הרבנית יהודית יוסף: מתקשה למצוא נחמה

11 חודשים חלפו מאז פטירת הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אבל דומה שכלתו הרבנית יהודית יוסף (43) מתקשה למצוא נחמה. בכל פעם שהיא רואה את חדר השינה השומם של הרב ואת הספרים המיותמים, שמחכים שרק הוא ייפתח אותם - לבה נצבט, והדמעות לא מפסיקות לזלוג. אומנם כמעט חלפה שנה מאז פטירתו, אבל עבורה חסרונו הולך ומתעצם. כשמדברים איתה על הרב, העצב ניכר בקולה. "ככול שעובר עוד יום, כך החיסרון שלו מורגש יותר", היא מתארת, "השנה החולפת הייתה מאוד קשה. אנשים פונים אליי ואומרים לי: 'יש תחושה שהרב בביתו בירושלים כותב ספרים, והכל כרגיל' אבל זה לא כך. הרב איננו, וכל פעם המציאות הזאת טופחת לי בפנים. חשבתי פעם שהדמעות מתייבשות, אבל כנראה שלא. אני מתגעגעת לאישיות שלו".

הרבנית יהודית יוסף. מתקשה למצוא נחמה

כדי להבין פשרו של הקשר המיוחד שנרקם בין מרן זצ"ל לכלתו, צריך לחזור 26 שנים אחורה, עת הרבנית יוסף נישאה למשה, בן הזקונים של הרב שהיה קשור בנפשו להוריו. "הייתי רק בת 16 וחצי כשחמותי, הרבנית מרגלית ע"ה, הציעה לאמא שלי את השידוך. אמי לא כל כך רצתה לחתן אותי בגיל צעיר, אבל בגלל אי הנעימות, ובגלל שבכל זאת משפחת יוסף הייתה משפחה מכובדת, היא סיכמה איתה שבגיל 17 אוכל להינשא לו. ואכן, כך היה. בגיל 17 ויומיים נפגשנו, והתארסנו תוך זמן קצר. כבר אז בעלי הסביר לי שהוא בן הזקונים, ושהוא קשור להוריו שהולכים ומתבגרים. הוא הדגיש בפניי שהוא יצטרך לעזור להם. אני הבנתי למה הם אוהבים אותו – הוא היה מאוד נוח, עוזר ומכבד. זה לא היה מעבר ליכולות שלי, כיוון שבאתי ממשפחת אבוחצירא והתרגלנו לשמש תלמידי חכמים. כבר בבית סבי ראיתי איך הנשים היו עוזרות לסבתא בהכנת הסעודות. זה לא היה לי חדש. כשהשבע ברכות הסתיימו ונגמרו החגיגות, התחלתי להגיע אליהם בכל שבת ובחגים, כשכל שבת רביעית הייתי נוסעת להוריי. אומנם הייתה לי דירה בהר נוף, אבל רוב הזמן הייתי אצל חמותי. היום אני מבינה שהייתי צריכה להיות לצדה כדי שאלמד אחר כך לטפל ברב ב-20 השנים הבאות".

מרן זצ"ל. כמיליון בני אדם השתתפו בטקס ההלוויה

בשש השנים במחיצת הרבנית מרגלית ע"ה הספיקה הרבנית יוסף ללמוד שמרן כלל לא אוהב להטריח את מי שבסביבתו. "הבחנתי שהרב לא אוהב להטריח, לכן למדתי מתי להביא לו תה או ספר מסוים מבלי שהוא יבקש, אלא רק לפי הבעת הפנים. פעם בשבוע, ביום שישי, היינו נוסעות לשוק יחד, ואחר כך הייתי עוזרת לה להכין את השבת. כך זה נמשך שש שנים. כשחמותי קיבלה אירוע מוחי בחג השבועות, היא כנראה הרגישה שמשהו קורה לה. היא קראה לי והודתה לי על הנחת שהסבנו להם. זה לא היה נראה לי מעמד חריג, אלא משהו טבעי, כי היא לא הייתה חולה.

"אחרי שהיא נפטרה כבר נשארנו שם, כיוון שממילא היינו בבית. זה היה דבר טבעי. אומנם המשפחה רצתה להקל, והם אמרו לרב שאולי זה קשה לנו. הרב הקשיב ואמר שהוא ייתן תשובה בערב. הוא קרא לי ושאל אותי אם קשה לי. השבתי שזאת זכות לשמש אותו. סיפרתי לו שסבתי, הרבנית אבוחצירא, מתקשרת לשאול איך אני מסתדרת, ואם אני עושה הכול כמו שצריך. אחרי השיחה הזאת הוא הודיע שהוא רוצה שרק אנחנו נשאר, ומאז חלפו 20 שנה". 

איך היה לחיות במחצית אדם דגול כזה?

"כל בוקר בתפילה שלי הייתי מתפללת לקדוש ברוך הוא: 'זאת אחריות גדולה ולכן אני מתחננת שלא תיפול תקלה תחת ידינו. תנחה אותנו בעצה טובה'. זאת אחריות מאוד גדולה, ותמיד חששתי שחלילה לא יתבעו אותנו בעולם הבא על שלא טיפלנו מספיק ברב. בגלל הפחד הזה היינו סביבו בכל רגע ובכל שנייה. הייתי נערכת עם ארוחות הצהריים שלו יומיים קודם, וחושבת מה הוא יאהב. היינו בחשש שנעשה הכול כמו שצריך. לפי הפרידה של הרב ממני, כולל ההערכה והתודה, אני מקווה שב"ה פעלנו כמו שצריך. היום אני יכולה להיות רגועה".   

מרן ראה בנכדיו כילדיו

מטבע הדברים, בני ביתו של מרן הכירו את הפן האישי יותר של מנהיג הדור.  "הכרנו אותנו כאבא סבא וחם", משתפת הרבנית, "זה משהו אחר. זה לא רק גדול הדור עם מצנפת הרב והגלימה, אלא אדם עם אישיות רכה. הלב שלו היה רך. הוא היה איש של רחמים וחסד. הוא דאג לילדים, ולא היה קורא להם נכדים אלא 'ילדים'. היינו כל ילדיו. הוא היה אדם אכפתי ששם דגש על חינוך הילדים בדברים הכי קטנים. למשל, אם היה מבחן, הוא היה מתעניין איזה ציון הילד יקבל, ואוי ואבוי אם הוא קיבל פחות ממאה.

"הייתה לנו משענת, והקושי הגדול הוא התחושה שהיא חסרה עכשיו. היה לי מענה 24 שעות. אם הייתה לי שאלה לרב, או אם מישהו היה מתעורר בבוקר כשהוא לא במיטבו, מיד היינו נכנסים רב לקבל ברכה".

מאז פטירתו לפני 11 חודשים, הרבנית יוסף חיה את חסרונו. אומנם היא מנהלת סדר יום פעיל וגדוש בו היא עוסקת בפיקוח על גני ילדים והקמתם וכן מרצה בארץ ובעולם על מרן, אך עדיין את לכתו היא חשה בכל עת. "חסרים לי הבקרים העמוסים שהוא היה עולה מהלשכה, ופתאום מישהו היה דופק בדלת ואחריו עוד אחד" היא נזכרת. "בחג פורים, בשעה שמונה בבוקר, הייתה לנו המולה מתחת לבית, והנה פורים הגיע השנה - ואף אחד לא בא. השכנות ירדו אליי ומיררו בבכי: 'איך הכול שקט, כמה הוא חסר'. זאת שנה מאוד קשה, וכל יום שעובר - החיסרון נעשה יותר קשה. אי אפשר לחזור לאותם החיים. הדמעות לא מפסיקות לזלוג. אני רואה את חדר השינה שלו, את חדר הלימוד, את השולחן הריק, את הספרים העצובים שמחכים שהרב יפתח אותם. אומנם בחדר הלימוד יש פעילות, החתנים שלי ב"ה תלמידי חכמים והם לומדים, ויחד עם הרב שאליתאל עמר, שהיה הספרן של מרן, שוקדים על הוצאת כתבי מרן לאור. עם זאת, זה לא השולחן המלא ספרים, שלפעמים מרוב ספרים לא היינו רואים אותו".

דומה כי הגעגוע מתעצם ביתר שאת כשמגיעים לזמנים ואירועים שבהם בולט חסרונו. "בבין הזמנים תמיד היינו יוצאים לחופשים ואחרי שהיינו חוזרים לבית הרב, הוא היה אומר: 'טוב שחזרתם. כמה הייתם חסרים לי, כמה קשה שהילדים לא אתנו. תשתדלו להיות איתי'. כשחזרנו הפעם, ניגשתי לחדר השינה שלו ופרצתי בבכי. כל אירוע מחדד את העובדה שהרב איננו. הוא לא בחיים".

לפני כשבועיים ילדה בתה של הרבנית בן. הרבנית יוסף התעקשה שהברית יתקיים בבית הכנסת בו נהג מרן להתפלל. "אין עין אחת שנותרה יבשה במעמד הזה", היא משתפת, "בנו של הרב, הראשון לציון, היה הסנדק. לפתע כולם ראו את הבן עם הגלימה יושב על הכיסא. לא היו מילים. גם אחרי הברית היה לי קשה. כשהרב היה בחיים הוא לעבור ליד העריסה של התינוק, לבדוק לשלומו ולשלום היולדת. הוא היה מתעניין אם היא אכלה, אם היא נחה ואם התינוק יונק. ככה הוא דאג גם לי כשילדתי. עכשיו, כל אירוע כזה מחזיר אותי לחסרון".

הספקת להיפרד ממרן לפני פטירתו?

"בחול המועד סוכות, אחרי שלושה וחצי חודשים שבהם מרן לא ערך קידוש, הוא ערך את הקידוש, היו זמירות שבת ודברי מוסר – זאת הייתה שבת נפלאה. בדיעבד הבנו שהכליות קרסו, ולכן הכאבים נעלמו. אחר הצהריים הוא קרא לי, מאחר שהוא לא ביקש ממני, אמרתי: 'סוף סוף הרב מבקש, מה הרב צריך?'. הוא השיב: 'אני לא צריך כלום, אני רק רוצה להודות לך על כל השנים. על מה שטרחת ועשית למעני. כל מה שהקדשת, שתדעי שביום-יום זה לא נעלם. הייתי עוקב ורואה במה זה היה כרוך'. אני הבנתי שזאת פרידה, והתחלתי לבכות. אמרתי לו שזה ימשיך ככה, אבל הוא ביטל את דברי בהינף יד. הפעם השנייה שנפרדתי ממנו הייתה בבית החולים, יומיים לפני פטירתו, במוצאי שבת הגענו לבית החולים והוא היה צרוד בגלל ההנשמה. הוא סבל מכאבים וייסורים, אבל היה צלול. הוא אמר: 'תרחמו עליי, תעשו משהו'. אני פרצתי בבכי. הוא הסתכל עליי ואמר: 'תודה רבה לך על הכול, ושוב תודה'".

הרבנית נסעה להרצות על מרן ברחבי העולם. (צילום: ג'ן פרי לוי)

בשנה שחלפה הרבנית יוסף נסעה ברחבי העולם להרצות על מרן. חלק מהנסיעות היו דרך הידברות – ארגון שהרב תמך ודחף את הקמתו. "כל השנה נסעתי להרצאות על הרב דרך הידברות ודרך אנשים", מספרת הרבנית, "בבלגיה הופתעתי לפגוש ציבור אשכנזי ברובו, שכל כך התרגש ובכה. אחת הנשים סיפרה שביום הפטירה הם סגרו את העסק, הלכו לבתי הכנסת וצפו בלוויה, וכשהמסע החל הם ליוו את הארון בכמה צעדים. קשה לי עם זה שאני  חוזרת לארץ ולא יכולה לספר לרב כמה עם ישראל אוהב ומעריך אותו. הוא היה תמיד נהנה לשמוע. בשנה האחרונה, שבה הוא לא היה איתנו, הבנתי למה הרב שם דגש על הכרת הטוב".

כיום, אחרי שכמעט שנה חלפה מאז פטירת מרן, הרבנית יוסף נמצאת בעשייה ומקיימת את צוואת הרב. "שנתיים לפני שהוא נפטר, הצוואה שלו הייתה שאכנס לנושא הפיקוח על רשת הגנים, ואהיה אחראית על הקמת גנים חדשים. זה מה שאני עושה היום. מרן היה אומר לי: 'תינוקות של רבן - זה דור העתיד'. מאז שהוא נפטר אני מקדישה יותר לנושא, במטרה שייפתחו עוד גני ילדים. זאת עבודה קשה שכרוכה גם בגיוס תרומות, והמטרה היא להתפתח. ב"ה בשנה הזאת אני מרגישה איך הרב עוזר לי כל רגע, אני חשה הרבה סיעתא דשמיא".

בעוד שבועות ספורים יצוין יום השנה לפטירתו של מרן. עבור הרבנית יוסף – זה היום שבו נדם ליבו של ישראל. "אני תמיד אומרת שזה היום שבו נדם לבו של גדול הדור, ונדם לבם של ישראל. הלך מאתנו כתר התורה, ואין מי שיחליף אותו מבחינת הגדלות שלו. אין לרב עובדיה יורש. אני רוצה להאמין שנמשיך ונראה שהוא אתנו, כמו שראינו כל השנה הזאת, והשם יעזור. נתפלל שיבוא משיח, תהיה גאולה, ונראה את הרב כאן אתנו".