סיפור לשבת: מחלה ושמה עניות

קשים ומרים היו חייו של רבי אברהם בן עזרא, או כפי שנתכנה ברבות הימים על שם פירושו הנודע לתורה, ה"אבן עזרא". אשתו מתה עליו בשנים המוקדמות, מבנו יחידו לא רווה נחת, והחלק שתפס יותר מקום מכל דבר אחר היה מזלו הביש שלא נתן לו לפרנס עצמו בכבוד.

גאון בחכמה, פילוסוף ומשורר נודע היה רבי אברהם, בקי בחכמת האסטרולוגיה, חשבון, דקדוק ומדעי העולם אשר ידועים היו בזמנו. ספרים רבים השאיר אחריו – ספרי יסוד בתחומם, גם עבור גדולי המדענים. עם כל זאת, פרנסתו מעולם לא הייתה מצויה בידו וכל שעשה כדי לשנות דבר זה לא הצליח.

באחד משיריו הוא מקונן על מזלו הרע באירוניה וטוען: אם אמכור נרות לאנשים – לא ישתרר חושך לעולם, אפילו אם אחליט להתפרנס ממכירת תכריכים לא ימותו אנשים כל חיי...

* * *

באחד הימים שמע רבי אברהם אבן עזרא על רבינו משה בן מיימון, הרמב"ם אשר חי במצרים (שהשבוע יחול יום פטירתו). הרמב"ם, כך שמע רבי אברהם, הינו רופא מומחה אשר ביכולתו לרפא כל מחלה בעולם, וזאת לא באמצעות בדיקה שגרתית, אלא בהסתכלות אקראית בלבד.

תורים רבים של חולים היו עומדים משני צדי המדרכה ליד ביתו של הרמב"ם מדי ערב, כשחזר מתפקידו כרופאו האישי של סולטן מצרים. הרמב"ם עבר ביניהם עם משרתיו והביט בפניהם, לאחד נתן משחה ולרעהו צמחי מרפא, השלישי קיבל הוראות לאכילה נכונה. היו כאלו שאובחנו כחולים במחלות נפשיות, להם העניק הרמב"ם עצות מחכמתו הרבה להקל על כאביהם הנפשיים - הקשים בהרבה מכאב גופני כלשהו.

רבי אברהם אבן עזרא החליט לנסות את מזלו, ינדוד מספרד הרחוקה למצרים, יגיע למעונו של הרמב"ם וישמע מהי תרופתו. לאחר מסע נדודים ארוך ומייסר הגיע רבי אברהם למצרים והחל לשאול עוברים ושבים למעונו של הרמב"ם. גם כאן לא האירה לו ההצלחה פניה ותקופה ארוכה לא עלה בידו לפגוש את הרופא הנערץ.

לאחר ימים מספר סוף סוף מצא רבי אברהם את עצמו ממתין בתור האנושי הארוך, בשעה שהרמב"ם עובר בין החולים ומאבחן אותם במהירות. משהגיע הרמב"ם קרוב ל"אבן עזרא" - שלא היה חולה כלל, רק רצה לראות האם גם לאנשים בריאים ייתן הרמב"ם תרופה, כשכוונתו לתרופה שתוציאו ממעגל העוני - הורה הרמב"ם למשרתו להשליך את רבי אברהם לדיר העיזים ולנעול אותו היטב...

בעוד רבי אברהם המום מן ההוראה, אחזו בו שני משרתים חסונים והוא הושלך לדיר צר, חשוך וקר, כשעיזים מסתובבות להן בין רגליו, פועות בקולות רמים, ואחת מהן אף העזה ללקק את פניו... דמעות רבות שטפו את פניו בנסותו להבין מדוע ככה עשה לו הרמב"ם. הרי אף חולה לא קיבל יחס שכזה.

עודו מנסה להרהר בשעות הרבות בהן שהה לבדו במתרחש, נפתחה הדלת, צל הסתיר את האור הבא מבחוץ, הרמב"ם בכבודו ובעצמו בא לדיר העיזים.

"מבין אתה?", שאלו הרמב"ם בחיבה כשראה את פניו המשתאות, "ראיתי בעיניך מחלה קשה וחמורה שמקננת בהן זמן רב. ידעתי שתרופתך היחידה היא לבכות שעות רצופות, שאם לא כן – תאבד את מאור עיניך. לכן ציוויתי להשליכך הנה. כעת, יודע אני שאיש חכם אתה, הבה תכבדני ותסכים להתארח בביתי".