כך היינו: גבאי בתי כנסת מיתולוגיים מספרים על הסליחות

"תחושה שלא מן העולם הזה", מגדירים בפניי משכימי קום ל'סליחות' בבית הכנסת 'חסד ורחמים' את התחושה לבקש 'סליחות' באשמורת הבוקר, וסליחה על הנימה האישית, אין כל ספק כי מדובר בהגדרה קולעת: בסמטאות הצרות של נחלאות שורה בשעה זו רוח של עלטה כבדה, והנה לפתע יפציעו מצדי הדרכים המשכימים שיעשו דרכם ל'סליחות' בחסות האורות הקלושים המרצדים מעליהם. צילם הארוך מוסיף לאווירה הלילית הכבדה. אווירה מלאכית משהו אופפת את הרחוב הירושלמי הלילי. 'עת רצון' – בלשון חז"ל. זוהי ירושלים של מעלה הנוהרת לשפוך שיח ולדרוש סליחה לפני אדון האדונים מעומקא דליבא, להיטהר ולהזדכך, בימים מתוחים של טרם יום דין. 

אין ספק שהמנהג הישן להתעורר לבקש 'סליחות' בשעה המדויקת של אשמורת הבוקר – הוא מנהג שלמרבה הצער, עם ירידת הדורות, מתפורר אט-אט. לצד זאת, בבתי הכנסת המיתולוגיים שבשכונת נחלאות, דוגמת זה הנזכר לעיל, המנהג נשמר באדיקות. גם בימים אלו, כשקולו של המעורר הנוסטלגי השואג בגרון ניחר 'סליחות סליחות', נדם לו, המנהג עודנו חי וממשיך לפעום.

באים לסליחות (צילומי אילוסטרציה: פלאש 90)

מדובר בבתי הכנסת המוכרים לכולנו, שהפכו ברבות השנים למותגים יהודיים רבי-תהודה כמו: 'חסד ורחמים'; 'עדס'; 'האורפלים'; 'הג'רמוקלים', ועוד. אין ספק, כי בתי הכנסת בנחלאות אינם עוד בתי כנסת וכי גם ה'סליחות' הנאמרות בהם אינן עוד 'סליחות'. ספוג בהם ניחוח הוד-קדומים שליחו לא נס. העבר העתיק וההווה החי ארוגים יחד זה בזה. עד שאמרו: מי שלא ראה 'סליחות' הנאמרות בהשתפכות הנפש בשעת אשמורת הבוקר בבתי הכנסת דנחלאות - לא ראה 'סליחות' מעולם.

עכשיו, לראשונה, נשמע קולם של הגבאים – אלו שמנצחים על ההווה ומבקשים לשמור על המורשת בחזקה. השבוע, בעיצומם של ימי סליחות, ביקרנו בשכונת נחלאות ושמענו את קולם, צריך לומר הנוגה משהו. הם לא שחים רק על העבר המרהיב, אלא נדרשים גם לחוות דעתם על ההווה הפחות מרהיב, קרי: סוגיות אקטואליות תוססות הנוגעות ל'סליחות' בבתי הכנסת שבאחריותם. זוהי הצצה מקורית ונדירה.

"הקב"ה ישלח לנו מתפללים"

התחנה הראשונה שלנו בבית הכנסת 'חסד ורחמים' השוכן ברחוב הכרמל, מטרים ספורים אחרי שוק 'מחנה יהודה'. השעה שעת נטיית צללי ערב, וה'אזכרה' של משפחת מימראן שנערכה אחרי תפילת 'ערבית' תמה לה. אחרי כן יספר לי הגבאי שמדי כמה ימים נערכת בבית הכנסת 'אזכרה' על ידי צאצאים למתפללי בית הכנסת, נוחם-עדן, כולם בני משפחות ירושלמיות שורשיות שנטועות עמוק בהווי של שכונת נחלאות. לפני שנדבר עם הגבאי, רק כמה מילים על ההיסטוריה המרשימה של בית הכנסת.

בית הכנסת היה בעבר רכושה הפרטי של משפחת ארמוזה, אז שימש כבית תמחוי ובית ילדים. לפני 90 שנה, כנזכר, הֵסֵב ראש המשפחה, ר' יצחק ז"ל, את תשמישו והקדישו לצורך בית כנסת.

קמתי באשמורת

דלת עבה ועליה חריטות כסף עמוקות מקדמת את פנינו. פיוט 'אשת חיל' בדלת השנייה – מוכספת וחרוטה אף היא. בית הכנסת מרהיב ביופיו, ומעטרים את קירותיו עיטורים של שבעת המינים.

מוני ארמוזה, משמש זה עידן כגבאי בית הכנסת. הוא ממשיך כמובן את שושלת המשפחה ששימשה בקודש. "זוהי השעה המדויקת שבה תקנו חז"ל ל'סליחות' – אשמורת הבוקר", הוא אומר בחדות המביעה גאווה יהודית. "כה הרי אנו מבקשים ב'סליחות': 'קמתי באשמורת'. כל שעה אחרת, זה סוג של 'בדיעבד'".

"זה לא קל לקום בשעה 3:30 לפנות בוקר מדי יום", הוא מודה, "אבל זו חוויה מופלאה. מי שלא טועם אותה לא יבין על מה מדובר. זו תחושה שלא תסולא מפז".  

אנשים אכן נקראים ונענים? מגיעים לכאן מתפללים רבים באשמורת הבוקר? התעניינו.

"הקב"ה ישלח לנו", אומר גבאי ופולט אנחה. "כל שנה מחדש אנחנו נמצאים במצב של הישרדות. שכן, מדובר בשעה קשה וגם הדור מתמעט. אולם המניין פועל מכוח הגרעין הקשה של המתפללים, ובנוסף יש גם אנשים שמגיעים מרחבי הארץ לטעום טעם של 'סליחות' והמניין הומה בזכותם".

אתה בטח מתכוון לתופעת 'סיורי סליחות'?

"בהחלט, אבל לא במובן הזה. כיום, כמעט לא תמצא בשכונתנו 'סיורי סליחות'. בשונה מהעבר, אנחנו לא מתירים היום לסייר בשכונה, בגלל שהדבר מדיר את שנת התושבים וטורד את מנוחתם, אולם מי שמגיע באמת כדי לחוות מהן 'סליחות', מגיע לכאן בשעה היעודה מבלי להפריע לשכנים.

"חברות התיירות", ממשיך ארמוזה, "קיבלו הודעה ברורה מאתנו, התושבים, כי אנו לא מעוניינים שאורחים יטיילו בשכונתנו בשעות הלילה המאוחרות. אני בטוח גם שאיש אינו מעוניין להפר את תנומת התושבים".

עד לפני כחצי שנה שימש ארמוזה בתפקיד יו"ר מנהל קהילתי 'לב העיר' – החולש על שכונת נחלאות וספיחיה. "גם בתפקידי זה העמדתי את הנושא במרכז סדר היום: בשכונתנו כמעט אין מניינים של 'סליחות' בחצות, ומשכך אין לאנשים מה למצוא פה בשעות אלו. אם יחפצו, מוטב אם יגיעו בשעות הבוקר המוקדמות ויתפללו עמנו". האמת, הוספנו לארמוזה בנימה אישית, שיש צדק רב בדברים. אילו הייתם תושבי רחוב זוננפלד בשכונת 'בית ישראל', הייתם חשים זאת על שנתכם. המטיילים, לעתים רבות, שוכחים שהלילה כאן והם מרעישים בקולם בצורה בלתי נסבלת בעליל.

אתה לא חושב ש'סיורי סליחות' הפכו ברבות השנים לסוג של פולקלור שאין בו ממש?

"אינני מבדיל. גם האולטרה-חילוני שמגיע לכאן, יעשה זאת בדרך-כלל כדי לחוות חוויה יהודית של 'סליחות'. יש כאלו שזה יגרה אותם ויבעיר את הניצוץ היהודי הגלום בקרבם. אני זוכר לא-אחת שזה קרה".

העיניים התמלאו דמעות

"לפני שנים מספר", נזכר ארמוזה, "הגיעו לכאן אנשים מרחוק (תרתי-משמע). מדובר באנשים ששנים רבות לא ראו בית כנסת. כשהענקנו להם את הזכות לומר את פיוט 'עננו' התמלאו עיניהם דמעות. הם נזכרו בימי טל-ילדות שלהם אז היו פוקדים את בית הכנסת".

מחפשים את הניצוץ

כמה שהטיימינג, בסייעתא דשמיא, מושלם. בדיוק כשהשיחה מתנהלת, נכנס לבית הכנסת רון בכר, תושב נתניה, וזה מתקבל על ידי הגבאי בחיבוק חם. הוא אחד מ'הרבה מאוד' שארמוזה מדבר עליהם. אך לפני שנים מספר הוא ביקר אקראית בבית הכנסת במסגרת 'סיורי סליחות', הציץ ונפגע. נשבה בקסמו של המקום. מיני-אז, חווה חיזוק רוחני איתן עד ששב למקורות. "התפילה בבית הכנסת כאן היא עונג צרוף", פונה אליי בכר כשעל פניו נסוכה כמיהה. 

בכר מגיע מדי שנה מעיר מגוריו נתניה לשבות ביום הכיפורים בירושלים עיר מלוכה, כדי להשתתף בתפילות בבית הכנסת במהלך היום הקדוש.

 תאר לנו את התחושה שאופפת אותך בשעת התפילות בבית הכנסת 'חסד ורחמים'.

"תחושה של קדושה. כל מילה נוספת מיותרת".

"כאן", מנסה הגבאי ארמוזה להגדיר את המאפיין של המקום, "האנשים חשים חמימות. תחושה של 'ביחד'. אנו משתדלים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות ולפנות לו מקום לישיבה. כך האדם חש שייך. מחובר. רצוי. התחושה היא מאוד משתפת. מאוד מאחדת. בנוסף לכך, אנו גם נותנים לכל אחד מן המשתתפים לשורר קטע מה'סליחות'".

ישאלו אותך: זוהי דמותם של כלל בתי הכנסת בנחלאות וזהו אופיים. אז מה אפוא מייחד את ה'סליחות' אצלכם, ב'חסד ורחמים'?

"מדובר במנגינות עם מסורת של מאות שנים מאחוריהם. הן מתנגנות בירושלים העתיקה עוד מעידן גירוש ספרד. אל תשכח", מוסיף ארמוזה, "שהמנגינה הקלאסית של פיוט 'אדון הסליחות' נולדה בנוסח הספרדי-ירושלמי (לאדינו-ירושלמי – הוא מחדד) ומכאן נפוצה על פני כל הארץ".

הוא מעדכן אותנו כי הפייטנים: רבי מאיר בוגנים, רבי דוד צליח, רבי רחמים כהן ואחרים מנצחים על ה'סליחות' בבית הכנסת.

תרצה להגיד משהו לסיום לציבור הרחב?

"אני מבקש להעביר מסר לציבור מעל בימת 'יום ליום': מי שרוצה לחוות חוויה של סליחות בנוסח של ירושלים העתיקה – ימצא זאת כאן. זה הבית שלו".

פח ונר בדרך ל'סליחות'

מכאן אנו פונים לבית הכנסת המפורסם כל-כך, בית הכנסת המרהיב 'עדס' ליוצאי ארם צובא. הגבאי ר' ציון ברסקה, האיש והחיוך, הוא העושה והמעשה במלאכת הקודש בפועל, אך יושב בקרן זווית. "אני לא גבאי", הוא אומר בהצטנעות. הרב ברסקה מספר שהמקום מושך אליו כבחבלי-קסם את המון העם בשל השירה הייחודית שמתנגנת פה בפיוטי ה'סליחות': "הנוסח המושר כאן הוא של עדת החלאבים. המנגינות שונות במקצת מהנוסח הירושלמי-ספרדי הקלאסי. המקום כאן מיוחד", הוא מעיד. מי שמנווט בפועל את ה'סליחות' בימים אלה הם, בין היתר, הפייטנים רבי דוד צליח הי"ו , רבי ברוך מזרחי הי"ו ואחרים.

הרב ברסקה לא חדש על המפה ה'עדסית'. הוא לא נמשך ל'עדס' מהסיפורים הקסומים המהלכים מאחוריו. הוא, בן לרבי שלמה ז"ל, מייסד 'שירת הבקשות' המפורסמת ב'עדס', זוכר עצמו מגיע לכאן כבר כילד קט. "כשהיינו ילדים", הוא שח בקול מתוק, "היינו נוטלים פח, מחוררים בו חור ונועצים בו נר, ועמו מאירים חשכת הליל ומפלסים דרך ל'סליחות' שייאמרו באשמורת הבוקר".

הוא מציין ש"בשעתו, כשהייתי ילד, ניווטו את הסליחות הפייטנים: האחים חכם יוסף ועזרא שעיו, כמו גם רבי שלמה לוי. היום", הוא ממשיך, "הכול השתנה: הדור הישן הולך ונעלם ואת מקומו תופסים הצעירים".

אלול " data-src="https://storage.hidabroot.org/OLD_MEDIA/ScreenHunter_529%20Sep.%2018%2014.34.jpg" class="lazy">ימי אלול

כשאני מבקש מהרב ברסקה תיאור חי של המתרחש כאן בימים אלו באשמורת הבוקר, הוא לא מוכן להשיב. "אתה צריך לבוא ולטעום כדי להבין. אי אפשר לתאר אווירה. זה כמו יהלום שלא תדע על טיבו עד שתראה אותו מולך. מכל-מקום אני יכול רק לספר לך שבשעת ה'סליחות' שורה על המקום אווירה מחייה ומושכת. לא נדבר על 'הימים הנוראים', אז התפילות בבית הכנסת הן ממש לעילא ולעילא". ראו הוזמנו.

"ב'עדס' יש מגנט רוחני"

ב'סליחות' המתקיימות בבית הכנסת 'עדס' לא משתתפים רבים. "פעם", אומר הרב ברסקה בסוג של קינה, "השתתפו ב'סליחות' הרבה אנשים, אולם כיום, רק בימים של לפני ראש השנה מגיעים לכאן המונים. גם אנשים חילונים מבקשים לומר 'סליחות' ולהתרגש".

'סליחות'? יש שיגידו, הרב ברסקה, שהם בכלל מגיעים ל'טיול'.

"העיקר שהם באים גם ל'סליחות'. תשמע, עם ישראל מבקש לשוב למקורות וכדי לעשות זאת הוא חפץ לבוא ולראות מקרוב מה הם. ומכאן העילה שהוא יגיע ל'סליחות' בבית הכנסת שלנו. סבורני, שאם אדם מגיע לפקוד את בית הכנסת – גם אם שלא לשמה' – הוא מתרגש. הנשמה שלו מתרגשת. צריך לפתוח לו את השער. מי יודע מה הדבר יחולל בקרבו". 

הכרת אכן אנשים שבאמת שבו למקורות בעקבות ההשתתפות, הקרה יש לומר, ב'סליחות'?

"בהחלט. אני יכול לומר לך שבעקבות ה'סליחות' אצלנו הרבה שבו בתשובה. תראה, אין חדש תחת השמש. הסיפור לא מתחיל מהיום. ב'עדס' יש מגנט רוחני. זכורני, שכבר לפני כיובל שנים, היו תושבים בלתי-דתיים שחלפו אקראית ליד בית הכנסת בליל שבת קודש בשובם מבתי עינוגים, רח"ל, ואוזנם קלטה שירתה הערבה של 'שירת הבקשות', הם נכנסו לבית הכנסת, ועד היום מחוברים אליו.

"השירה", אומר גבאי ביהכ"נ 'עדס', "ללא כל ספק, מושכת. ה'סליחות' על אחת כמה וכמה. כשיהודים – ולאו דווקא דתיים – מאזינים לקול השתפכות הנפש הזו, מתעורר בהם הניצוץ היהודי החבוי להם במעמקי הלב". 

הרב ברסקה לא ישכח רגע מיוחד שנחקק בנשמתו. היה זה בשנת תש"ס, אז המקובל הגה"צ רבי ליאון לוי שליט"א מבני ברק ניצח על ה'סליחות'. "הוא השיב אותנו 40 שנה אחורה", הוא מתאר. "יש לרב ליאון קול עבה שהרטיט את לבבות כולם".

לסיום, הייתם רוצים להגיד לציבור משהו?

"אנחנו מבקשים מהציבור להשכים ולבוא להשתתף ב'סליחות' שנערכות כאן בשעה 5:00 לפנות בוקר, לעודד ולהתעודד. הפייטנים שלנו גם מזמינים את האורחים לשורר קטעים כדי להעניק להם תחושת שותפות".

עם שופר ב-2:00 לפנות בוקר

ואם גבאי בית הכנסת 'עדס' לא מראה תמונה מעודדת, הרי שבבית הכנסת 'ויאמר אברהם' לעדת הג'רמוקלים הטורקית, השוכן מאות מטרים מכאן, ברחוב בצלאל הסמוך, התמונה עגומה בהרבה. כאן, הגבאים כבר התייאשו וגילו, בלית ברירה, סימני חידלון. ההיסטוריה נגדעה וכי כיום מתנהל בבית הכנסת מניין 'סליחות' בשעת חצות בלבד, בהנהגתו של הרב יוסף אורן.

"רק לאחרונה", מספר לי הגבאי רבי רחמים עג'מי, "התקשרו אליי תושבים מהעיר ראשון לציון וביקשו להשכיר את בית הכנסת בשעת אשמורת הבוקר לצורך בקשת 'סליחות', אך בהוראת רב בית הכנסת, הרה"ג רבי יוסף ועקנין שליט"א, השבתים בשלילה, וזאת מטעמים מובנים".

כשמדברים עם עג'מי על ה'סליחות' הוא לא יוכל לפסוח על דמות שהייתה חלק אינטגראלי מהנוף הרוחני של התפילה. "לפני שש שנים הלך לבית עולמו רבי יצחק מזרחי ז"ל. היה יהודי של צורה. בשעה 2:00 לפנות בוקר היה עושה את דרכו רגלית משך שעה ארוכה מביתו שבשכונת גבעת שאול עד בית הכנסת ובידו שופר לתקיעה. הוא ניהל את מניין ה'סליחות'. שנה אחרי שנסתלק, הכול פשט צורה ונראה עצוב למדי. אין ספק שחסרונו מורגש כאן היטב", מסכם עג'מי.

סליחות בבכיות נוראיות

עג'מי הוא נכד לגבאי המיתולוגי של בית הכנסת, רבי יעקב עג'מי זצ"ל. "בימי ה'סליחות' של לפני כ-30 שנה", הוא נזכר, "בעודי ילד רך בשנים, הייתי סר עם סבי מבית לבית עם פעמון מצרצר וקוראים בקול רם: 'סליחות, סליחות'".

הרה"ג רבי יוסף ועקנין שליט"א, רב בית הכנסת, מספר לנו שחמיו של מרנא ה'יביע אומר' זיע"א, חכם אברהם פטאל זיע"א, שהתגורר סמוך מאוד לבית הכנסת, קבע את תפילתו במקום. "אני זוכר זאת כמו היום", שח הרב ועקנין, "את ה'סליחות' אמר חכם פטאל בבכיות נוראות".

חכם פטאל זיע"א אף מסר שיעור בבית הכנסת בין מנחה לערבית. את מקומו תופס היום הרב ועקנין.

תופעת 'סיורי סליחות', אמרנו לרב ועקנין, פשתה בבתי הכנסת בשכונה. האין כאן סוג של 'פולקלור' חלול וריק מתוכן?

"אדרבה. זוהי תופעה מבורכת. צריך לפעול עם הבאים ברוח 'ימין מקרבת'. ה'עמך' מבני עדות המזרח שמגיע לכאן אוהב את ה'סליחות' ומתחבר. בפרט אם עם תום ה'סליחות' הרב מוסר דברי מוסר ובכך מושך את לבם. אולי תיירים מבני אשכנז יראו זאת כ'פולקלור'".

כיום, כאמור, המצב לא מאיר פנים. את התיירים החילוניים הוא לא יוכל לארח, אבל לא רק מהטעם הנזכר. "יש לי שכנים לא מעטים שמתאוננים בזעם כי התיירות הלילית מפריעה את תנומתם קשות", הוא מציין.

קמתי באשמורת הבוקר

מטרים ספורים של צעידה במעלה רחוב בצלאל ואנו חונים בבית הכנסת ל'עדת האורפלים', בן ה-78. השעה שעת ערב והרב קנטרוביץ' שליט"א מוסר במקום את שיעורו הקבוע. ה'סליחות' ייערכו כאן עוד שעות לא רבות - בשעה  4:30 לפנות בוקר.

הרב אברהם גילה, הגבאי זה כ-22 שנה, מתקשה להשיב לשאלתי ה'עיתונאית' מה לדעתו מייחד את ה'סליחות' במקום. "זה השורשים שלי. אני מתפלל בדיוק במקום שבו התפללו אבי וסבי ז"ל".

"יש כאן תחושה של 'אלול'", הוא מתאר את האווירה. "האדם משתדל להרבות במעשים טובים 40 יום לפני יום הדין הגדול, והוא מביע זאת ב'סליחות'".

כצפוי, העבר היה מרהיב בהרבה. "פעם, זה היה מראה מדהים. לא היה מקום לסיכה. היום, לעומת זאת, השכונה התרוקנה מבני עדתנו והמתפללים הידלדלו".

הגבאי הקשיש, רבי יצחק מזרחי, מרחיב את התיאור: "פעם, באשמורת הבוקר הרחוב היה הומה עוברים ושבים. הכול היו עושים דרכם ל'סליחות'. כמו כן, בית הכנסת שלנו אף הוא היה מלא מפה לפה. היום? בקושי מגיעים מתפללים. זה לא מה שהיה פעם".

"בכלל", הוא מוסיף, "הכול היום נראה אצלנו אחרת. תראה את השיעור שמתקיים בבית הכנסת; כמה משתתפים בו? בקושי מניין. פעם כ-30-40 היו שומעי לקחו".

ויש לו גם הסבר פשוט מאוד מה הרקע להידלדלות הזו: "הצעירים עברו לשכונות החדשות כמו רמות, פסגת זאב ועוד. נותרו רק המבוגרים בגפם לעמוד על משמרת הקודש".

מזרחי מספר שמצוקי תבל השתתפו ב'סליחות' בבית הכנסת: "מרנא ה'יביע אומר זיע"א התפלל עמנו תקופה קצרה, כמו גם חמיו, חכם אברהם פטאל זיע"א. ר"י פורת יוסף, חכם עזרא עטיה זיע"א, הגאון רבי פנחס רז ואחרים".

מזרחי, איש שיבה, רואה את הדור הצעיר שמקיים מנייני 'סליחות' בחצות הליל או בשעות הבוקר ועיניו כלות. "לצערנו, אנשים מתחילים לקיים 'סליחות' בשעות-לא שעות. לא רוצים לקום מוקדם. חבל". 

את אלו שכן יגיעו – גם אם בלתי-דתיים – יקבל מזרחי בסבר פנים יפות. "אני רואה זאת בעין חיובית מאוד. לעתים רבות, מטיילים אלו יגיעו גם עם ילדיהם הרכים. זו ההזדמנות שלהם להכיר את היהדות שנעלמה מהם".

"הייתי שמח אם היו מתפללים עמנו יותר אנשים", אומר הגבאי הרב גילה בקול נוגה, ובכך הוא חותם את השיחה עמנו.  

תושבים נזכרים - איך היינו 

איש ירושלים, הרב אפרים לוי, מעלה זיכרונות נוסטלגיים מימי טל ילדות שבהם השכים קום באשמורת הבוקר לאמירת הסליחות, ומנסה לעמוד על ההבדל העדין שבין הדור של פעם לדור של היום.

ילד קט, כבן 8 בסך-הכול, הייתי אז. הקימה ל'סליחות' באשמורת הבוקר, אתגר לא פשוט הייתה. הורי ז"ל ניסו להניא אותי מכך בחוששם מערעור יום הלימודים הבא בתלמוד תורה. לכן, הקצו אך יום-יומיים בשבוע לכך. אכן ב'סליחות' דערב ראש השנה וכל כהנה, אפשרו לנו זאת. 

וכשקמנו, תחושה מופלאה עטפה אותנו. הגענו לבית הכנסת ומצאנו שם חזן בעל שיעור קומה, רבי ניסים מערבי זצ"ל שמו. בעל תורה היה. הוא שורר את הפיוטים בהמון רגש. לא נתן הדגש רק על הקול והנגינה החיצוניים – אלא בעיקר על עומק הרגש.

בכלל, ב'סליחות' שבהן הייתי השתתפו תמיד מקובלים נשגבים ורבנים קדושים. אלו היו 'סליחות' רבות-הוד, שכן, דרך גדולים אלו הייתי יכול לחוש בעוצמה רבתי כי אנחנו מתכוננים ליום הדין הגדול והנורא.

צריך גם להבין שתקופת חושך רוחני הייתה התקופה – שנות ה-50. התורה לא הייתה חביבה על עמך בית ישראל והיראים נדחקו לקרן זווית. לא הייתה התהודה הציבורית לתורה, כמו שישנה היום. וענקי תורה אלו האירו אותנו, וגם את חשכת התקופה, בקרני אורה.

ילדים היינו, ואוזננו טרייה הייתה בשביל להגות נכון או לשורר במדויק את הפיוט. סוג של 'טירונים' אנחנו, אולם לעתים היה החזן מכבדנו בקטע קצר. וייטב לנו.

היום, הדור השתנה. בני התורה התעצמו וירבו במאוד מאוד, וכי ה'סליחות' בוודאי נאמרים בקהל-עם ובהתלהבות מרובה. התלכדות רבה יש למעמדי ה'סליחות' והרגש של המתפללים אף הוא ניכר ככל הניתן, אך בעבר, ברגעים המרוממים של אשמורת הבוקר דאז, הכול היה נראה אחרת. הייתה רוח של התעוררות באוויר. הייתה לשעה הזו פנים של 'שעת רצון'. זה כיוון אחר בעליל. קשה, קשה מאוד אפילו, לשחזר את ההיסטוריה היפה והאצילה הזו.

”אדון הסליחות“: בתיאור קסום ורווי-געגועים, שב רבי יצחק יוסיפוב, לערש הולדתו, שכונות תל דרום תל-אביב של סליחות, ומתאר בציוריות את הדמויות, הקולות והצלילים.

קבוצה של ילדים היינו, ילדים של דרום תל-אביב. בשעה 4 לפנות בוקר יצאנו לרחובות וקראנו בקולניות לכל אורך דרכנו לבית-הכנסת ’סליחות, סליחות‘. היינו גם נוקשים בדלתות בחזקה. אלא שלא היה את מי להעיר: האורות בבתים כבר היו מוארים, האנשים ניעורו כבר. הרי כולם כבר בשעה 9 לעת-ערב כבר הולכים לנום תנומת ליל.

אנו צעדנו לעבר בית הכנסת של ישיבת הרמב“ם, שברחוב חזקיהו המלך, שם התפללנו סליחות וגם את תפילת השחרית שלאחריהם.

החזן ב‘סליחות‘ היה מנהל הישיבה, רבי חיים אוגיוף ז“ל. כל העולם הכירוהו. הוא היה קורא את הפיוטים בבכיות והתעלות הנפש. קודש קדשים. לעיתים, ראש הישיבה, הרב חפוטא, ניגש לעמוד התפילה והחליפו בתפקיד.

הקירות היו רועדים ב‘אדון הסליחות‘. בתי הכנסת באזור כולם מוארים הם. ה‘שמש‘ הקבוע מיטיב הנרות, ומחלק תה וקפה לבאים. הייתי מרגיש חוויה. אין דברים כאלה היום.

אך לא רק את בית הכנסת שע“י ישיבת הרמב“ם הכרתי. היו כמה וכמה בתי כנסת באזור שכונות הדרום. זקני הבוכרים, כמו רבי אלחנן אמינוף ז“ל, רבי מיכאל גול ז“ל ורבי יעקב אהרונוף ז“ל, קבעו את תפילתם בבית הכנסת ’אליהו הנביא‘ שב‘שוק לווינסקי‘. היו הם משכימי-קום לתפילת הנץ. אבל לא יגיעו בשעה הנקובה. כלל וכלל לא. יגיעו 45 דקות טרם תחל התפילה ויקראו במתינות של ממש את ’פתח אליהו‘ ושאר הקדמות התפילה. רק ב-10 בבוקר, עם תום לימוד ה‘חוק לישראל‘ היומי הקבוע אחר התפילה, שבו לביתם. לא פחות מחמש שעות תמימות ’בילו‘ בבית הכנסת. אפילו רבה האשכנזי של תל-אביב היה מתפעם ומפטיר בפנינו: ”איזו תמימות. אף פעם אינכם ממהרים לצאת את בית הכנסת...“.

היו בתי כנסת בשכונת שפירא בהם היו קמים מוקדם יותר. אחד או שתיים כאלו היו פותחים את בית הכנסת כבר בשעה 2 לפנות-בוקר, אז היו מסיימים את כל ספר התהילים (!). אחר-כך נשתרש המנהג בקרב בית הכנסת ’גבאי‘ לעדת הבוכרים שברח‘ מסילת ישרים, שם מידי שבת היו משכימים קום והיו קוראים את כל ספר התהילים טרם התפילה.                           

 כבחור צעיר, כבן 16, ראיתי את הזקנים שמשכימים-קום בדבקות של ממש. החלטתי לקיים עם המשכים הקבוע תחרות, מי ’יפתח‘ את בית הכנסת. אני חייב לציין שנחלתי כישלון חרוץ וצולב תמיד: תמיד ראיתי אותו מקדים אותי ב-10 דקות.

כילד, מתבייש הייתי להיכנס חמש דקות אחרי תחילת התפילה. הייתי נבוך בפני הזקנים והמבוגרים - שכבר שעה טרם התפילה הכינו עצמם לתפילה. אני אומר מציאות של אמת; אני חוויתי וראיתי את כל זה.