האח הגדול: מתי כבר נתעורר מהגמר הגדול?

אם תעזו להגיד ב"מקומות הנכונים" שאתם סולדים מהאח הגדול, מיד ירגמו אתכם באבנים. תגידו שזה שעמום שמשלב מציצנות רדודה שאמורה לפנות למכנה המשותף, ומיד ישלפו לכם את הטיעון שנשען על הלגיטימציה המובהקת – צריכים קצת בידור, לא?

אבל מונחים כמו 'בידור', 'תרבות' והמשפט היותר מכובס 'בבואה של החברה הישראלית' – כבר ממש לא עובדים עלינו. אנחנו, פשוטי העם - כן, אנחנו עם המכנה המשותף הנמוך, שאליו התוכנית מכוונת לקלוע - כבר לא קונים את הטראש הטלוויזיוני הזה. נמאס לנו שמנסים לייצר עבורנו כוכבים בדקה, כי הם בטח לא נוצצים. כבר נמאס שעושים עלינו כסף ממסרונים, וכן, גם נמאס שמזלזלים באינטליגנציה שלנו, ומאלצים אותנו להסתפק בטראש ירוד, מציצני, נטול צניעות ובעל מכנה משותף לאכילת שקצים. שניהם מטמטמים את הנפש.

מעבר לסוגיית השעמום או העניין שהתוכנית יוצרת או לא, אחרי שנים ארוכות של בהייה חסרת תוחלת במסך הקטן, היום ברור לי שצפייה בטלוויזיה היא ממש לא דבר חיובי ומומלץ, וזה בלשון המעטה. אם כבר מנסים למכר אותנו למשהו, אז לפחות שיספקו לנו תכנים עם איכות גבוהה, כאלה שיתרמו לנו משהו לאישיות ויהפכו את חיינו ליותר משמעותיים ומלאים. אבל בפועל, קברניטי הטלוויזיה עושים את זה - רק ברוורס.

מישהו בגופים המשדרים חשב ברצינות, מתוך אכפתיות, על בני הנוער שצופים בתוכנית? מישהו נתן את דעתו על כך שאותם צעירים (וגם מבוגרים) שצופים בתוכנית, מקבלים מושגים מעוותים על מהות החיים? על חברות? ומה מותר ואסור? מישהו חשב על כך שהם עלולים להינזק מכך, ולקבל מושגים מעוותים לכל חייהם?

אחרי שהמסך ירד, יצטרכו מתמודדי הריאליטי להתמודד עם החיים עצמם, ולהבין שעד כה הם חיו בסרט. אנחנו כחברה נצטרך להתמודד עם מנות הטמטום הנוספות שבהן האבסנו את עצמנו, ומערכת החינוך הממלכתית תצטרך להבין איך זה שלמרות ששופכים כסף על העשרה וניסיונות להעלות את רמת הנוער שחשוף לכל הפסולת הטלוויזיונית הזו - הרמה רק הולכת ויורדת. כולנו ננסה להבין איך הגענו לאותן אשפתות, בעוד הגופים המשדרים ימשיכו לספור את הכסף ואת הרייטינג.

מסקנה: אם לא נציל את עצמנו מהטלוויזיה, נראה שאף אחד לא יציל אותנו. הכדור בידיים שלנו.