מהמקום הכי נמוך – רואים הכי גבוה

משום מה אנחנו תמיד נזכרים בקב"ה כשקשה לנו, כשהכל נראה אבוד ואין מי שיושיע, רק אז אנחנו מתחברים אל מקום האמונה ונושאים תפילה. לא תמיד אנחנו מייעדים את התפילה אל כתובת ברורה וחד משמעית, לרוב אנחנו פשוט זורקים את בקשות הלב לחלל הפתוח, לכוח עליון ובלתי מוסבר. חלק יקראו לזה קארמה, חלק יגידו מזל או גורל, קצת קשה לנו לתת לדבר הזה שם פרטי ושם משפחה, אבל בשורה התחתונה – אנחנו מאמינים בני מאמינים.

כוח האמונה הוא משהו שטמון אצל כל יהודי בעצם נשמתו. זה לא דבר שקונים אותו במכולת, זה גם לא דבר שאם מתאמנים עליו מספיק חזק אז הוא מגיע. זו מתנה שקיבלנו בזכות אבותינו אברהם יצחק ויעקוב, וגם אם זה נמצא בהסתר - זה קיים. דווקא ברגעים שקשה ונראה לנו שהכל הופך לבלתי אפשרי כוח האמונה מתגלה ומתפרץ, הוא מניע בתוכנו כוחות נפש אדירים ומגלה לנו את המתנה הנפלאה שעד עכשיו התעלמנו מקיומה.

למה בעצם אני מקדים בדרשה על כוח האמונה ? אזכיר לכם שאת הטור הקודם סיימתי בזה שאני בדרך לכלא, אחרי שבמקום להעביר אותי ללהקה הצבאית החליטו להעביר אותי לבסיס סגור בדרום הארץ. בנקודה הזו כל המאמץ שהשקעתי היה נראה כמו כוסות רוח למת. בדיוק בנקודה שחשבתי שהנה החלום שלי הולך להתגשם, הכל התהפך והפך לסיוט נורא. במקום לגעת בחלום ולממש אותו, עכשיו הוא נראה רחוק יותר מתמיד.

הכניסה לכלא הרגישה כמו חושך גדול ונורא. למרות שמדובר בסך הכל בעשרה ימים, וזו תקופה קצרה שתכף תחלוף, הרגשתי כאילו שחרב עלי כל עולמי. פחדתי פחד עצום, הרגשתי שהגוף כולו משותק ואין לי יכולת להגיב או לשלוט במה שקורה סביבי. קשה לתאר את התחושה הזו, כי לכאורה זה בסך הכל עשרה ימים! כשמסתכלים על זה מהצד או בראיה לאחור, זה נראה כמו שטות שתכף תחלוף והכל יהיה בסדר. אבל ברגע האמת, ברגע הכניסה לכלא אתה מרגיש כמו מת, כאילו לקחו לך את היכולת לתפקד, כאילו לקחו לך את החיים.

יתרה מזאת, כיוון שבטבעי אני אדם ביישן, וקשה לי להסתגל לסיטואציות חדשות - החובה ללכת למקום שאני לא מכיר, ולהיות כלוא שם עם אנשים שאני לא מכיר, הרגישה עבורי לא פחות מאסון. החוויה בכלא עצמו גם היא הייתה לא פשוטה. הבחור שהיה אחראי עלינו, חשב שהוא מינימום פרעה, ואנחנו מינימום עבדים. נשלחנו לגזום עשבים ולנקות פחי אשפה, ואני הרגשתי מושפל ומבוזה. היה לו את אותו מבט בעיניים כמו זה שהיה לקצינת כוח האדם, זו שדאגה למרר את חיי, מבט כזה שאומר: "אני הכי גדול ואף אחד לא יכול עלי''. הרגשתי קטן ומושפל, איבדתי את הכוח הפנימי שהניע אותי להעז ולנסות לרדוף אחרי החלומות שלי. לא הצלחתי למצוא את הקול הפנימי שבדרך כלל מעודד אותי ומפיח בי תקווה, הייתי חסום ומדוכא מקוצר רוח ועבודה קשה.

בתקופה ההיא לא האמנתי בבורא עולם, או אם להיות מדויק יותר אפשר לומר שלא הבנתי שאני מאמין בו. כל הצלחה שהצלחתי - חשבתי שזה הכל בזכותי, וכל כישלון שנכשלתי - מצאתי מישהו סביבי להאשים בו. יש בזה משהו מאוד ילדותי, שאת הטוב אני לוקח לעצמי ואת הרע אני מחלק בנדיבות לסובבים אותי.

מסתבר, שלקב"ה יש דרכים מאוד מיוחדות ומקוריות כדי להוכיח שהוא נמצא ומשגיח עלינו, גם אם הוא צריך להכניס אותנו לעשרה ימים לכלא, כדי שנחשוב שהכל אבוד ואין סיכוי, בסופו של דבר כל זה למען מטרה אחת – שנאמין. שנאמין שהוא כל יכול ואין שום דבר שיכול לעמוד כמכשול בפניו, גם לא אותה קצינת כוח אדם שלכאורה שולטת בגורל החיילים, וקובעת איך ייראו שנות השירות הצבאי שלהם.

אני זוכר שכל יום בכלא עבר עלי כמו יום כיפור. ואולי זה היה כדי לכפר על כל אותם ימי כיפור שלא צמתי, שלא עשיתי חשבון נפש פנימי ואמיתי על מעשי. הייתי כל כך מרוכז בעצמי שקראתי את המציאות בצורה הכי שגויה שאפשר, פשוט לא הבנתי את הטעם שיש בירידה ואיך שהיא הופכת את העלייה שבאה אחריה לדבר בעל ערך ומשמעות.

דבר אחד בטוח: עבורי, היו אלה עשרה ימים שבהם התבוננתי פנימה אל תוך מעמקי נפשי, ועשיתי חשבון נפש, בלי אף אחד שאותו אני יכול להאשים במצב שבו אני נמצא. רק אני מול הקב"ה, או כמו שקראתי לו אז בימים ההם – קארמה.

כדי שאוכל לקבל קצת פרופורציה על החיים, ולהבין כמה שאני מרוכז רק בעצמי, את התא בכלא חלקו איתי שבעה לוחמים, שהיו בקורס חובשים. הם נשלחו לכלא בגלל שלא חזרו בזמן מאפטר, ואני ששירתי בבסיס פתוח, וכל יום היה כמו אפטר ארוך ומפנק - לא ידעתי להעריך את המצב ולהשוות אותו למה שאנשים אחרים עוברים. אפילו כשהייתי מאחר בבוקר לבסיס, המפקדים שלי מעולם לא העירו לי, ובטח שלא שפטו אותי לכלא בגלל זה. אולי הם לא ציפו ממני להרבה, ואולי זה אני שלא ציפיתי מעצמי. בכל מקרה, סוף-סוף הצלחתי לגעת בנקודה: אני הוא זה שאחראי לתוצאות המעשים שלי.

נכנעתי. הגעתי למסקנה שלא מגיע לי לעבור ללהקה צבאית. כשאצא מהכלא אקבל בלית ברירה את הגזירה המרה, ואסע לאותו בסיס רחוק בדרום. אבל... כנראה שלקב"ה היו תוכניות אחרות בשבילי. כנראה שהוא רק רצה להכניע בי את האגו, כדי שאפסיק לקרוא לו קארמה, ובהמשך אולי אפילו אזכה לגלות את שמותיו השונים, כפי שהם כתובים בתורתנו הקדושה. תורה שעבורי הייתה מעין סיפור אגדה דמיוני, סיפור שהרגיש כל כך רחוק ומנותק – ובעצם, אני זה שהייתי מנותק מעצמי.

בתום ימי המאסר בכלא הצבאי, בעודי מתכונן נפשית לעובדה שאני עובר לבסיס סגור בדרום הארץ, הופתעתי לגלות שלאור המאורעות האחרונים התקבלה החלטה להעביר אותי לבקו"ם לשיבוץ מחדש. החלטה, שלא התקבלה בגלל הרצון שלי להגיע ללהקה צבאית, אלא בגלל שסומנתי כחייל בעייתי עם קשיי הסתגלות, ובבקו"ם יצטרכו למצוא מסגרת שתתאים לי. כמובן שמפה הדרך לשיבוץ בלהקה הייתה קלה ומהירה.

זו הייתה מעין יציאת מצרים פרטית, רק לא ידעתי שכדי להגיע לארץ המובטחת אצטרך ללכת במסע ארוך במדבר. מסע שעליו אספר בטור הבא מתוך יומנו של יוצר, יומן שממשיך להיכתב בכל יום ובכל רגע מחדש.

שי דיבו כהן, החליט להתקרב ליהדות לפני כשנה וחצי, אבל מסתבר שהתהליך החל הרבה לפני. את המסע לגילוי העצמי, הוא מסכם בטורו "מיומנו של יוצר", בו הוא משתף כיצד הקב"ה האיר את דרכו לתורה ומצוות.בן 33, מוזיקאי, גר בכפר יונה.

האזינו: שי דיבו כהן - "הכי פשוט פשוט"

את השיר "הכי פשוט פשוט" כתב דיבו-כהן ממש לפני שהחל את תהליך החזרה בתשובה. השיר מבטא את תחושת הביטחון שצריכה להיות לכל יהודי בה' יתברך, את ההתבוננות הפנימית שצריכה ללוות כל אחד מאיתנו בחיפוש התמידי אחרי האמת. חיפוש שלפעמים מתחיל עוד לפני שאנחנו מבינים מה היא הדרך, אבל הנפש האלוקית מרגישה ויודעת, והיא גם זו שמובילה אותנו אל נקודת האור.