הסיפור של מנוחה: מאחורי הקלעים של תכנית הילדים "שעת מנוחה"

דממת אלחוט קידמה את פניי כשנכנסתי אל אולפן הידברות, אליו הגעתי כדי לסקר את תכנית הילדים המצליחה 'שעת מנוחה', המשודרת זו תקופה בערוץ, ומונה כבר למעלה מ-140 פרקים, שניתן לצפות בהם גם באתר הידברות. מוזר. ימים ספורים קודם לכן, כשהגעתי לסקר תכנית אחרת, רחש המקום כמרקחה. כעת אפילו זבוב לא מעז לזמזם כאן. מאחורי האולפן, בחדר הקונטרול, ישבו קרן המפיקה, וסתיו, במאי המצלמות. הם הנהנו לעברי בראשם לאות שלום, בעוד אני מנסה לכבוש את המבוכה שהרגשתי, בשל הרעש שעשיתי בכניסתי.

"שתיים, תתכונן", מכוון סתיו במקצועיות, ומצלמה מספר שתיים מתכוננת לשעטה הבאה. אט אט נסגר הפריים בקלוז אפ על דמותו של הפועל המשופם שעסק בקטיף פולי הקפה מן השדה, והסצנה הסתיימה.

את פוקס – סופרת, מנחת הורים ויועצת משפחתית בהכשרתה, אני פוגשת ברגע של אתנחתא מצילומים. ביודעין או שלא ביודעין, בחדר ההלבשה היא חיכתה רק לי. "שלום שירה, נעים מאוד", היא חייכה חיוך לבבי והושיטה את ידה לעומתי. מיד הרגשתי בנוח איתה - כבר ידעתי שיש בה משהו, באישה הזו. משהו אחר, סוחף, שקורא לך להתקרב אליו ולרצות להכיר אותו.

בתוכנית "שעת מנוחה" מקריאה פוקס את סיפורי הילדים שכתבה, תוך הטמעת מסרים חשובים בתודעת הילדים. "בכל סיפור שאני כותבת יש מסר מסוים", אומרת פוקס. "סיפור בלי מסר – איננו סיפור בעיניי. עם זאת, אני משתדלת בכל כוחי שהמסרים יועברו בצורה עדינה ולפי יכולת התפישה השכלית של הילדים. ילד אוהב להחליט לבד מה לעשות וכיצד לפעול. וכשהמסר מועבר אליו בצורה עקיפה – גם אם יישום הדברים לא נעשה באופן מידי, הרי שהילד מפנים את הדברים. יום יבוא, והוא אכן ישתמש במה שלמד".

שיעורי בית בחרוזים

לדברי פוקס, מסרים שמועברים בצורה עזה וגלויה מדי - עשויים לגרום לקלקול ההנאה הצרופה מן הסיפור, ואף להביא את הילד לריחוק מוסרי. "גם מסרים קלים שמוצפנים בעלילה הם בעלי משקל רב. למשל בסיפור הזה", היא מצביעה על אחד הסיפורים בספר שלפניה ואומרת, "מסופר על מורה חברה'מן, שבזמן ההפסקה יוצא ומשחק מחבואים ביחד עם התלמידים שלו - ופתאום נעלם. הילדים מחפשים אותו בכל מקום, וכמעט שמתייאשים. בסופו של דבר הם חוזרים לכיתה, מוצאים אותו ושואלים: 'המורה, איפה היית? חיפשנו אותך כמעט בכל מקום. והמורה משיב: 'אני הייתי כאן כל הזמן, חיכיתי לכם שתבואו לחפש אותי'. בסיפור הזה, למשל, יש יותר הומור, אבל מסתתרים בו מסרים כפולים – הן למבוגר והן לילד. המסר למבוגר הוא שהחינוך חייב להיעשות לצד הומור וידידות עם הילד. המסר לילד הוא שהמורה אינו דמות מפחידה שכל הזמן חייבת להיות רצינית ומאופקת. הילד לומד שמורה הוא אדם קרוב, שמבין את העולם שלו – עובדה שהוא מסוגל אפילו לשחק איתו מחבואים".

אהבה כתיבה מילדות

"כבר בילדותי  נבטה בי האהבה לכתיבה והצמיחה שורשים", אומרת פוקס, ומבטה משוטט, כמו מבקש לדלות ממעמקי הזיכרון את הפרטים. "כילדה, אני זוכרת שאפילו את שיעורי הבית שלי כתבתי בחרוזים", היא צוחקת, "המורות היו משתגעות ממני. כשהתחתנתי, הכתיבה הפכה באופן רשמי לעיסוקי העיקרי, כשהתחלתי לכתוב בעיתונים החרדיים דאז –'מרווה לצמא' ו'יתד נאמן'. חוץ מפוליטיקה, כתבתי הכל. בשלב מסוים נוספו בעיתונים גם מדורי ילדים, וכך מצאתי את עצמי כותבת סיפורי ילדים שזכו לאהדה גדולה בקרב ציבור הורים ואנשי חינוך, ובהמשך אף פורסמו כספרי ילדים בקו יהודי - דבר שבאותה תקופה לקה בחוסר עצום". ספריה הראשונים 'יד אל יד', 'בין השורות' ועוד – יועדו בעיקר לבני נוער, ורק בשלב מאוחר יותר בחייה, היא אומרת, החלה להקדיש את זמנה לכתיבת סיפורים לגיל הרך.

בשלב מסוים בראיון, אנחנו שומעות נקישות חזקות על דלת חדר ההלבשה. "ההפסקה נגמרה, אתן צריכות לסיים", מודיעה לנו חגיגית המפיקה קרן גומל."אנחנו מוכרחים להתחיל לצלם".

"כן, כן, ודאי. כבר סיימנו", אני ממהרת להבטיח, ומגלה לבסוף שצללנו לתוך שיחה, למשך עשרים דקות נוספות.

לב עם הידברות

"אני רואה את ה'אסמסים' שלך", יורה פתאום סתיו באמצע הסצנה למפיקה שירן פינדר, ששהתה בתוך האולפן, ומצלמה 2 מיהרה להנציח את האירוע בו נראו אצבעותיה הזריזות מקישות על מסך הנייד שלה. "אני רואה שאת מתכתבת עם אמא שלך". היא מחייכת.

מקום בו נמצאים בצוותא אנשים מרקעים שונים – חילונים, מסורתיים וחרדים – עלול להפוך לקן רוחש צרעות - דהיינו ערובה למריבות, תככים ושנאת חינם. אולם לא כך הדבר באולפני הידברות, שהדבר הראשון שמכה בך כשאתה נכנס אליהם, הוא אנרגיות טובות ותחושת שייכות חזקה.

האולפן בו מצולמת התוכנית

"צלמים להתכונן, ארבע תתייצב. שלוש, שתיים, אחת ו... מצלמים", מהדהד קולו של הבמאי סתיו, וסצנה נוספת מתחילה. "לא עושים קאט, עוברים לסיפור על הקפה".

"שלום ילדים, אני מנוחה פוקס, ואני שמחה מאוד להיות פה אתכם. הסיפור שאספר לכם היום הוא על מוצאם של פולי הקפה. האם אתם יודעים ילדים, מאין הגיע אלינו הקפה?", שאלה האישה החביבה עמה שוחחתי קודם לכן, כשהיא ישובה על סלע גדול וספר מאויר בידה. התבוננתי בדמותה הרגועה שניבטה אליי מבעד לאקרנים, ונפעמתי. רק מאוחר יותר גיליתי שאת כשרון המשחק שלה - המלווה בשלווה נפשית פנומנלית, תוך שליטה בשפה רהוטה וקולחת - ירשה פוקס כמתת שמים בלבד, ולא באיזה מוסד אקדמי.

"מברזיל?", נשמעה לפתע צעקתו מפלחת הדממה של סתיו, שלא היה יכול להתאפק.

"רק רגע, סתיו", חייכה פוקס אל אחת המצלמות והשיבה בנימה ילדותית אופיינית, "אנחנו לא מגלים מאיפה. אחרת, אתה הרי לא תקשיב לסוף הסיפור".

באה מאהבה

300 ספרים זה הישג לא מבוטל. איך את מצליחה להתאים את עצמך לציפיות של כולם?

"רוב האנשים אוהבים לקרוא ספר של סופר שחושב כמותם, ורואה את החיים דרך המשקפיים שלהם. לכן הם מחפשים בספר סגנון שמתאים להם, עם הוויי חיים מתאים, עם תיאורים משכנעים ועם מסר שהם מכוונים לו. קשה, ואולי גם בלתי אפשרי, לרצות את כל הקוראים. בתחילה ניסיתי, אך מיד גיליתי שזה לא יעזור. כל סופר מביא את הוויי החיים שלו, את ההסתכלות האישית שלו והשאיפות הייחודיות לו. אז החלטתי להיות מי שאני - ומי שרוצה, שיקרא. למרבה הפלא, דווקא אז גיליתי שכל מה שסופר צריך להביא איתו כדי להצליח להעביר את משנתו הלאה – הוא אהבה. אהבת אדם, אהבת העם, אהבת הבריאה – זה מה שמקרב אותך לקורא, פותח את לבו וגורם לו לרצות לשמוע מה שיש לך לומר. והאמת היא שמאז, כל מה שאני באמת עושה, זה לאהוב".

מי שסבור כי דרכה של פוקס הייתה סוגה בשושנים, ולא עברה כלל במכשולים ודילמות - הרי שטעות בידו. לא כל כך פשוט לאהוב - כשמנגד קיתונות של רותחין מבעבעים באמירות מאמירות שונות על הספרים שלך – דהיינו, על מי שאתה. "מכיוון שקוראי ספריי הם אנשים מכל הציבורים, אני נתקלת פעמים רבות בקשיים ובלבטים לגבי הכיתוב או הציורים. עד היום נעזרתי בכ-30 מאיירים שונים שכוונו על ידי להתאים איורים לרמת קריאה, לסגנון של ספר ועוד, והנה התחלתי לשמוע אנשים מכוונים שונים, סותרים כמובן אלו את אלו: 'למה הפאות של הילד כל כך קצרות? למה הכיפה כל כך גדולה? למה החצאית כזו ארוכה? למה לילדים בספרייך יש תמיד כיסוי ראש? למה הציורים כל כך אמיתיים? מדוע הציורים כל כך בובתיים' וכך הלאה. בתחילה ניסיתי לבוא לקראת כולם, אמרתי לעצמי: מדוע שאגרום באמצעות הציורים להרחקת האנשים? אבל גיליתי שאין דבר שמרחיק אנשים יותר מצביעות".

אמור לי מה ספרך, ואומר לך מי אתה

"סופר חייב להביא לתוך הספר את עצמו, את סגנון החיים שלו ואת מאפייניו. אם לא יעשה כן, הוא משטה בקוראים. הבנתי שעלי להיות אמיתית. אמיתית במסרים ואמיתית בציורים. מרגע שהייתי שלמה עם משנתי – הבנתי שכולם קוראים אותי. אולי לא מסכימים עם כל קו, אבל קוראים, מביעים את דעתם, וממשיכים לקרוא".

בקרוב תוכנית להורים

גם באשר להשתתפותה בתוכנית הילדים 'שעת מנוחה' המשודרת בערוץ הידברות, חוותה פוקס לא מעט קשיים ולבטים: האם כדאי הוא הדבר לחשוף עצמה מעל האקרנים, האם אין הדבר גובל בחוסר צניעות, חלילה, ומה באשר למשפחה הקרובה – כיצד היא תגיב.

"נכון שאני מוכרת לאנשים רבים דרך הספרים שלי, דרך הסרטים (סבא הושע, לאה ואליהו ועוד – ש.כ), דרך ההרצאות והמפגשים שאני עורכת זה שנים רבות, וכן דרך תוכניות הרדיו שלי (בעבר ברדיו 'קול חי', והיום בתוכנית הורים ברדיו 'קול ברמה'– ש.כ) – אולם לרוב מדובר בדרכים אמצעיות שבהן אנשים טרם הכירו אותי חזותית. כשקיבלתי את ההצעה מערוץ הידברות, ההתלבטות הייתה האם כדאי לי לחשוף את עצמי, או שאולי טוב יותר שלא יכירו את פניי, ודי בכך שמכירים את סגנון כתיבתי ואת מה שאני, דרך הסיפורים. רק לאחר התייעצות עם אבי מורי - הרב אלעזר חבצלת, שיהיה בריא, רב בית הכנסת 'חזון עובדיה' בירושלים, שעמו אני מתייעצת בכל עניין ועשייה - הגעתי למסקנה שאם אדם יכול לתת משלו לשמח אנשים, לעשות להם טוב, לדבר איתם ולהעשיר את ילדיהם בעושר חינוכי, רוחני ואינטלקטואלי - אז מדוע לא, בעצם?"

בימים אלו משתדלת פוקס להנעים את זמנם של הילדים הצופים בתוכנית 'שעת מנוחה', אך בד בבד מבטיחה שלא לקפח את ההורים, ומקווה שבעתיד הקרוב תצולם גם תוכנית מיוחדת בעבורם.