ומפיות של יהודים". מתרחשים ברחובותינו דברים מחפירים בתחום השמועות וחצאי האמיתות בכל הקשור לבירורים בשידוכים. גם לפושעים ניתנת זכות הגנה עצמית, שנלקחת ממשודך שסתם כך לא מצא חן בעיני אחד השכנים, הממהר לחוות דעת מומחה: "הוא נראה כזה טיפוס".

נחרץ גורלו.

או, כמה חכם: "לא יודע. עפעס, משהו בעיניים שלו לא מצא חן בעיניי".

או, חמור יותר: "אני לא רוצה לדבר, חלילה. איך וייס? אתם יודעים, דיני נפשות. אבל נו, זה לא חלק".

פעם שמעתי מישהו שטרם בירר מה גורס 'שמירת הלשון' במקרה הנדון, ולכן התנסח בעדינות מצמררת: "אני לא רוצה להתבטא עליו. בחור נפלא. אבל אם הבת שלכם חלקה, תתרחקו".

* * *

מה ההסבר לתופעת ההכפשות בשידוכים בקהילתנו?

עובדתית, בגלל הצניעות הברוכה. זו החברה היחידה בתבל שאין בה כל יכולת לוודא תכונות שלא על ידי תחקורים, ולכן צובר מוסד הבירורים כוח אדיר.

אבל יש סיבה פחות נכבדה. אנשים רבים זקוקים לבימה, סטנדר, להפצת מעיינותיהם. אין זה קשור רק לגאווה ולתאווה, אלא בעיקר לצורך בהכרה. הכרה היא צורך אוכל נפש דווקא אצל מי שמקריב חיים לעינוגי הדעת. וכשמישהו שואל סוף-סוף את חסר הבימה על טיבו של בחור פלוני ומחלץ אותו מאלמוניותו לרגע מבורך, יש נטיית נפש להפוך את הרגע מבירור שגרתי למעמד.

אם ישיב "הוא בחור מקסים", יהפוך ללא רלוונטי. עוד אחד מעשרות שכנים וחברים האומרים כך. כל הבחורים נולדו מקסימים. ואז הוא לובש אצטלת מומחה ופותח בניתוחי אופי דקיקים, היוצרים בלבול אצל השואל, הלומד דבר מתוך דבר; הורס למשודך ובונה לעצמו שלוש דקות של מבצרי כבוד דמיוניים.

* * *

וכאן המקום לספר על עובדה מופלאה שהייתי שותף לה לפני עשרות שנים.

באחד הבקרים פתחתי עיתון 'המודיע', ובמדור המאורסים נתקלתי להפתעתי בשמו של ידיד שעבר אשפוז ומצב נפשי קשה. ניגשתי למו"ר מרן הגרש"ז אויערבאך ושאלתי אותו האם עליי להתערב.

הוא שאל אם ידוע לי שהנ"ל מקבל תרופות פסיכיאטריות. משהשבתי בחיוב, חלפה עננת צער על פניו והוא הורה:

"מקרה שכרוכים בו תרופות וטיפול פסיכיאטרי, יש להודיע למאורסת. אבל תחכה שבועיים. לא עכשיו".

זה נשמע לי מוזר. העזתי פנים ואמרתי לו:

"בשבועיים, ישתקע הדבר. במשך שבועיים יחליפו הצדדים שעונים ומתנות יקרי ערך. אולי תיקבענה החלטות נוספות בעלות משקל שיגבירו את כאב הפרידה".

הוא נאנח ואמר:

"מסתבר שכך, אבל כל זה אינו גורם מכריע. טאַנְץ נִישְׁט אִין מִיטְן דעֶם לחיים! (אל תקפוץ באמצע הלחיים). אסור להלבין פנים נרגשות של כלה, שרק אתמול נחוגו ארוסיה. כסף וזהב הם לא מאן דאמר במקום שהרגש אומר את דברו".

הסיפור המפעים הזה, אחד הסיפורים המאפיינים של הדמות הפלאית, מעניק מבט נשגב לרגשי הכבוד ולפגיעות שאיתם יש להיערך בתקופה הרגישה הזו.

* * *

לעצם דרכי השיקולים, הנה עצה ששמעתי ממו"ר מרן הגרש"ז אויערבאך: בכל שיקול ממרכיבי השיקולים בהצעות שידוכים צריך להציב את עניין האי הבודד.

מהו עניין האי הבודד?

אילו היו שתי המשפחות, שלך ושל המשודכת, מושלכות לאי בודד - האם היית מעדיף לדוג לבד את דגיך, או לבוא בברית הנישואים עם המשודכת האמורה בתנאי כורח השעה.

למה אי בודד?

משום שכל עוד אתה מצוי בטבורו של שיכון חזון איש או סנהדרייה המורחבת, ההיסוסים שלך נגועים בחשש שהזמן, השדכנים או בני הדודים יביאו איתם הצעות קסומות יותר. סוג השיקול הזה מתאים לשיקולי קניית עגבנייה. וסוג השיקול הזה גם מבוסס על יסודות הקיום של ההשחתה: הקנאה, התאווה והכבוד.

* * *

עצת פלאים נוספת שקבלתי ממו"ר מרן ה'קהילות יעקב' קשורה לימי הלחץ, ההמתנות לתשובה וזירוז השדכנים. הוא אמר לי אז כך:

"ככל שתעשה את זה לאט יותר, זה ייגמר מהר יותר".

מה טמון בעצה הנפלאה הזו? לא להלחיץ את הצד השני להעביר תשובה. מדוע? משום שהטבע האנושי מחפש אתגרים. דבר המושג בקלות, מצטייר כחסר חשיבות. אם אתה מלחיץ את המשודכים ואת השדכנים לתשובה מהירה, אתה מראה נוכחות וזמינות אגרסיבית וחשיבותך מתפוגגת.

גם לא כדאי להלחיץ את עצמך. יש כוחות נפש הזקוקים להבשיל. להתפתח. יש תהליכים שאי אפשר לקצר. בפרט תהליכים רגשיים.

נשמות טובות, בני דודים או שדכנים נמרצים מדי הדוחפים בני זוג כדי לעזור להם להחליט, יותר משהם עוזרים הם מכניסים לחרדות ולאי שקט. שכנוע הוא דבר רצוי בתנאי שיבוא כהצעה, לא כהכתבה.

* * *

בניגוד למה שניתן להבין מהאמירה של הגר"ש וולבה ("כל בחור מתאים לכל בחורה. כל היתר הם שאלה של מידות"), אין הכוונה שעם מידות ניתן לשרוד קשיים ולהעביר איכשהו את החיים, מעין בדיעבד. דווקא בני זוג שההתאמה ביניהם אינה מושלמת יכולים לפרנס את מהותו של קשר הנישואים: היציאה מעצמך לקראת הזולת.

וככל שזה נשמע מופרך: ככל שבן הזוג רחוק יותר באופיו והליכותיו, יכולת החדווה שבלבוא לקראת עשויה להתעצם.

לבוא לקראת בן הזוג אינה כניעה. זו חווית אירוח השני בתוך לבך.

* * *

התנאי שחז"ל מעמידים לנישואים תקינים הוא רק זה: שהאישה "לא תתגנה עליו". האם היעדר גנאי הוא תנאי מספק?

בעלי מחשבה הוכיחו דבר נפלא מלשון חז"ל: בזיווג לא צריך לחפש אדם מושלם, כי אם תנאים המאפשרים עבודה משותפת של תיקון מידות והתחברות ראויה.

יש המשקיעים שבועות על מנת לבחון כל תכונה ותגובה של המשודך. איך הוא שותה, איך הוא אומר תודה, איך הוא נוסע באוטובוס ואיך הוא מגיב כשהנהג מתאחר. גם לאחר כל הבחינות המיותרות הללו, מספר הוויכוחים והניגודים בינו לרעייתו יהיו כמספר אירועי היומיום.

צריך גם לזכור שהזוגות הנישאים צעירים מכדי ששלמות הנפש תקיף את הליכותיהם ואישיותם. צעירים בגיל הנישואים מצויים באמצע תהליך התפתחות והתגבשות האישיות, ולכן חלק גדול מהמבחנים חסר משמעות.

השאלות היחידות הקובעות הן: עד כמה המשודך מבין שהוא צריך להשתנות, ועד כמה הוא מסוגל להשתנות.

כך פסק מרן ה'אגרות משה':

"...אין להתחכם הרבה. והאישה שמוצאת חן במראיה ומשפחתה, ושמועתה טובה שהיא שומרת דת - יש לסמוך ולישא אותה בתקווה שהיא מזומנת לו... ואין צורך לבחון אותה מתחילתה, וגם שלא יועיל, ו'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'" (שו"ת 'אגרות משה' יו"ד ח"א סימן צ').

* * *

ומילים ספורות לבחור שלא-הולך-לו בשידוכים.

מה שאתה צריך זה פחות להיפגש עם כל הארץ ולנסות את כל השדכנים והאפשרויות, ויותר להתחיל להיפגש סוף-סוף עם עצמך.

יש גיל מסוים, לאחר רמת מאמצים מסוימת, שאומר לך: הבעיה אינה טמונה בכך שפלונית מחיפה או אלמונית מביתר סירבה ברגע האחרון. ברוב המקרים, מדובר במי שעדיין לא קיבל החלטה אמיצה להתחתן נפשית.

מה הכוונה 'להתחתן נפשית'? לא לבחור אולם, תזמורת וצלם מופלאים, אלא ללמוד לוותר עוד לפני שהתארסת. ללמוד לפנות מעצמך מקום עוד לפני שהתארסת. ללמוד להתגמש בשאיפות ולהתאים את עצמך למישהי שהתכונות הבסיסיות שלה מתאימות.

לא אחת שנוצרה בהזמנה.

אתה שואל למה נשארת רווק עד גיל מבוגר מדי? אלו שנשארים רווקים עד גיל מבוגר, ואני יודע שאני חוטא בהכללה גורפת, הם לאו דווקא אלו שמבקשים מהעולם ומהחיים יותר מדי, אלא אלו שמסרבים להשלים שהעולם נותן פחות מדי. שלעולם יש נוקשויות משלו. האמנות להתגמש עם המציאות היא היכולת שתביא לך את המיטב.

מי שטועה וחושב שהעולם אכן נותן את המקסימום, ושהוא התחתן עם כרוב משמים בלובן כנפיים, ושחייו אמורים להיות זרועים גני שושנים - משבר נישואיו החל מרגע נתינת הטבעת.

* * *

העולם מרבה לדבר על נישואי אושר. עוד הזיה חולנית שלו.

אין דבר כזה.

מי שניגש לנישואים עם המבט ההזוי הזה, ייפול שדוד כשדמיונותיו יירגעו. נישואים אינם נותנים אושר. אושר הוא כוח רוחני מאוד, אישי מאוד ופנימי מאוד שכל אחד מניב מעצמו. אוי לו לאושר התלוי ועומד בזולת. נישואים נותנים כלים לאושר. כלים נפלאים. נישואים כמוהם כיד ורגל. ביד אין דבר מאושר, אבל גם אי אפשר בלעדיה.

תמיד השאלה - מה אתה עושה עם היד והרגל.

או הנישואים.

* * *

כותבת הגמרא (בבא מציעא): "ראה את המציאה ונפל עליה מעבירין אותו הימנה". הוסיף הרה"ק מקאצק:

כאן נקבע הגבול שבין ביטחון לחובת השתדלות. גם השתדלות אינה פריקת רסן מאמונה ומביטחון. גם השתדלות צריכה להיות מדודה; השתדלות שההיגיון מורה שה' יתברך חפץ בה. 'ראה את המציאה ונפל עליה'? נפילה היא מעשה היסטרי. זו לא מתנת שמים. אם בורא עולם היה רוצה שהחפץ יהיה שלך, הוא היה מעניק לך אותו בצורה שהייתה מותירה לך פנאי להתכופף ולהרים. לא ליפול עליו.

הרי זה כלל יסוד בהליכות החיים, בפרט בתקופה הסוערת והרגישה של ההשתדכות, המערערת לעתים את השלווה: לעולם לא ליפול על דברים.

אין זו עצה הקשורה רק להתנהגות היגיינית ואיסטניסית, או לדרגות באמונה. זו גם דרך חיים פרקטית: מי שנופל על דברים - אף פעם אינו משיג אותם. ומה שנותר מנפילתו הוא רק שובל עכור של השפלה עצמית.