הלוואה? כן, יש מצווה כזו

כתב הרב יהודה דוד איזנשטיין:[1] "הלוקח כסף או חפצים מזולתו להחזיר לו מחירם לאחר זמן נקרא 'לוה', והנותן לחבירו הכסף או החפצים נקרא 'מלווה'. הכסף או החפצים שנותן המלוה ללוה נקרא מִלְוָה או הלוואה".

מצוות עשה דאורייתא היא להלוות ממון לעם ישראל, שנאמר (שמות כב, כד): "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך".[2] הרמב"ם כתב כי מצוות הלוואה לעניי ישראל היא "חמורה וחובה יותר ממצות צדקה, כי מי שנצרך וגילה פניו לבקש מבני אדם אין מצוקתו וצערו בדבר זה כמו זה שעדיין לא גילה פניו הזקוק לעזרה כדי שלא יתגלה מצבו ולא יהא נצרך"[3].

מעלת מצוות ההלוואה היא כ"כ נשגבה עד כי במדרש מובא ש"אמר הקב"ה: אם כסף תלוה את עמי, אתה עמי תזכה למחיצתי"[4]. מצוות עשה היא אפוא להלוות ממון לעם ישראל, אך ישנו איסור להטיל ריבית על אותו הממון, וישנו איסור לנגושֹ את הממון מיד העני כאשר אין לו מה להחזיר. וכפי שכתוב במקרא: "לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד), וכן כתוב: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמָך, והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך, וחֵי אחיך עמָך. את כספך לא תיתן לו בנשך, ובמרבית לא תיתן אוכלֶך" (ויקרא כה, לה-לז).

הרמב"ם ביאר את איסור הריבית ואיסור נגישֹת העני מדאורייתא, וכך פסק:[5] כל הנוגש את העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו - עובר בלא תעשה, שנאמר (שמות כב, כד): לא תהיה לו כנושה. נשך' ו'תרבית' - אחד הוא, שנאמר (ויקרא כה, לז): "את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אוכלך", ולהלן הוא אומר (דברים כג,כ): "נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר יישך". ולמה נקרא שמו 'נשך'? מפני שהוא כנושך שמצער חברו ואוכל בשרו. ולמה חלקן הכתוב, לעבור עליו בשני לאוין. כדרך שאסור לנותן להלוות בריבית, כך אסור ללוקח ללוות בריבית, שנאמר (דברים כג, כ): "לא תשיך לאחיך", מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללווה, כלומר לא תינשך לאחיך. וכן אסור להתעסק בין לווה ומלווה בריבית. וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן - הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (שמות כב, כד): "לא תשימון עליו נשך", זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר.

הרמב"ם גם פסק כי "כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלוהי ישראל. וכן כל הלווה ומלווה בריבית בינן לבין עצמן - שניהם ככופרים בה' אלוהי ישראל, וכפרו ביציאת מצרים שנאמר (ויקרא כה, לז-לח): "את כספך לא תיתן לו בנשך... אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"[6].

הרש"ר הירש (בביאורו לשמות כב, כד) כתב כי "עשתה התורה את ההלוואה ללא ריבית למצוה החשובה ביותר ביחס הסוציאלי שבין אדם לחברו, והיא הגנה על הלווה לבל יסבול מיחס של קשיחות מצד המלווה, ואף אסרה על המלווה לביישו".

למרות שהתורה חסה על הלווה, עמדתה גם ברורה בנוגע לחובתו הגמורה להשיב את דמי ההלוואה למלווה, עד כי היא כינתה את הלווה שיש לו במה לשלם למלווה, והוא נמנע לשלם, בתואר - "רשע", וכפי שנאמר (תהילים לז, כא): "לוה רשע ולא ישלם". והרמב"ם פסק:[7] "כשיתבע המלווה הלוואתו, אף על פי שהוא עשיר והלווה דחוק וטרוד במזונות - אין מרחמים בדין, אלא גובים לו חובו עד פרוטה אחרונה".

וראיתי חשיבות לסיים את המאמר עם דבריו של הרב הדיין עזרא בצרי, שכתב על חשיבותה של מצוות ההלוואה כי "אין צורך להאריך בגודל ערכה של מצווה זו, שהרי כמעט כל אדם נזקק פעם להלוואות, וכמה צער ובושה יש לו כשמבקש הלוואה ומשיבים פניו ריקם, לכן על כל אדם לזכור זאת כשבאים אליו לבקש הלוואה ויש כסף בקופתו שלא לאמץ את ידו ולא להשיב פני אדם ריקם. ואם חושש שמא לא יחזיר לו הרי יכול לקבל ממנו משכון או ערב טוב וכיוצא כדי להבטיח את ממונו. אבל לא ימנע עצמו מהלוות"[8].