"שער הלב": טור חדש של הסופרת חיה הרצברג

לחודש אלול המתקרב יש תמיד השפעה גדולה עלי. תחילתה מועקה ומתח, וסופה התחמקות בעד לחרך צר של גאולה. הדברים אמורים בכך שלכל חודש אלול קודם, כידוע לכל לוח שנה ולכל אם הלומה ומטושטשת - החופש הגדול (מאוד מאוד עד אין קץ ותכלה). מן המפורסמות, שאת החופש הגדול יצר הבורא מהחודשיים הכי ארוכים בשנה, בעוד שאת ימות הלימודים בפרט ואת שאר שנות חיינו בכללותן – הוא יצר מחודשים הממהרים לחלוף במהירות מסחררת. 

מה רציתי לומר לפני שבלבל אותי החופש? אה. לחודש אלול קודם, כאמור, ים החופש הגדול מאוד, שאותו צולחים על סירה מתנדנדת בעזרת הרבה קור רוח והרפיה כללית. שטים, שטים, ומי שיש לו פחד גלים, מוטב לו שיעצום עיניים כמוני וישים מבטחו בבורא עולם, ולהבדיל, באבא הטוב שמכריע מי נוסע לאן, מתי, למה כן, למה לא ואיך. הדבר היחידי, שאני לוקחת לעצמי מדי בוקר כשהחבר'ה עוד ישנים, הוא שעת איכות אישית אחת (פרטים יבואו בהמשך בעזרת השם), ועוד עשרים וחמש דקות לתפילת שחרית מן הסידור. קרוב לסוף זמן זה כבר דופקים לי הקטנים על הדלת, ומרגע שאני מסיימת ופותחת – אין לי יותר שום רצונות אישיים מסוימים בדווקא לגבי שום פריט הקשור לזמן ולמקום.

"אמא של החופש הגדול" בבוקר, היא אמא של הליכה יומית למכולת (כולם חוץ ממנה בפיג'מות ואבא בתפילה), למלא את הבית המרבה כל כך לאכול, בלחם, חלב, ביצים וירקות, חזרה זריזה אל החביתות הגדולות וקערות הסלט הגדודיות, אל הכביסות, הבגדים, השאלות הניתכות ללא הרף ("אמא איפה יש?", "אמא מי ראה?", "אמא מי צלצל?", "אמא מה הוא רצה?), ואל התיאומים המסועפים בין הילדים לבני הדודים / החברים / שעות פעילות הבריכה והים ושאר כיוצא בהם.

אמא של חופש הגדול בהמשך היום, היא אמא שמשכיבה את הקטנים, כדי שיוכלו לשרוד את התוכניות המשפחתיות המאוחרות, חוטפת תנומה לא סדירה, (לרוב בנעליים), תוך כדי שהיא מרדימה, קופצת בזינוק להכנת ארוחות צהריים בסירים מוסדיים (וחלילה אל תציעי להם שאריות מאתמול או קפואים קנויים למיניהם, החבר'ה רעבים לתבניות מהבילות, טריות וניחוחיות של עופות, שניצלים, צ'יפסים ומרקי פטריות), צדה ילדים חולפים שלא התחמקו בזריזות מספיקה, ומטילה עליהם תפקידים תוך איומים זמינים מאוד: "את לא יוצאת לבריכה לפני שהחדר שלך מאורגן כמו לפסח". "בטח שהחברות שלך (לא הרבה, רק 7) יכולות לקפוץ לכאן אחר הצהריים, אבל המטבח צריך להבריק כולל כלים ורצפה". "נצא לפארק ברגע שתסיימו לסדר את כל הבית ואני אסיים להכין סלטים לשבת" – הכל לפי הבית העומד על ראשו והקריזה המקומית המתעוררת.

יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, אני גולשת בעצימת עיניים ובלי הרבה רצונות אישיים, ומגלה שזה לא רע בכלל. אפילו מרגיע. הרבה ילדים, המון בלגן, הרבה שמחה, המון חופש. ממלכת הכאוס והשוקו'אים, האלתורים וחוסר הוודאות, הגמישות וההסכמה לזרום. פתאום את לא בבית שלך אלא בפארק הרצלייה, או להיפך - פתאום הגדולים בפארק ואת משחקת בחוסר מיומנות משחקי-חופש-הגדול עם הקטנים שנשארת לשמרטף עליהם (וסופגת גערות מתפלאות מבת הארבע – "אמא, מה קורה לך, כאן צריך להיות החדק של הפיל ולא הראש של הג'ירפה! לא לימדו אותך פאזלים כשהיית בטרום חובה?") לכל דבר מתרגלים. תוך חודש – חודש וחצי אני כבר מיומנת-חופש של ממש.

אבל אז, מעבר לפינה, מופיע צילו של חודש אלול, ואני נעה על מקומי בחוסר נוחות.

חודש אלול המתקרב, מביא עימו בבואו את תחילת השנה על כל ילקוטיה, קלמריה, ספריה-מחברותיה- ועטיפותיה, תלבושתה האחידה ושעת היקיצה החד משמעית שלה. מקץ שבוע אחד של ספיגה הדרגתית (תשאלו כל אמא כמה קשה לגמול את הגננת מן החופש: ביום הראשון עד עשר, ביום השני עד אחת עשרה וחצי, לאט לאט, בנחת). מקץ שבוע אחד של ספיגה, מביא עימו חודש אלול את זו, שנוהגים לכנות אותה "נכספת": השיגרה.

ממקומי המרפה, עוצם העיניים, המשליך על השם יהבו וגולש בגלים של החופש הגדול, נראה לי אלול מאיים ומלחיץ. זה עומד להגיע. היום שבו הדלת נסגרת אחרי אחרון העוזבים בשמונה וחצי, השקט (מה זה) המשתרר, ואת לבדך עם עצמך ועם רשימת–הדברים–שצריך–לעשות, כל מה שאפילו לא ניסית להספיק כל החופש, אבל כעת את חייבת מהר.

אלול מכווץ לי את הבטן. אני חווה את הכישלון מראש. אני יודעת שאין לי סיכוי, אני לא אצליח. לא אספיק. הזמן יברח לי. תמיד הוא בורח. אם הייתי פקידה שעובדת שמונה עד ארבע כל יום ההתלבטות הזאת, כמובן, לא היתה קיימת בחיי, אבל מסתבר שעוד הרבה דברים מחיי לא היו קיימים אז. עובדה היא שאינני פקידה אלא עקרת בית, בעלת כמה רצונות, וכמה משאלות, וכמה חיובים פנימיים מלחיצים ותובעניים – תעשי משהו, נו, תספיקי. אל תחלמי, אל תבזבזי את הזמן על כלום!

יצא לכן להרים פעם טלפון למישהי ברבע לאחת בצהריים ולשמוע אותה משיבה בקול שתקווה וחרדה נמהלים בו – בוקר טוב!...?

זו הייתי אני. לא שהתבלבלתי או לא הבחנתי בשעון, הבחנתי אבל הייתי בהלם. לאן הלך הבוקר? איך כל כך מהר???

 זאת היתה החוויה הראשונית, החונקת והמלחיצה, שהפיל עלי אלול. אחר כך היא התחלפה. ועל כך, אם ירצה השם, בפעם הבאה. 

חיה הרצברג (42), היא אם, סבתא וסופרת. בטורה החדש "שער הלב", היא חולקת מחשבות, תובנות, קשיים ולבטים. "מתחת לעטיפות החיצוניות שלנו כולנו עם אותו לב מתגעגע ושואל", היא אומרת, "ואם מישהו צריך לספר מה קרה בפנים כדי שנאמין, אני מוכנה להתנדב...". מבין ספריה: "צומת הדרורים", "מילים טובות", והספר החדש "אני רוצה להיות".