"הייתי פעם ילד": שיקוף רגשי בחינוך ילדים

אמא שולמית מנסה לתפוס תנומה אחרי הכנות מרובות ומעייפות לכבוד שבת. מלי, הבת שלה, לא מפסיקה לבכות בגלל שמנחם האח, לקח לה את הוופל המצופה. שולמית מרגישה את חוסר האונים שוב מציף אותה. מה כדאי שתעשה?

"א...מא... אמא...", את הבכיות המוכרות היא שמעה עוד מחדר המדרגות.

"א...מא...", דלת הבית נסגרה, ומלי בת הארבע נכנסה לחדר השינה ממררת בבכי."יוסי ל...קח לי את הו...פל..." .

סוף סוף גמרה לארגן את כל הילדים, להחליף להם לבגדי שבת נקיים, לשטוף להם פנים, לארגן להם שקיות ממתקים, ולשלוח אותם לטייל למטה עם רחל הבכורה. היא עייפה ורוצה לישון. רחל תחזור בעוד שעה.

"הוא ל..קח לי את הופל..." מלי יללה, בפעם העשר להיום.

"אז תקחי ופל – הי, אני רואה שכן יש לך ופל בשקית!"

"זה לא נק...רא. הוא עשה... לי ביס." מלי הושיטה את הופל לאמה, מייללת. "אני לא צרי...כה את זה."

"טוב, אז תקחי ופל אחר מהארון. לא. אל תתני לי אותו. שימי אותו על השולחן במטבח, וקחי אחר מהארון."

מלי הלכה למטבח, ושולמית חזרה לשכב. למה יוסי נגס בוופל של מישהו אחר, אחרי כל האזהרות? הוא חייב להתחנך יותר, צריכים איכשהו להציב לו גבולות חזקים יותר, אבל כרגע היא רק רוצה שמלי תירגע ותרד למטה, והיא תוכל לנוח.

מלי המייבבת הייתה לידה שוב.  "אני... לא מ...גיעה לארון."

"אז קחי כסא."

"אבל אני לא יודעת איפה הופלים."

"באמת, מלי." שולמית קמה בחוסר סבלנות. איפה הוופלים? רגע, החבילה הרי נגמרה לפני כן.

"אני רואה שאין ופלים." היא פיהקה. "רוצה עדשים במקום?"

"לא. אני רוצה ופל מצופה!"

"אבל הוופלים נגמרו."

"אני רוצה ופל מצופה! אני רוצה ופל מצופה!" מלי התייפחה.

"מלי, די. אני לא יכולה להביא מה שאין בארון. תחליטי מהר מה את רוצה. במבה, ביסלי, או עדשים."

ביתה בכתה.

"נו, תבחרי כבר  משהו! רוצה מכל דבר קצת? ככה רק תרוויחי."

מלי השתטחה על הרצפה, ממררת בבכי. "אני רו...צה ופל מצופה! אני רוצה ו...פל מצו...פה!"

"מלי, מספיק! קומי ותחליטי מיד מה את רוצה לקחת. למה את עושה כזה ענין מוופל מצופה?"

מלי הוסיפה להתייפח.

שולמית נשענה בעייפות על דלת המטבח.

הופס, זה מזכיר לה משהו.

שולמית בת החמש שבה הביתה זוהרת. מחזיקה בגאווה את היצירה שהכינה בגן.

"ריקי, תראי איזה יפה ציירתי בגואש. ציירתי איש."

ריקי, אחותה הגדולה, שמרה בצהרים על כולם במקום אמא. היא בחנה את היצירה בהתפעלות. גם שפרה, אחותה בת השמונה, ניגשה כדי להסתכל. "איזה יופי." היא החמיאה. "את מציירת יפה."

שולמית הניחה את הציור על כסא סמוך, מאושרת. "מה יש היום לאכול?"

היא הייתה באמצע לאכול, כששפרה צעקה אליה מהחדר.

"שולמית, בואי מהר. מנחם לקח לך את הציור."

שולמית שמטה את כפית המרק, ורצה לחדר הילדים. רואה את שפרה מחלצת בזהירות את הדף מידיו של מנחם. הרגלים של האיש היו קרועות.

שולמית פרצה בבכי. "הוא קרע לי... הוא קרע לי את הציור!"

הציור היה עדיין בידה של שפרה. "זה נקרע רק קצת." היא אמרה.

"אפשר להדביק את זה עם סלוטייפ." הוסיפה ריקי, שהגיעה מן המטבח.

שולמית לקחה את הדף, מתייפחת. עד שהיא הצליחה לצייר איש, והיא רצתה שאמא תתלה לה את הציור. היא התנשפה בבכי. "הוא ק...רע לי את הצ...יור!"

"שולמית," שדלה אותה ריקי. "נדביק לך את הציור טוב, בצורה שלא יראו את הקרע."

"לא נכון. כן יראו שהוא קרע!" שולמית רקעה ברגלה. "הציור שלי קרוע!"

"את רוצה שאדביק לך, או לא?" שאלה ריקי.

"אני רוצה שהוא לא יקרע לי!"

"אבל הוא קרע." אמרה ריקי בחוסר סבלנות, "ואת ילדה מספיק גדולה בשביל להבין. פעם אחרת אל תניחי את הציור בהישג ידו, ועכשיו תחליטי האם את רוצה שאתקן לך או לא."

שולמית התייפחה.

ריקי הניחה את הציור על השולחן, והוציאה נייר דבק מהמגירה.

"זה לא שווה שמדביקים." יללה שולמית. 

"את מתנהגת ממש כמו תינוקת!" התרגזה ריקי. "רוצים להדביק לך מה שקרוע, ואת בוכה. אם את דווקא רוצה לבכות, אז תבכי, אבל בשקט, לא כולם צריכים לסבול."

היא הלכה למטבח.

שולמית הקטנה השתטחה על המיטה, בוכה בכי תמרורים.

שולמית האם התיישבה.

מלי הייתה עדיין שרועה על הרצפה, מתייפחת.

בגלל הוופל המצופה היא בוכה?

היא, כילדה, בכתה בגלל הציור? מה היא הרגישה שם, כשהשתטחה בוכה במיטה? למה היא ציפתה? מה היא רצתה שריקי תעשה?

היא הרגישה בודדה בצער שלה. היא רצתה לחוש שאוהבים אותה. היא הייתה זקוקה להרגשה שאכפת ממנה. היא רצתה שישתתפו איתה בצער על הציור היפה שנקרע, שיבינו שזה באמת עצוב לה, שישוחחו איתה על כך.

כך מלי מרגישה עכשיו?

היא נזכרה בכתבה שקראה פעם, על שיקוף רגשות. אז לא התייחסה לזה ברצינות מדי, אבל אולי בדיוק לזה מלי זקוקה. שולמית הסתכלה על מלי, הממררת בבכי על הרצפה, ובררה את מילותיה. "מלי, את- את אוהבת מאד ופל מצופה?"

"כן." מלי השיבה בבכי, בלי להרים את ראשה.

"הצטערת מאד שיוסי חטף לך אותו?"

"כן." מלי התנשפה והרימה את ראשה. "הוא... תמיד חוטף לי דברים." ייללה.

שולמית היססה רגע לפני שענתה: "אני יודעת. זה מרגיז מאד מאד."

"וגם... גם אחר כך רחל אמרה לו להחזיר. אבל זה כבר לא היה שווה. כי הוא עשה ביס."  

שולמית הנהנה. "ואז," התחילה מתוך מחשבה. "אז בבית גילית שכל הופלים המצופים נגמרו, אז זה בטח היה עוד יותר מאכזב ומרגיז. נכון?"

מלי הרימה את ראשה. שולמית חייכה.

"בואי, חמודה. רוצה לשבת עלי קצת?"

היא הושיבה את מלי, וחיבקה אותה בחום. מלי טמנה פניה בכתפה, שקטה. שולמית נשקה לה.

'בואי תקבלי עדשים במקום הופל.' – כמעט אמרה, אבל לא.

פעם, כשריקי רצתה להדביק לה את הציור, זה תסכל אותה. היחס היה חשוב לה הרבה יותר מפתרון הבעיה. היא הייתה זקוקה להקשבה, הבנה ואהבה, הרבה יותר מאשר לציור מתוקן. מלי עכשיו זקוקה לאותו דבר.

שוב נשקה למלי. "זה מרגיז מאד שחוטפים לך דברים. נכון?" שאלה.

מלי הנהנה, פניה עדיין כבושות בכתפה. שולמית המשיכה ללטף את שערותיה בשקט.

ביתה הרימה את ראשה באיטיות, והחליקה לרצפה. "אני רוצה עדשים במקום. טוב?"

"טוב מאד." שולמית הושיטה לה עדשים בחיוך. "אל תעלי יותר, מלי. תגידי גם לרחל שאמרתי לא לעלות. אני צריכה לנוח עכשיו. שבת שלום, חמודה."

שולמית הסתכלה במלי, שדילגה בעליזות במורד המדרגות, וסגרה את הדלת.

מלי נרגעה מהר הפעם, אבל זה לא רק זה. החיוך שלה עכשיו היה חיוך מאושר.

מה שמעבר: עיבוד רגשות דרך שיקוף

"מליי די! למה את עושה כזה עניין וופל מצופה?" אמרה שולמית הבוגרת לביתה הקטנה.

"את מתנהגת כמו תינוקת. אם את דווקא רוצה לבכות, אז תבכי, אבל תעשי זאת בשקט!" אמרה ריקי האחות הגדולה לשולמית אחותה הקטנה.

הסיטואציות שונות, גם התקופות. ובכל זאת המכנה המשותף שהניע את התנהגותן של שולמית האם וריקי האחות, היה אחד: שתיהן מיהרו מאד להציע דרכי תיקון כשמולן עמדו ילדות קטנות המבוססות עדיין בכאבן ואינן פנויות לקבל עצות או תחליפים.

שהייה קלה ליד הכאב, או כל רגש אחר המציף אותנו, או את זולתנו – היא שלב הכרחי לפני היציאה לפתרון כלשהו. זהו השלב שעליו דילגו ריקי האחות ושולמית האם – כל אחת בסיטואציה שאליה נקלעה.

בכל מערכות היחסים שלנו אנו נוטים לדלג על השלב הזה שמכונה "עיבוד הרגש". אם מפאת לחץ הזמן, אם מפני אי תשומת לב אולי חוסר מודעות או פשוט המון רצון טוב לפתור מהר את הבעיה. בחוויית התיקון שעשתה שולמית עם ביתה לאחר ההצצה לאחור אל ימי הילדות. היא ניסתה בעצם לעבד רגשות דרך שיקוף.

שיקוף רגשות מהו?

היות וילד אינו מזהה תמיד את רגשותיו, וכתוצאה מכך אין הוא יכול להסביר את עצמו, או אז הוא פורק את תסכולו בדרך לא נעימה. אנחנו ההורים, יכולים להקל עליו ולשמש לעיתים כמראה המשקפת ומבהירה לו את תחושותיו. השיקוף נעשה בדרך של תמלול הרגש, כמו שעשתה שולמית בספור כשניסחה עבור ילדתה את הרגשות שאולי אמורה הייתה להרגיש:

"מליי –את אוהבת וופל מצופה, ואת מצטערת שיוסי חטף לך..."

"את בטח התאכזבת מאד שכל הוופלים נפלו..."

זיהוי הרגש מאפשר לילד לגעת בעצמו, לבטא את כאבו בצורה נאותה וברורה ובכך לאפשר שחרור מן המועקה או מציאת דרכי פיתרון הולמים.

בשולי הדברים:

כאמור, ברוב המקרים, שיקוף רגש עוזר, אך לעיתים כאשר הוא מוטעה - הוא עלול גם לעצור ולחסום. אם נשתול בכוח רגשות שהילד לא חש אותם - יצא שכרנו בהפסדנו. על כן, כדאי להיזהר מהנחות יסוד מקובעות מדי על מה שהילד חש ומרגיש, ולנסח את הדברים כך שינתן מקום להתנגדות מצידו או לתיקון וחידוד. לדוגמא:

"אז בטח התאכזבת מאד, נכון?" מילת השאלה שבסוף המשפט מאפשרת תיקון או חידוד בהתאם לגילו ולתחושה הספציפית של המדובר. הוא יכולה במקרה זה להבהיר: "נכון וגם כעסתי עליו, כי תמיד הוא חוטף לי דברים".

גרסא אחרת, מדברת על בירור רגשות בצורת שאלות, המציעות שמות לרגשות: האם אתה כועס? מאוכזב? לא אוהב אותו? רוצה שהוא ילך?

כך או כך, מה שחשוב לזכור הוא לא לדלג על שלב עיבוד הרגש. לפעמים אפילו לא צריך לדבר רק לגלות הבנה לתחושות בלי לשפוט ובלי לייעץ. לילדים, (ולילדות) רגישים במיוחד, זה נחוץ עוד יותר. כי השיקוף הוא בעצם ביטוי לאהבה, שילדים רגישים צריכים לקבל שוב ושוב ושוב.

שיקוף רגשי בחינוך ילדים

סדרה מרתקת משותפת לסופרת מנחת ההורים לאה פריד, והסופרת שרי וולך

לרכישת הספר 'הייתי פעם ילד' בהידברות שופס, לחצו כאן.