הייתי פעם ילד: איך מחנכים ילד לקיום מצוות?

"יוסי, מה קורה?"

"יוסי, אני מחכה לך!"

"נו, יוסי, איפה אתה?"

נרגז, הגיע יעקב למטבח. "יוסי לא כאן? איפה הוא?"

"אולי בחדר שלו?"

יעקב הרים את קולו. "יוסי, בא מיד!"

דלת חדר ההורים נטרקה. "לא רוצה ללמוד עכשיו." יוסי הגיע להול. "לא רוצה. אני רוצה לרדת עכשיו למטה."

שולמית יכלה לראות שבעלה מתאמץ להיות סבלני. "עכשיו יש לי זמן ללמוד איתך, יש לנו הזדמנות. בוא."

"אני רוצה לרכב באופנים."

"תבוא ללמוד עכשיו. תהיה לך מצוה."

"אני לא רוצה."

"אתה לא רוצה מצווה? לימוד תורה שקול כנגד כל המצוות. בוא, בוא ללמוד. כדאי לך."

שולמית האכילה את יונתן היושב בכסא הגבוה. למה יוסי מתנגד כל כך ללמוד? משבוע לשבוע החשק שלו יורד.

"בוא." אמר שוב יעקב. "הנה, ניקח לנו איזה כיבוד טעים מהסלון, ונלך ללמוד."

יונתן ירק את היוגורט מסתכל בה בקונדסיות. חולצתה התמלאה נתזים לבנים, והוא צחק. "לא יורקים." נזפה בו שולמית. זה משהו איך שהתינוק הזה נהיה שובב.

"כדאי לך. זו מצוה גדולה ללמוד." שמעה את יעקב מסלון.

היא פתחה את קישורי הכסא של יונתן. משהו כאן לא נשמע לה נכון. לדבר על זה עם יעקב או לא?

לא תמיד היא מצליחה לקלוט האם יעקב פתוח לשמוע או לא. טוב, היא תנסה.

"אני הולכת עכשיו לגינה. טוב?"

"רגע, שולמית. כבר הכנת שיעורים?"

"הכנתי חלק."

"אז תגמרי קודם להכין."

שולמית בת השמונה הלכה לסלון. "אבל אמא, אחר כך הנדנדה תפוסה. תמיד יותר מאוחר תופסים אותה, וכל היום אני לא יכולה להתנדנד. עכשיו אולי זה עוד ריק. אחרי זה אני אכין את השעורים. טוב?"

אמא שקלה בדעתה. "טוב." אמרה לבסוף. "אבל אל תחזרי מאוחר."

מלאת תקוה רצה שולמית במעלה השביל שליד הבית. מזל שאמא הרשתה לה. לפניה גלגלה אשה גבוהה עגלת תאומים שילד בגילו של מנחם אחז בה. שולמית עקפה אותם בריצה והגיעה לגינה.

ריק! איזה כיף!

בריצה הגיעה לנדנדה ועלתה עליה בקפיצה. היום היא יכולה להתנדנד! כבר מזמן שלא היה לה תור, חוץ מפעם אחת שנתנו לה עד עשרים. מה זה שווה.

הכי מעצבן שלא מתקנים את הנדנדות. שתי נדנדות שבורות כבר מזמן, ובגלל זה כל הילדים לא יכולים להתנדנד כמעט, אבל היום היא כן יכולה.

האישה הגבוהה עם עגלת התאומים הגיעה לגינה, והסתכלה עליה במבט לא מרוצה, כאילו היא הייתה רוצה לתפוס את הנדנדה לילדים שלה. אבל זהו. היום היא תפסה ראשונה. הילדים של האישה הזו יכולים להיות אחריה.

"אמא, אני רוצה להתנדנד!" אמר הילד.

"אחר כך." ענתה האישה הגבוהה. "לך למגלשה."

היא הוציאה תינוקת מהעגלה, והניחה אותה בחול. שולמית התנדנדה בתנופה. הילד התגלש פעמיים, ואז הוא הגיע שוב.

"אני רוצה להתנדנד."

"הנדנדה תפוסה." ענתה אמא שלו. "אחר כך."

רק שהאישה הזו לא תגיד לה לרדת. היא בקושי הספיקה להתנדנד.

"תשחק בחול, מוטי." אמרה האישה, והוציאה כלי חול מהעגלה.

"אבל אני רוצה להתנדנד."

"אתה תהיה אחרי הילדה הזו. ילדה, מתי את יורדת?"

עד שהיא הצליחה לתפוס! מוטי הזה יכול לחכות כמו שהיא מחכה תמיד. היא לא ענתה כי לא ידעה מה להגיד.

"הוא כבר מאד רוצה." אמרה לה האישה הגבוהה. "את עוד הרבה זמן?"

שוב היא לא ידעה מה להגיד.

"תוותרי לו. בסדר?" בקשה האישה. "תהיה לך מצווה."

שולמית המשיכה להתנדנד.

"הגענו לגינה לזמן קצר." הוסיפה האישה. "אחר כך נלך ואולי מוטי לא יספיק להתנדנד. תוותרי לו. טוב? זו מצוה גדולה לוותר."

"התנדנדתי רק קצת." העזה שולמית. תמיד מתנדנדים הרבה יותר זמן.

"ככה זה תמיד בנדנדות. תמיד כל אחד מתנדנד קצת. תוותרי לו. טוב?"

שלש ילדות גדולות ממנה הגיעו לגינה. הן בטח תרצינה את הנדנדה אחרי מוטי, והן לא תתנה לה להתנדנד אחרי שהן ראו שהיא כבר התנדנדה. אחריהן יהיה תור ארוך. זה לא פייר. היא בקושי הייתה, תמיד מתנדנדים הרבה יותר.

"את מוכנה לוותר לו, ילדה?"

האישה הזו חושבת שהיא חייבת לתת לה את הנדנדה, וממילא זה גם לא כיף להתנדנד ככה כשהיא כל הזמן מתרגזת. שולמית עצרה באמצע התנופה וירדה.

"כל הכבוד, ילדה." האישה חייכה. "יש לך מצוה שוויתרת."

שולמית הלכה משם. אין לה שום חשק להישאר בגינה. היא שונאת לוותר! שונאת! אפילו שזו מצוה. זה לא פייר ככה שאומרים לה לעשות מצוה ולוותר!

"זה משהו אחר." אמר יעקב.

"למה משהו אחר?"

"היא לא הייתה הוגנת, האישה ההיא. היא פחות או יותר הכריחה אותך לתת לך את הנדנדה, ואת באמת לא היית חייבת."

"נכון. גם זה נכון. אבל מה דעתך שהיא אמרה לי שזו מצווה לוותר ושכדאי לי? זה בדיוק אותו דבר."

"אז מה את רוצה לומר, שזה לא טוב להגיד לילד שכדאי לו לעשות מצוה? זה הרי דבר בסיסי ביותר בחינוך שלנו."

"ברור שזה בסיסי. לא לזה אני מתכוונת."

שולמית חשבה. "תראה, כשבתור ילדה קטנה עזרתי לאמא שלי לקפל כביסה או משהו כזה, והיא אמרה לי: 'איזה יופי, הרווחת מצווה של כבוד הורים', זה לא גרם לי לשום הרגשה שלילית. להיפך. נהניתי ממה שעשיתי, ושמחתי שיש לי גם מצווה. זה נתן לי הרגשה חיובית לגבי המצווה.

אבל אותה אישה מהגינה, אמרה לי על משהו שאני לא רוצה לעשות, שכדאי לי, שאני ארוויח מצווה. זה מה שעושה את ההרגשה השלילית. כי בעצם ילד מרגיש שהוא לא רוצה, ואז אומרים לו שהוא צריך ושכדאי לו כי זו מצוה. זה גורם לזה שעוברת לו בראש ההרגשה ש'אני לא רוצה לעשות את המצווה הזו'.

זה מה שרציתי להגיד לך לגבי יוסי. הוא לא רצה ללמוד. כשהוא שומע שכדאי לו ושזו מצוה, למה שהוא לא ירגיש שהוא לא רוצה לקיים את המצווה הזו?"

"באופן כללי הוא צריך ללמוד שמקיימים מצוה גם כשאין חשק, אבל חוץ מזה - הוא לכתחילה לא רצה ללמוד. אמרתי לו שזו מצוה כדי לשכנע אותו שכדאי לו."

"אבל השאלה איך זה משפיע עליו רגשית." ענתה שולמית בתחושת ייאוש קלה. "אני לא מצליחה להסביר. אולי תנסה להיזכר מה היה אצלך? גם לך אמרו ככה כשלא רצית ללמוד?"

"אני לא רוצה ללכת לחיידר! אני לא מוכן! למה רק לבנות יש חופש?"

"לבנות יש חופש כי רק לבנות יש חופש." הגיבה אמא בשלוה רבה. "הכנסת את הסנדוויץ' לתיק?"

"לא. לא הכנסתי. לא רוצה להכניס אותו. אוף!"

"יעקב, תדבר בדרך ארץ. זה קשה ללכת ללמוד כשלבנות יש חופש, אבל ככה זה. לבנות יש חופש מדי ארוך, וברוך השם שלבנים לא. קח את התיק."

"אוף."

"אני מקווה שיהיה לך יום טוב בכל זאת. תשתדל שזה יהיה יום טוב. אתה רוצה לשתות שוקו?"

הוא שתה, ואמא החליקה ופל מצופה לתוך התיק שלו. "זה לכבוד שאתה הולך ללמוד תורה, אפילו כשכל כך אין לך חשק." היא אמרה ונשקה למצחו. "אתה עושה מצווה גדולה."

"טוב, שלום." הוא אמר, אבל כשיצא מהבית הרגיש טוב יותר.

"הנה, גם אמא שלי אמרה לי שזו מצוה גדולה ללמוד. אני לא חושב שזה הזיק לי במשהו."

"כן, אבל אמא שלך לא שכנעה אותך ללמוד בגלל שזו מצוה! אתה היית חייב ללכת לחיידר בכל מקרה. היא רצתה לשמח אותך, לעשות לך הרגשה טובה, אז היא אמרה לך שאתה עושה מצווה גדולה."

יעקב קם והתמתח. "האמת, אולי מה שעשה לי טוב היה בכלל תשומת הלב שלה. עצם זה שהיה לה אכפת שאין לי חשק ללכת, שהיא ניסתה לעשות לי טוב. לא יודע."

"הגיוני מאד."

"לא יודע. אני יוצא עכשיו למעריב, נדבר אחר כך."

מה שמעבר: "והערב נא"

שולמית צודקת?

עלולה להיות בעיה באמירה של 'כדאי לך, זו מצווה'?

במבט ראשון זה לא מתקבל על הדעת. אנחנו מצווים ורוצים לחנך את הילדים למצוות. מה פשוט וברור יותר מזה?

אבל כנראה שזה לא כל כך פשוט.

החינוך למצוות עשה מורכב משלושה חלקים: 1. להרגיל את הילד לקיים את המצווה. 2. לדאוג לכך שהילד יתמיד מעצמו לקיים את המצווה, גם כשיצא מרשותנו. 3. לשים לב לזה שהילד יאהב לקיים את המצווה. לא שהוא יתמיד בה מתוך תחושת תסכול ואין ברירה.

הקניית ההרגל עצמו היא הקלה יותר. ניתן לצוות על ילד להתפלל בבוקר, ללכת ללמוד, לעזור בבית.

אבל אם הפעולות הללו נעשות בחוסר רצון, במרמור, בהתנגדות פנימית חזקה - הרי אז בהכרח, כשיגדל הילד, יקרה אחד מן השתים:

אפשרות אחת היא, שהילד ימשיך לקיים את המצוות מכוח ההרגל ומתוך פחד להפסיק ולשנות אורח חיים. במקרה טוב יותר – מתוך פחד להפר את רצון השם. בכל אופן, קיום המצוות ייעשה ללא שמחה. לא על כך ציוונו הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את המצוות על מנת שנקיימן בשמחה ובטוב לבב, כמוזכר בפרשת כי תבוא.

 (זאת – גם מבלי להתייחס לנזק הנפשי הנגרם בגלל צורת חיים כזו, של קיום מצוות תמידי ללא שמחה וסיפוק).

האפשרות האחרת היא, שההתנגדות הפנימית החזקה שלו תגבר על ההרגל, בסופו של דבר, והחינוך לא יצלח, גם לא חיצונית.   

הספור של יעקב ושולמית אינו מהווה דוגמה קיצונית כל כך, כמובן. כאן יש דרך חינוך מאוזנת בסך הכל. יחס מכבד מצד ההורים, התחשבות. ובכל זאת, המשפט שאמר יעקב: "אתה לא רוצה מצווה? לימוד תורה שקול כנגד כל המצוות. בא, בא ללמוד. כדאי לך" - עלול לפעול הפוך מזה שיעקב התכוון אליו.

יעקב רצה לשכנע את יוסי ללמוד. הוא רצה לרכך את ההתנגדות של יוסי. כדי לעורר ביוסי חשק ללמוד, הוא ניסה לשדל אותו שפשוט כדאי לו ללמוד.

מבחינת האמת – כמובן שהוא צדק. כדאי ליוסי ללמוד תורה יותר מאשר לרכב באופנים.

אבל החינוך צריך להיעשות באופן שייקלט נכון אצל הילד. יוסי יודע שהלימוד כדאי יותר מהאופנים, אבל הוא מרגיש שהאופנים שוות יותר.

כשיוסי שומע – "כדאי לך לבוא ללמוד. תהיה לך מצוה גדולה."

הוא שומע בין השורות את המסר – "אתה צריך לרצות יותר ללמוד, כי הלימוד חשוב יותר."

והמסר הזה, שיעקב לא אמר אותו, אבל יוסי קלט אותו, הוא מסר לא נכון.

חז"ל אמרו – "כתינוק הבורח מבית ספרו".

תינוק, בלשונם של חז"ל, הוא ילד. ילד בורח מבית הספר, מהלימודים. הרמב"ם, בהקדמתו לפרוש המשנה, מזכיר שנותנים לילדים דברי מתיקה כדי למשוך אותם ללמוד התורה. מדוע נזקקים לדברי מתיקה? כי טבע הילד הוא להרגיש בעיקר את המוחשי. את הטעם, את ההנאה שבמשחק. לימוד התורה עדיין אינו מושך מספיק את ליבו, וזה בסדר גמור שזה ככה.

הוא צריך ללמוד, אבל הוא אינו חייב תמיד להרגיש חשק לעשות כן.

חשוב גם שהילד ירגיש שזה בסדר, כדי שלא יחוש ברגשי אשמה מוטעים. רגשי אשמה על דבר שאינו יכול לשנות, אינם מביאים תועלת אלא להיפך. הם מייאשים ומרחיקים. ילד צריך לדעת שזה בסדר כאשר הוא מרגיש שאין לו חשק ללמוד, ולא בסתירה – שהוא חייב הרבה פעמים ללכת וללמוד למרות אי החשק שהוא מרגיש.

אמו של יעקב נתנה לו את מלא הלגיטימציה לחוסר החשק שלו ללמוד. היא אמרה לו: זה קשה ללכת ללמוד כשלבנות יש חופש, אבל ככה זה.

והמסר הסמוי שעולה מזה: "אתה חייב ללכת ללמוד עכשיו, אבל זה בסדר גמור שאין לך חשק."

אם היא הייתה אומרת לו: "תשמח שלך יש מצווה ולבנות לא" – הוא היה שומע אמירה שלא הייתה מתיישבת על ליבו. כי המסר הסמוי שהוא היה שומע, היה: "זה לא בסדר שאתה רוצה ללכת לים ולבריכה במקום ללכת לחיידר." אמירה כזו עלולה להפריע לחינוך במקום לבנות אותו.

דיברנו קודם על החלקים השונים בחינוך למצוות.

כיצד הם באים לידי ביטוי ביחס ללימוד תורה?

ההרגל בלימוד התורה – הלימוד בחיידר עושה זאת במידה רבה. ילד חייב ללכת בבוקר לחיידר, ושם הוא נדרש לשבת וללמוד. גם בבית יש בדרך כלל זמנים שהוא מחויב ללמוד בהם. בשבת עם אבא למשל.

לא תמיד זה קל, להרגיל. אבל להאהיב קשה עוד יותר.

כדאי לחכות לזמן שבו ילד למד, אפילו קצת, ואז לטעת בו הרגשה חיובית על מה שכבר עשה.

כלומר, במקום לבוא אליו ולשכנע אותו לפני מעשה ללמוד, לחכות לאחר המעשה, כאשר יש לו תחושת סיפוק, אולי מזערית, ולהעצים אותה.

לומר לו איזה דבר גדול הוא עשה. כמה נחת רוח הוא עשה לפני השם. להסביר לו שהוא נעשה שותף בקיום העולם, שבלימוד שלו הוא נותן משהו גדול לכל עם ישראל, ומי יודע כמה צרות נמנעות בגללו.

עודף מחמאות בכיוון מסוים ועידוד אגרסיבי מדי גם הוא עלול לחבל בהרגשת הסיפוק הטבעית של הילד. וליצור ליבו חשדנות לגבי כוונותינו. על כן, אמירות כנ"ל, אין לומר  בפעם אחת, אלא לפזר פה ושם משפטים ברוח זו.

בכל אופן, יצירת תחושת ספוק מתוך הכרה בגודל המעשה של המצווה זה חלק אחד, בבניית ההרגשה החיובית.

מעבר לזאת, חלק מהילדים נהנים מהלימוד מעצמם. לבד מההנאה הרוחנית שיש בלימוד, הם נהנים גם מהאתגר החשיבתי, מרכישת הידע, וכמובן – מתחושת ההצלחה.

תחושת הצלחה היא דבר שמשפיע ביותר, ולפעמים נדרשת השקעה רבה כדי להעניק אותה. מחמאות לא יכולות למלא מקום של הצלחה אמיתית, של הרגשה: אני יודע. אני זוכר. אני מבין.

תחרותיות מוגזמת עלולה לחבל מאד באהבת הלימוד של אלה שנכשלים בה, (ולפתח סולם ערכים מוטעה אצל אלה שמצליחים בה.) בנושא הזה נדרשת הליכה על חבל דק בבחירת ישיבה מתאימה לכל אחד. כדי שתהיה אוירה מאתגרת מספיק, אבל לא מלחיצה מדי ונותנת תחושת כשלון.

מעבר לזה – אם מצליחים להכניס בלב של ילד הרגשה שהוא עושה משהו גדול בעצם הלימוד שלו, שהוא אהוב לפני השם, שהוא נעשה שותף בקיום העולם, שהוא נותן לכל עם ישראל, אז עושים בכך דבר גדול.

לסיכום:

כדי להרגיל ילד לקיים מצווה – יש צורך לשדל אותו לקיימה, ולעיתים - לכפות עליו.

כדי שיאהב לקיים אותה – צריך לגרום לו לתחושה טובה ביחס אליה, רצוי אחרי שהוא קיים אותה. זה הזמן לחזק בתוכו את ההרגשה החיונית של: 'אני טוב, ואני אוהב לקיים את המצווה הזו.'

(פרק זה נכתב בהכוונתו של הרה"ג ר' אליהו מאיר פייבלזון שליט"א, ראש ישיבת פתחי עולם).

*על נושאי חינוך בסיסיים, חשובים ומאתגרים נוספים כמו: גבולות, הקשבה נכונה, סטיגמות, פחדים ועוד - תוכלו לקרוא בספר "הייתי פעם ילד", מאת לאה פריד ושרי וולך, בהוצאת סלה.