מה עשה דוד לפני שהפך למלך?

דוד היה הילד השמיני במשפחתו, ומשמע שהקטן מבין אחיו (עכ"פ מבין הזכרים). כבעל עיניים יפות ושיער אדמוני, היה מראהו נאה. אביו, ישי, מינה אותו להיות אחראי על צאן המשפחה, ובפרק חייו הראשונים (עד למשיחתו למלך) הוא רכש כישורים רבים, וכמו שהמקרא מתאר (שמ"א טז, יח): "בן לישי בית הלחמי יודע נגן, וגיבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תואר וה' עמו". ועם זאת, מעלתו הגדולה ביותר של דוד היתה דווקא טהרת ליבו. ועקב כל הסיבות דלעיל (גם הגשמיות וגם הרוחניות), בחר ה' בדוד להיות למלך המשיח (דהיינו שנמשח בשמן המשחה) על ישראל, כאשר בחירה זאת הוצאה לפועל על-ידי שמואל הנביא ע"ה.

במקביל למשיחתו של דוד, רוח רעה החלה מפעמת בשאול המלך[1]. עבדיו, שידעו כי דוד יודע לנגן, הציעו למלך שדוד ינגן לפניו, על מנת להטיב את רוחו. שאול קיבל את עצת עבדיו, וכך נרקם לו קשר אישי בין שאול לדוד, שהפך להיות עוזרו הקרוב ביותר, והמנגן הפרטי שלו.

בימים ההם נאספו הפלישתים להילחם עם ישראל, כאשר בראשם עמד גולית (איש גדול מימדים, ובעל אמצעי הגנה ומתקפה), וחירף את מערכות ישראל במשך 40 ימים ולילות, ואגב כך העמיד אתגר לבני ישראל, שכן אף אחד לא רצה להתייצב בפניו. דוד, שצער רב מילא את קרבו למשמע חירופיו של גולית, וחילול ה' שנגרם כתוצאה ממעשיו, החליט לקחת יוזמה, ובאישורו של שאול, יצא והרג את גולית.

הצלחתו הגדולה של דוד בשדה הקרב, כישרונותיו המרובים, ומראהו הנאה, קנו לו את אהדת העם, והמקרא מעיד שאפילו ילדיו של שאול (יונתן בנו, ומיכל בתו) אהבו את דוד. אך שאול ראה הצלחה זאת בעין לא יפה, ונתעורר בליבו חשד לשלום מלכותו. גם העובדה ששמואל הנביא עזבו, ובמקביל במשך אותה העת רוח רעה ביעתתהו, הרי שכל זה פעל לנגדו של דוד.

כחלק מניסיונותיו להיפטר מדוד, מתאר המקרא ששאול מינה אותו להיות שר המלחמה, בתקווה שכך הוא ימצא את מותו בשדה בקרב[2]. וכשזה לא הועיל, הציע לו שאול את בתו מרב, בתמורה למאה עורלות פלישתים. אך גם הפעם יצא דוד כשידו על העליונה, והביא לשאול מאתיים עורלות.

דוד, שהמשיך לעשות חיל בשדה את הקרב, הביא את שאול לסף, והיה בשעה שדוד ניגן לפניו, השליך שאול חנית על דוד במטרה להרגו, אך שאול החמיץ, ודוד נמלט מפניו, בעזרתה של מיכל, שהורידה אותו מבעד לחלון.

כאן מתחיל דוד במסע של בריחה מפני שאול המלך המבקש להמיתו. בהתחלה הוא בורח לשמואל הנביא, וכאשר שאול שומע שדוד מסתתר אצלו, הוא מגיע אל ניות ברמה (שם ישב שמואל), ודוד שוב בורח. וכך דוד עובר תחנות שונות בעת בריחתו ומגיע לאחימלך הכהן בעיר נובה, לאכיש מלך גת, ולשאר אזורי ספר ביהודה. תוך כדי מנוסתו, מקים דוד סביבו מעין צבא פרטי המורכב מאנשים שונים ומגוונים[3], שלעתיד לבוא ישמש לו כבסיס לצבאו הממלכתי. עם זאת, דוד המשיך לראות בשאול כמלך הלגיטימי של עם ישראל, והתנגד להרגו, ואף הכריז בפני אנשיו ששאול הוא "משיח ה'". מעשה שגרם לשאול לחזור בו (לפחות לזמן מה) מרדיפתו אחרי דוד.

דוד, שלא סמך על מילתו של ששאול, התיישב עם אנשיו ובני משפחתו אצל אכיש מלך גת, שהסכים לאחר מכן, לתת לו את ציקלג. שם מצא דוד את עצמו בניגוד אינטרסים, שכן אכיש יצא למלחמה על שאול, ודרש מדוד שיצטרף אליו, אך בעקבות חשדם של סרני-הפלישתים שאולי דוד יתמוך בשאול, ויתר אכיש, והתיר לו לא להצטרף.

כאשר חזרו דוד ואנשיו לציקלג, גילו שהעמלקים שדדו ושרפו את העיר, ולקחו כשבויים את תושביה. דוד ואנשיו רדפום, השיגום והכום, והחזירו את כל הנפש והמלקוח, ואת חלקו (חלק מהשלל) שלח דוד לזקני יהודה.

כאשר דוד שב ממסעו, הוא קיבל את הידיעה על נפילתם בקרב של שאול ורוב בניו. דוד ספד להם וקונן קינה מרגשת. ומיד לאחר מכן עלה, בעצת ה', לחברון, שם הוא נמשח למלך על בית יהודה. ודוד בן 30 באותה העת.

אחרי משיחתו של דוד, עדיין נותרו בקרב שאר ישראל, כיסים רחבים של התנגדות, שנשארו נאמנים לבית שאול, וראו בבנו של שאול, איש-בושת, כיורשו הטבעי. את ההתנגדות הוביל אבנר בן נר, שהיה שר צבאו של שאול. ואמנם, גם ההתנגדות הזו לא החזיקה זמן רב, שכן מלבד העובדה שיד בית דוד היתה על העליונה במשך כל הזמן, אבנר בן נר החליט לבסוף לעבור לצדו של דוד, מה שחתם את הגולל למעשה על הרוח שמאחורי ההתנגדות.[4] ובזה נפתחה לפני דוד הדרך הסלולה למלכות המאוחדת, והוא נמשח למלך על כלל ישראל בתיאור מרגש של המקרא (שמ"ב ה, א-ג): "ויבואו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה, ויאמרו לאמר הננו עצמך ובשרך אנחנו, גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית המוציא והמביא את ישראל. ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל. ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה', וימשחו את דוד למלך על ישראל".

תקופת מלכותו של דוד התאפיינה באי שקט מתמשך, בין אם מדובר בשורת מלחמות שהתפרצו ובאו מאויבי ישראל מבחוץ, ובין אם מדובר במרידות שמקורם מבית-פנים. אך הרחבה של תיאורים אלו כבר חורגת מתחומו של חיבור זה, והרוצה להעמיק חקר, ילמד על בוריו את ספר שמואל ב'.

[1] בעל ה"ילקוט מעם לועז" (שמואל א, עמ' רא) ביאר כי רוח רעה היא "מחלת המלנכוליה, וכבר כתבו הרופאים שבחולי זה תוקפים אותו דאגות ורעידות ופחד תמידי".

[2] ראה בביאור ה'מצודת דוד' על שמואל א, פרק יח, פסוק יג, ד"ה 'שר אלף'.

[3] "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא, וכל איש מר נפש, ויהי עליהם לשר, ויהיו עימו כארבע מאות איש" (שמ"א כב, ב; וראו שם בביאור בעל המצודות).

[4] מאוחר יותר, יואב בן צרויה, הוציא להורג את אבנר בן נר, כתגובה לכך שאבנר הוציא להורג את אחיו של יואב, עשהאל בן צרויה. מעשה זה של יואב היה למורת רוחו של דוד. מיד לאחר מכן נרצח איש-בושת בידי שני אחים, שהיו שרי צבא בישראל: בענה ורכב בני רימון. גם את המעשה הזה גינה דוד, ואף הורה, כעונש, להוציאם להורג, (כל זאת ראו בשמואל ב, פרקים ג-ד).