ענקי הרוח לחודש אלול: ר' יחזקאל סרנא ו' יום טוב ליפמאן הלר

ר' יחזקאל (ב"ר יעקב חיים) סרנא

עמד בראש ישיבת 'חברון'.חיבר ספר מוסר בשם 'דליות יחזקאל', וספר הלכה בשם 'דברי יחזקאל'. למד בישיבת סלבודקה, במלחמת העולם נתפסו רבים מבני הישיבה לשרת בצבא הרוסי, ר' יחזקאל הצליח לחמוק מידיהם של הרוסים בנס וברח לראדין, שם הסתופף למשך כשנה וחצי בצילו של החפץ חיים שחיבבו מאוד, לאחר שנגמרה המלחמה ביקש ממנו הסבא מסלובדקה לשוב לישיבה ונענה לבקשתו, אך כשהחלו הרוסים שוב לגייס בחורים ולפרק את הישיבה שלח אותו הסבא להקים ישיבה בארץ ישראל, הקים את ישיבת 'חברון' ועמד בראשה.

הוא היה אומר: כתוב "ושנתתם לבנך" וחז"ל דורשים אלו התלמידים, אם כן מדוע לא כתוב ושנתתם לתלמידך, אלא בא להודיע שאם אין מתייחסים לתלמידים כבנים, גם תלמידים אינם

תלמידי ישיבת חברון עלו על האוטובוסים בהתרגשות רבה בדרך אל חתונת חברם, כולם נסעו חוץ משלושה בחורים שנשארו בישיבה בבחינת נר התמיד שלא כבה, השלושה ידעו את גודל האחריות המוטלת עליהם ושקעו בלימוד התורה בהתמדה. הטלפון צלצל במשרד הישיבה, הבחורים התלבטו אם עליהם לענות או שמא אין זה עניינם, כאשר צלצל הטלפון בפעם השלישית הבינו כי דבר דחוף הוא זה, "שלום, ישיבת חברון?", "כן" ענה אחד הבחורים, מעבר לקו נשמעה אישה מבוהלת במקצת "מדברים מבית החולים 'שערי צדק, אנו מצטערים להודיע שהגבר מינה נפטרה לפני כשעה, אנו מבקשים לטפל בדחיפות בסידורי הלויה והקבורה",

גברת מינה הייתה המבשלת של הישיבה אישה ערירית וגלמודה, שאת כל ליבה השקיעה בהכנת תבשילים עבור בחורי הישיבה תוך כדי בקשה מעומק הלב שהמאכלים יהיו ערבים עבור הבחורים ויתן להם כוח ללמוד, מידי פעם ראו אותה מוחה דמעה מעל לחייה שלא ברור אם מקור הדמעות הם מחיתוך הבצל או מליבה הכאוב, את סודה הכמוס הייתה מספרת לכמה מהבחורים האהובים עליה "ראש הישיבה, הגאון ר' יחזקאל סרנא הבטיח לי כמה פעמים הבטחה גדולה, בבוא יומך האחרים תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות בני תורה תלמידי הישיבה ילוו אותך בדרכך האחרונה, אין לכם מושג כמה הדברים שאמר מעודדים אותי ומפיחים בי חיים". "מה נעשה?" הביטו הבחורים זה בזה "השעה כעת היא 9 עד שהבחורים יחזרו מהחתונה יעברו עוד כמה שעות והרי אין מלינים את המת בירושלים, אי אפשר לחכות לכולם, אך גם הלוויה מצומצמת לא ראוי לערוך לה", החליטו ללכת ולשאול את מרא דאתרא ר' צבי פסח פרנק.

לאחר כמה דקות הגיעו הבחורים אל ביתו של ר' צבי פסח והגישו לפניו את השאלה וסיפרו את הבטחת ראש הישיבה למבשלת, אך ר' צבי פסח פסק בנחרצות "אין היתר להלין את המת בירושלים, ההבטחה היא דבר גדול אך אם ארע מזלה של המבשלת דווקא בלילה זה, צריך להזדרז לערוך לוייה מצומצמת, אילו הייתם יודעים כמה צער יש לנשמה כל עוד שהגוף לא מובא לקבורה, לא הייתם מעלים בדעתכם אפשרות אחרת". הבחורים יצאו עם הוראה ברורה מה עליהם לעשות, בדרכם לטפל בצרכי הקבורה עברו דרך הישיבה לכבות את האורות, והנה נשמע הטלפון מצלצל שוב "היא לא מתה" הודיעה אחת האחיות " מצבה עדיין מוגדר כגוססת אך ללא ספק היא חייה ונושמת, ממש נס תחיית המתים", הבחור שקיבל את ההודעה הנפלאה מיהר להודיע לחבריו על שינוי התכניות, והשלושה חזרו ללימודם ביתר שאת. מאוחר בלילה חזרו הבחורים מן החתונה, לבושים בבגדים חגיגיים, אינם מודעים לדרמה שהתחוללה בהעדרם.

למחרת בבוקר צלצל הטלפון במזכירות הישיבה, הפעם מזכיר הישיבה ענה לטלפון וקיבל את ההודעה "המבשלת נפטרה".

בצהרי היום צעדו מאות בני הישיבה אחר ארונה של המבשלת הערירית, חולקים לה כבוד אחרון,

מן השמיים עיכבו את מותה שעות ארוכות כדי לשמור על הבטחת ראש הישבה ר' יחזקאל סרנא: "בבוא יומך האחרון, תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות תלמידי הישבה ילכו אחר מיטתך וילוו אותך למנוחות". ('סיפור לשבת' ד,292)

ר' יום טוב (ב"ר נתן) ליפמאן הלר

תלמידו של המהר"ל מפראג. היה רבה של הערים ניקשלבורג, פראג וקראקא.

חיבר כחמישים ספרים, ביניהם חיבורים על הרא"ש 'מעדני יום טוב' ו'דברי חמודות', וגם חיבורים ופירושים על ספרים רבים. גולת הכותרת שעל שמה מכונה הוא פירושו על ששה סדרי משנה ה'תוספות יום טוב' שחיברו במשך כשמונה שנים.

מסופר כי פעם אחת חלה בנו ר' שמואל והיה קרוב למיתה. הלך ר' יום טוב אל ארגז ספריו ולקח הכתב יד של 'תוספות יום טוב' שעדיין לא יצא לאור ואמר: "רבונו של עולם אולי הלכתי בגדולות ובנפלאות והיה לי קצת הנאה גשמית מספריי ומחיבוריי, הנני מבטיחך כי אשרוף הכתב יד". וכבר הכין אש להציתו, ופתאום צעק בנו שמואל: "אבי אבי, אל נא תעשה זאת". ר' יום טוב רץ בשמחה לשמוע מה זאת. ואמר ר' שמואל כי בזה הרגע היה בעולם האמת ושמע שדנים עליו אם לחיים או למוות ופתאום ראה את רבינו הקדוש (ר' יהודה הנשיא) עורך המשנה שאמר "הניחו אותו כי אביו חיבר הספר 'תוספות יום טוב' לשם שמים והרבה פעמים כיון האמת, וכעת רוצה לשרוף הכתב יד". ומיד הקצתי והרגשתי הטבה במחלתי". ועשה יומא טבא לרבנן.

כל הבא אל בית העלמין בקראקא משתומם לראות שר' יום טוב טמון בסוף בית החיים כאשר מאחרי מצבתו מצוי שער סתום באבנים, שבשעתו היה פתוח ושימש לכניסה האחורית לבית הקברות.

הסיבה לקבורתו בירכתי בית החיים נעוצה בסיפור מעניין:

בזמנו של ר' יום טוב היה בקראקא גביר גדול ושמו שמעון, הבריות קראוהו "שמעון הקמצן" על שום ידו הקמוצה שמעולם לא נתפחה לתת פרוטה לצדקה, הכל קיללו אותו משום כך. אך זה לעומת זה היו בעירו שני אנשים שהיו מפזרים את כספם לצדקה, אחד אופה ואחד קצב, וידם היתה פשוטה לכל. ר' יום טוב ניסה להוכיח את שמעון הקמצן כמה פעמים על מנהגו הרע, וללא הועיל.

פעם נצרך ר' יום טוב לצדקה נחוצה, והכביר דברים על אותו קמצן שהקשה לבו וחרה אפו, אך הלה לא נענה להפצרות ולתוכחות ולא הסכים לתת. "ראה", אמר ר' יום טוב, "האופה והקצב הפשוטים נותנים יותר מחומש, ואני מוחה בעדם שלא יפזרו כל כך לצדקה. ואתה העשיר, אינך יכול ליתן פעם לצדקה נחוצה?". משעמד העשיר בסירובו הודיע לו שאם ימשיך במנהגו יצווה לקברו על יד השער בבוא יומו. אמר העשיר: "אף על פי כן, ועל מנת כן!".

ואכן בבוא יומו קברוהו על יד השער למען ישמעו וייראו. מיום פטירתו של שמעון העשיר פסקו האופה והקצב את הנהגתם ליתן לעניים בחינם, ונקראו על זה לר' יום טוב. כשהגיעו השניים ונשאלו לפשר הדבר נענו ואמרו שכל הזמן הזה לא משלהם נתנו אלא משל "שמעון הקמצן", לאחר שהבטיחוהו שלא יספרו לאיש, משום שהוא ירא מאוד מפני הכבוד. חרד ר' יום טוב, שכן אם כך לא מגיע לאותו עשיר הבזיון שקברוהו על יד השער, ובמה יכפר על כך?!, חשב וחשב ר' יום טוב על פיוס הגון למנוח "רק דרך אחת ויחידה יש" אמר והורה בצוואתו שיקברוהו ליד השער בסמוך לאותו עשיר ומקום זה הפך לנכבד ביותר בעיר. ('תפארת אבות' ויזניץ' 129)