למה העולם והאדם לא נבראו מושלמים מלכתחילה?

חז"ל מספרים לנו על דיון שנערך בין טורנוס-רופוס (כיהן כנציב רומי ביהודה באותה תקופה) לר' עקיבא, והמעשה שהיה כך היה:

שאל טורנוס-רופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?

אמר לו: של בשר ודם נאים.

אמר לו טורנוס-רופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!

אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.

אמר לו: למה אתם מולין?

אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.

הביא לו [עוזריו של] רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות (=מיני מאפה). אמר לו ר' עקיבא: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אין אלו (=הגלוסקאות) נאים יותר מן השבלים?!

אמר לו טורנוס-רופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?

אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם.[1]

המהר"ל מפראג (בספרו תפארת ישראל, פרק ב) התייחס לדיון שנערך בין טורנוס-רופוס לבין ר' עקיבא, וכך כתב: "טורנוסרופוס היה סבור כי מעשה האדם פחותים מן מעשה הטבע, במה שהטבע פועל אלוהי. לכך אמר שהמילה היא יותר פחותה מן העורלה, שהיא מעשה הטבע שפועל השם יתברך, ואילו המילה מעשה האדם. והשיב לו שאין הדבר כך, כי מעשה האדם במה שהוא פועל האדם שהוא בעל שכל יותר במדרגה מן הטבע, שהוא כוח חומרי בלבד. וכמו שהוכיח לו מן החטים שהוא פועל הטבע, והוא חסר עד שיושלם על ידי אדם השכלי, שמזה תראה כי פועל השכל הוא על הטבע".

כלומר, לפי ביאורו של המהר"ל מפראג, כך יש לראות את פני הדיון: טורנוס-רופוס לא הבין כיצד אדם המאמין שה' ברא את כל היקום, מעז להתערב בבריאתו, ומכיוון שהקב"ה ברא את האדם עם עורלה, הרי שמן הסתם כך הוא רוצה שהאדם יהיה!? אך ר' עקיבא אמר לו, שה' ברא את האדם עם שכל, ומדרגתו של האדם בעל השכל, גדולה ממעלתו של הטבע, שכן הטבע הוא רק חומר, ואילו האדם הוא אפוא בעל שכל. ולכן, אע"פ שה' ברא את החיטים, האדם בעל השכל לוקח את החיטים הללו והופך אותם למיני מאפה, ואין כאן הפרת רצון ה', להפך – זה רצון ה' שנשתמש בשכלנו על מנת לשלוט בטבע וננווט אותו אל עבר מחוזות חיוביים של תיקון העולם.[2]

על הדברים הנ"ל יש להוסיף נקודה חשובה: למרות שרצון הבורא יתברך הוא שהאדם יפעל, ייצור ויעשה, הוא (=האדם) חייב להיזהר שהצלחתו בעולם העשייה לא תעורר אצלו את מידת הגאווה, שהרי לפי היהדות מידת הענווה היא מן המעולות והמשובחות שבמידות[3], והיא היתה אחת ממעלותיו של משה רבנו, וכפי שמצוין במקרא (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". גם רבותינו האריכו בדברים על חשיבותה של מעלה זאת, ולתועלת הגדולה שיוצאת ממנה לאדם ולחברה.[4]

גם את שמירת השבת אפשר להבין כחלק מעבודת האדם לרכישת המידה המשובחת הזאת, שכן, בששת ימי המעשה, האדם פועל ועושה, והתנהלות זאת יכולה ליצור אצלו שתי בחינות: טובה – בבחינת "גדול הנהנה מיגיע כפיו", ורעה – בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". והנה, הגם שרצון ה' הוא שהאדם יפעל ויעשה, עדיין, חשוב שעשייה זאת לא תביא אותו לידי גאווה, וכאמור, אחת ממעלותיה של השבת, היא בהקניה לאדם את מידת הענווה, שכן השבת גם משמשת כזכר לכך שהקב"ה הבורא, והוא זה שנותן לאדם כח לעשות חיל (דברים ח, יח), וכאשר האדם מתבונן בזאת, דהיינו שכל כח העשייה והיצירה שלו הוא מתנת הבורא, הוא מבין שאין לו במה להתגאות.

[1] תנחומא, ויקרא, פרק יב, סימן ה.

[2] וחשוב להדגיש שמדובר אך ורק בעשייה חיובית, שנעשית בהתאם לדרך התורה, שהיא גילוי רצון ה' בעולמו. וכבר הזהיר הקב"ה את אדם הראשון ואמר לו (קהלת רבה ז, יג): "כל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".

[3] וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם: "הענווה היא מן המעולות שבמידות התרומיות כי היא הקדמה לטוב השלם... והיא מן המידות הנשגבות", ("המספיק לעובדי השם", פרק ז).

[4] ראה: אברהם בן הרמב"ם, "המספיק לעובדי השם", פרק ז; רמח"ל, מסילת ישרים, פרק כב; אורחות צדיקים, שער הענווה.