סוד הנקודה הטובה: אין דבר שלם מלב שבור

אז מה בעצם עלינו לעשות? להסתכל על הרע שיש בקרבנו או להתעלם ממנו? לתת לו מקום בחיינו או לא? זה יכול להיות מבלבל מאוד. אנחנו קוראים בספר שאמור לחבר אותנו אל הנקודות הטובות שלנו ובינתיים עסקנו בנקודות השליליות ובכוחות השליליים שבקרבנו.

מעבר לכך – גם אם אני צריך לראות את הרע כדי לעבור דרכו – האם אני צריך להתעסק בו כל הזמן? להרגיש את הכאבים, את הבלבול ואת התסכול שלי כל היום?

התשובה הקצרה של רבי נחמן היא – לא. במשך עשרים ושלוש שעות ביממה הֱיֵה בשמחה וברצונות טובים, ובמשך שעה אחת תן לעצמך להיות בלב נשבר.

"אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לְשַׁבֵּר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן, סימן כד).

מהו לב נשבר? מה ההבדל בין לב נשבר ובין עצבות?

בלב נשבר אדם מסתכל פנימה ורואה דברים שהוא רוצה לשנות. דברים שהוא ממש לא מרוצה מהם. כשמישהו מנסה למשל לא לכעוס, ולעבוד על מידת הכעס שלו, ואז ברגע של משבר נופל בזה שוב וצועק על הילדים שלו מתוך כעס − זה לב נשבר. זה כואב. ואם נותנים לכך מקום – זה כואב מאוד.

לב נשבר איננו ייאוש. הוא הפוך מייאוש. למעשה, זהו מצב של תקווה ורצון לראות את הקושי, לקחת אוויר, להודות שאני צריך עזרה, שאני רוצה להשתנות. לב נשבר הוא להבין ולהאמין שאף שאני רחוק מהמקום שבו אני רוצה להיות – אני יכול עוד להגיע לשם. אבל אני לא מדמיין שהכול בסדר. אני לא מתנהג כאילו כלום לא קרה. אם החלטתי להפסיק לכעוס ושוב התפרצתי – זה לא בסדר ואני צריך לתקן את זה. אך ראשית, עליי להסכים לכאוב את העניין, כדי שרצון לשינוי יתעורר בעצמי.

ועצבות? בעצבות אני רואה את הקשיים שנדמים לי כהר ומתייאש, או גרוע מכך – מאשים אחרים. בעצבות אני משחרר את האחריות שלי על מצבי הנפשי ותולה את הכול באחרים. מאשים אותם. אני זוכר כמה מופלא וכואב היה הרגע שהבנתי שפעמים רבות, במקום להקשיב למישהו שמנסה לעזור לי – אני רק מתגונן, מתחפר בעמדה שלי ואפילו מאשים אותו במה שעובר עליי. זה קרה למשל עם חבר שניסה להראות לי משהו בכתיבה שלי, מקום שלדעתו היה שטחי וחיצוני מדי. במקום להקשיב לו ולנסות להבין מה באמת הבעיה - האשמתי אותו שהוא מקנא בי ושהוא רוצה להרוס לי הכול.

בשבילי, זו הייתה התפוצצות של כאב פנימי שלא הסכמתי לקבל עליו אחריות רגשית. כמו תפוח אדמה לוהט שלא יכולתי להחזיק וניסיתי לזרוק על חברי. לאחר שהבנתי שאני עושה את זה, התחלתי לראות כיצד זה קורה אצלי בהרבה מקומות אחרים, והרגשתי בושה במנות כפולות ומכופלות. כיווץ פנימי לנוכח ההתנהגות שלי, התנהגות שעוצבה לפני שנים ועדיין פעילה בתוכי. ודווקא הבושה הזאת הֵמֵסָה את הקשיות של הלב והביאה רכות והתבוננות. התחדד והתגבר בי רצון להשתנות לטובה, להפסיק לפגוע באחרים. לא להזיק דווקא לאלו שרוצים בטובתי ואני לעתים קרובות מסרב להכיר בכך.

האם זה פתר את העניין? האם הכול הסתדר ופשוט חדלתי לגמרי להגיב ככה באותו הרגע? לא. אבל זה נתן לי כיוון לתפילה ולעבודה עצמית, וגם לתמיכה. זה נתן לי תקווה. דווקא כשראיתי כמה המצב קשה, כמה איני רואה מה שקורה סביבי אלא מגיב באופן שלא בהכרח קשור לזולת – דווקא אז, כשהסכמתי לקבל את זה, לראות את זה, קיבלתי מתנה. לב נשבר.

לב נשבר הוא דבר נפלא. אומרים בשם הרבי מקוצק: "אין דבר שלם מלב שבור". הלב השבור הוא מקומה של אֱמֶת הלב שלך באותו הרגע, של החיסרון האינסופי אל מול הפוטנציאל האדיר שטמון בכל אחד מאתנו.

ההסכמה לייאוש היא שהופכת את הלב הנשבר והרגיש ללב מלא בעצבות, ייאוש ומרה שחורה – שהם שליליים ואינם מובילים לתקווה, שמחה או רצון.

הלב הנשבר מביא לרצון. הוא יכול ליצור באדם כוחות אדירים, אבל גם הוא – מסביר רבי נחמן – חייב להיות תָחוּם בגבולות. שעה ביום ולא יותר!

מתי להניח ללב להיות לב נשבר? בזמן ההתבודדות.

תרגיל:

האם אני נותן לעצמי לפגוש את הלב הנשבר שלי?

נסו להתבונן במהלך חייכם. האם אתם מקדישים זמן לפגישה עם הלב השבור, עם המקום בתוככם שמרגיש את החיסרון? האם אתם מקדישים לכך מספיק זמן? או אולי יותר מדי זמן?

האם הלב השבור חוצה גבולות, ממלא חלקים ניכרים מהיום שלכם והופך לעצבות ולייאוש?

מתוך הספר "סוד הנקודה הטובה", ספרו של רן ובר, סופר, מטפל ומנחה סדנאות ברוח החסידות. ליצירת קשר: ranweber@gmail.com