ממרן על מרן: קטעים נבחרים מספר חדש

הסגולה הטובה ביותר לזכירת הלימוד

"בפעמיים שלש, בודאי שאי אפשר לזכור כלל, ובאים אלינו הרבה בני ישיבה בטענות שאינם זוכרים היטב את לימודם, ואפילו ארבעים בלי אפס לא חזרו. ועוד רוצים סגולה לזכור?! ובאמת שהסגולה הטובה ביותר לזכירת הלימוד היא בהתמדה יומם ולילה, ושכל מעייניו יהיו אך ורק בתורה, והכל יהיה כטפל ללימוד התורה, ויהיה כולו ״מונח״ בלימוד ללא כל עיסוק אחר, ולשנן הרבה את מה שלומד.

כשהיינו בגיל עשרים או עשרים ואחד היו מורים באצבע בישיבה מסוימת, ״פלוני למד את הש״ס עשרים פעם, פלוני כבר גמר הש״ס חמשים פעם, זה למד שני סדרים בש״ס חמשים פעם, וזה ארבע סדרים", וכן על זה הדרך. הבקיאות בש״ס חבקה אז זרועות עולם, אלא שבעוונות לאט לאט הדבר ירד, ומתעסקים רק בפלפולים בלבד. אמנם ברור שצריך לדעת הבנת עומק הדברים, בחילוקי סברות דקים, ולא חס ושלום בלימוד שיטחי, אך עם כל זה אין זה פוטר אותנו מלידע את התורה, ובאמת שזו בושה לאברך בן עשרים הזוכר שתים או שלש מסכתות בלבד. וכשאין את היסוד של ידיעת הש"ס, נחשב הדבר ל״כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה״ (ירושלמי פסחים פ״ו ה״ב), כי אי אפשר בשום אופן לפסוק הלכה מהשלחן ערוך מבלי להיות בקיאים היטב בש״ס, בהבנה ישרה, והדרך הנכונה היא להיות בקיאים בכל מכל כל".

בהזדמנות אחרת אמר מרן שיש לכל אחד להקפיד על תפילתו שתהיה בדקדוק כהוגן וכשורה. ויש ללמוד כיצד לבטא את המלים. וכך אמר: "ברוך ה', היום יש קסטות שהוציאה ישיבת כסא רחמים בבני ברק. ושם ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז, ממש גאון צדיק ירא שמים ובקי טוב בביטוי ובדקדוק. יש שם שש קסטות מתחילת תפילת שחרית עד סופה, איך לומר את הנוסח ואיך לבטא את המלים. ויש קסטה מיוחדת בשביל ביטוי האותיות איך מבטאים אותם. לכן כדאי שכל אחד ירכוש את זה, היום אין כמעט אדם שאין לו טייפ בבית. יכולים לשמוע פעמיים, שלוש, ארבע, ויקלוט הכל. לא צריך ללכת אצל מורה פרטי במיוחד, אפשר בפרוטות לקנות הקסטות האלה.

רבי אפרים כהן עצמו עודד אותי להמשיך

"...לשאלת כתב, האם הרב לא חשש מהעסקנים של העדה המערבית שיצאו נגדו בצעירותו? השיב מרן:״אמרו דברים בטלים אשר פיהם דיבר שווא. אני לא פוחד מהדברים הללו. ליבי לא ירא מה יעשה לי אדם. רבי אפרים כהן עצמו, שהיה ידידו הקרוב של הבן איש חי, עודד אותי להמשיך בכתיבת הערות על הבן איש חי. בצר לי, כשפניתי אליו, אמר לי: "אני כל כך נהנה מהתשובות שלך ותמה אני מהדברים שאלו אומרים עליך". כל אלו שרצו להתקומם נגדי, היה רבי אפרים משתיק אותם. יום אחד שמע רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פראנק. הוא קרא לי לביתו ואמר: "אני לא מבין מה הדברים הללו. אנחנו חולקים על הגר״א ועל רבי עקיבא איגר. האם אסור לחלוק על הבן איש חי? זוהי דרכה של תורה". הרב פראנק היה אוהב אותי מאוד. בכל פעם כשהגעתי לביתו בכדי לשאול שאלה, אמרה לי בתו כי אביה הורה לה להכניס אותי מהר אליו ולא לתת לי להמתין בחוץ. הוא אמר לה: "כשהאברך הספרדי מגיע לכאן, אל תתני לו לחכות, כי הזמן שלו יקר".

״מאז, בהקדמה לכל ספרי ההלכה שכתבתי ציינתי כי עם כל הכבוד וההערכה לרבנים ולפוסקים בני דורנו, כולם מחויבים לציית להוראות מרן השולחן ערוך, בין להקל בין להחמיר, מפני שהוא מרא דאתרא, וכן המנהג אצל מורי הוראה שלא לזוז מהוראת מרן השולחן ערוך ימין ושמאל. קבעתי בליבי לא להשגיח על דברי ההמון האלה אשר לא ידעו ולא יבינו״.

בביקורי בארצות אמריקה ראיתי

כתב מרן: "...ואני בבקורי בארצות אמריקה ראיתי לצערי שהנשים שבאות בהמוניהן לבית הכנסת בשבת, באות עם התיק שעל כתפיהן, וכאילו איסור הוצאה ברשות הרבים לא קיים בכלל. ולכן הורתי לרבנים הסרים למשמעתי לעשות עירוב רשויות בניו ג'רסי, ושלא כדברי מי שרצה להחמיר בזה, וטעמו משום שיש לחוש ע"פ הרוב שעוברים ברשות הרבים במכוניות יותר מששים רבוא בכל יום, ולכ"ע הוי רשות הרבים, ולא מהני עירוב צורת הפתח לרשות הרבים. ואני אמרתי לו, שלדעתי מה שאמרו שצריך ס' רבוא עוברים בכל יום, היינו בהולכים רגלי, משא"כ הנוסעים במכונית שהיא רשות היחיד בפני עצמה, הרי לא מצאנו דוגמתם בדגלי מדבר, ואינם מצטרפים לששים רבוא... ולכן צויתי לעשות עירוב רשויות של צורת הפתח להציל את אלה שעוברים להדיא על איסור הוצאה ברה"ר. ולרווחא דמילתא צויתי להכריז שכל האנשים שהם בני תורה, ולא נהגו להוציא מרשות לרשות כלל, ימשיכו במנהגם ולא יטלטלו. והעירוב נעשה רק להציל את אלה שנכשלים באיסור הוצאה. ואדרבה המחמיר שלא לעשות עירוב, חומרא הבאה לידי קולא היא, שגורם להמשיך את חילול השבת באיסור הוצאה לרה"ר.

נותנים לי משרה על מגש של זהב ואני דוחהו

בספר חזון עובדיה על ארבע תעניות כתב מרן זיע"א: אזכרה ימים מקדם שהגאון רבי ראובן כ"ץ ראב"ד בפתח תקווה פנה אלי בבקשה להצטרף אל בית דינו בפתח תקווה, ואני לא נתנני ליבי לעזוב את ירושלים, שהייתי שם מרביץ תורה בהלכה לבעלי בתים, אבל ברב ענוותו המשיך להפציר בי, ואני בושתי ונכלמתי לא להיעתר לבקשתו, והסכמתי אליו וזכיתי לשבת עמו בשבת תחכמוני וה' יתברך חנני דעה והשכל לנהל את הדיונים בבית הדין, והנה ביום אחד הופתעתי בשמעי את בקשתו, שמכיוון שהוא יוצא לגמלאות מפני גילו, מכאן והלאה אכהן כאב בית הדין. ואולם סרבתי לבקשתו בזה ואמרתי אליו: הנה יושב עמנו הרב ספיר, שהוא דיין ותיק כ-20 שנה, ואיך אעז להיות מעליו כמשרת אב"ד, והלא תהיה קנאה בינינו באומרו הצעיר הזה בא לבית הדין תמול שלשום והנה יצא למלוך. הגאון זעם שלא קיבלתי את בקשתו, אך שלא בפני היה מקלסני, שנותנים לי משרה על מגש של זהב ואני דוחהו. אבל כל זה היה לטובתי, שכאשר זכיתי לעלות בשנת תשי"ח לשבת כחבר בבית דינו של הגרא"י ולדנברג, לא הוצרכתי לרדת ממעמדי. השם יתברך יזכנו תמיד לדעת מיעוט ערכנו. וזכורני כשהייתי מכהן בבית הדין בפתח תקוה הובאה לפנינו עגונה שההיתר שלה היה מסובך, ובקשני הראב"ד להתלוות אליו ונסענו לירושלים לביתו של גדול הדור הגרצ"פ פרנק, שיחווה לנו את דעתו הגדולה, וביקש להניח אצלו את התיק והמסמכים של העגונה, ולאחר כמה ימים השיב לנו תשובה בכחא דהיתרא.

הרב זולטי ואהבתו לציבור הספרדי

בשנת תשכ״ה כיהנתי כדיין בירושלים, ובוקר אחד טלפן אלי הרב ז׳ולטי ואמר לי שכעת ממנים דיין בבית הדין העליון, והוא מבקש ממני להגיש את מועמדותי. אמרתי לו, אני לא מעוניין להגיש, בגלל שהרב ניסים היה אז רב ראשי לישראל, והוא בבלי, שכעס על השגות שכתבתי על הבן איש חי, ולכן אני חושב שהוא לא יסכים להעניק לי תעודת כושר לדיין בבית הדין העליון. הרב ז׳ולטי השיב ואמר: "הרב עובדיה, אני אחראי שתקבל את הכושר". ואכן, כהצעתו הגשתי בקשה, העניקו לי את התעודה וב״ה נבחרתי לתפקיד.

בשנת תשל״ח, כשהתקיימו בחירות לרבנות ירושלים, עמדתי כחומה בצורה למען בחירתו של הרב ז׳ולטי לרב הראשי. היו שחשבו מקרב בני הקהילה הספרדית בירושלים כי הוא היה עוין את הספרדים, ולא כך הדבר. אני באתי אל חברי הגוף הבוחר והוכחתי להם את אהבתו לציבור הספרדי, והם האמינו לי ובחרו בו.

בחלום אדבר בו

 "אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותיי ברבים כדי להתמסר יותר בעריכת כל חבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי ואם אין אני לי מי לי, ורעיוני על משכבי סליקו.

והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מבבל, אשר בא לבקר בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה, נכנס לחדר הספרייה, והתיישב ליד השולחן, ראה לפניו אחד מחבורי, כמדומני שאלות ותשובות "יביע אומר", והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה וכשסיים אמר טוב מאד. ושאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר, כאשר הייתה באומנה איתי. עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה' ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה. אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי.

ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאד לפני ה' יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה, וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא. ואיקץ והנה חלום. והנה אמת נכון הדבר, כי כיוצא בזה אמר לו המלאך המגיד למרן הבית יוסף". (עיין במגיד מישרים פרשת שמות דף מז:).

מרן והריב"ש

מעולם ברוך ה׳ איני זוכר איזה חלום שחלמתי, היו חלומות, אבל איני שם לב עליהם בכלל, קם בבוקר לא זוכר שום דבר, גם אם היה איזה חלום אני שוכח אותו. רק איזה פרט, דברים מיוחדים.

פעם אחת למשל תירצתי איזה תירוץ שהקשו על הריב״ש, רבי יצחק בר ששת, אחד מהגאונים שהיו לפני 700 שנה. היתה קושיא גדולה עליו ועמלתי וטרחתי הרבה עד שתירצתי אותה.

בלילה אני רואה והנה עומד לנגדי אדם זקן נשוא פנים שזקנו יורד על פי מדותיו, אמר לי: ״אני הריב״ש, תבורך מפי עליון שתירצת את דברי״! זה נשאר בזכרוני, אבל דברים אחרים איני זוכר ואיני שם לב עליהם.

וסיפר זאת גם מורנו הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א: באותם שנים, התגורר ברחוב אלקנה בירושלים. באחד הבקרים התעורר מרן, ושלא כמנהגו מיד נטל ידיו ובירך ברכות התורה, ומיהר לספרייה לעיין בשו"ת הריב"ש. לשאלת הבנים על מה ולמה מיהר עם הקיצו לעיין בשו"ת הריב"ש, סירב להשיב, לאחר ההפצרות סיפר לנו, כי בלילה התקשה בדברי הריב"ש וראה סתירה בדבריו, ועלה בדעתו ליישב כך וכך את דברי הריב"ש. וכאשר עלה על יצועו בא אליו בחלום הריב"ש, כאשר זקנו יורד על מדותיו, ואומר לו, אני רבי יצחק בר ששת, תנוח דעתך שיישבת את דברי, שאכן לכך נתכוונתי כמו שרמזתי בסי' פלוני. ולכן מיד בבוקר מיהר לעיין באותה תשובה, וראה שאכן דברי הריב"ש מיושבים היטב.

עד כאן מקבץ ציטטות מרתק מוכר ומוכר פחות, בסוף הספר מובאים מעשים נפלאים בנושאים שונים ומגוונים מחיי מרן רבינו הגדול זיע"א, וברובם מובאים המעשים מכלי ראשון, כפי שסיפרו בעלי המעשה עצמם. הספר יצא לאור בחודש אלול התשע''ד, לרגל יום אזכרת מרן.