דיני ביעור פירות שמיטה

כתוב בתורה: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל, כל זמן שהחיה אוכלת מין זה בשדה, אתה אוכל בבית, כַלֶה לחיה מהשדה, חייב אתה לבער מן הבית. כלומר, התבאר לעיל שאחד מהדברים שנוהגים בפירות שיש בהם קדושה הוא שצריך אדם להפקיר את פירות שדהו, וכן שאסור לאדם להכניס לביתו כמויות גדולות של פירות, אלא יכול לקחת לביתו מעט מעט מן השדה. אמנם כל היתר זה הוא רק שפירות שדהו מצויים עדיין בשדה, אך אם כלו (נגמרו) פירות מן השדה, צריך אדם לבער את הפירות שנמצאים בביתו משדה זו, דין זה נקרא "ביעור פירות שביעית".

דין ביעור הוא רק בפירות שנוהגת בהם קדושת שביעית (ולעיל מבואר באיזה פירות נוהגת קדושה).

פירות אוצר בית דין אעפ"י שבפירות אלו יש קדושה, אין נוהג בהם דין ביעור.

ביעור זה נעשה על ידי הפקר, אופן עשיית ההפקר הוא כך: מעיקר הדין צריך להפקיר את הפירות בפני שלושה מאוהביו, ויש אומרים שצריך אף להוציא את הפירות שברשותו ולהניחן על פתח ביתו ולומר "אחינו בני ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול". לאחר שאדם הפקיר את הפירות, יכול להחזירם לביתו ולאוכלם.

פירות שהגיע זמן ביעורם והפקירו אותם, ניתן לזכות בהם שוב ומותר לאוכלם, אך צריך לנהוג בפירות אלו קדושה.

פירות שהגיע זמן ביעורם ולא הפקירו אותם, אסור ליהנות מפירות אלו. איסור זה הוא בין על גברים ובין על נשים.

כיצד ינהג אדם שיש לו ספק אם הגיע זמן ביעור בפירות שברשותו, וכמה שיטות ישנן:

יש אומרים: שיפקיר את הפרי מיד, ויחזור ויקנה אותו, ולמחרת שוב יפקירו ושוב יזכה בפרי, וכן יעשה עד שיצא הספק מליבו מתי הוא זמן ביעור של פרי זה. וכיוון שפעולה זו קשה לביצוע, יפקיר הפירות פעם אחת ויכניסם לביתו בחזקת מופקרים, היינו שיתכוון שלא לזכות בפירות אלו כל זמן שיש לו ספק, ויודיע בזמן ההפקר שאף על פי שהוא מכניס הפירות לביתו, הרי הם מופקרים ועומדים ויש רשות לכול אדם לבוא ולקחתם בכל עת שירצה.

יש אומרים: שאין מועיל לעשות כך (היינו להפקיר ולזכות וחוזר חלילה) אלא, יפקירם ולא יזכה בהם עד לאחר שידע בבירור מתי זמן הביעור.

אדם שמכר פירות שיש בהם קדושה (ולקמן יבואר אם מותר בכלל למכור פירות קדושים), קדושה זו עברה מהפירות לכסף, ולכן גם בכסף צריך לנהוג דיני ביעור. וכגון אם מכר ענבים וכַלו ענבים אלו מהשוק יש לעשות ביעור לכסף שנקנו בו הענבים, בכל שאלה מומלץ להתייעץ עם תלמיד חכם.

יין הקדוש בקדושת שביעית, זמן ביעורו הוא ערב פסחבשנה שאחרי שנת השמיטה. ויפקיר את היין בפני שלושה (כפי שהתבאר לעיל), ולאחר שהפקיר את היין טוב להמתין ולומר בפירוש שאינו מתכוון לזכות ביין עד שיעבור הפסח. אם כי מעיקר הדין יכול לזכות בו מיד ולשתותו בפסח.

אדם ששכח ולא הפקיר את יינו בערב פסח יכול להפקירו בליל הסדר (היינו ביום טוב).

אדם ששכח ולא הפקיר את יינו בערב פסח יכול להפקירו עד שביעי של פסח (היינו עד סוף חג הפסח).

אדם שלא הפקיר את יינו עד שנגמר חג פסח:

אם לא הפקיר במזיד: היין אסור וצריך לאבדו מן העולם (היינו לשפוך את היין לכיור).

אם שגג ושכח להפקירו: יפקיר מיד, והיין מותר בשתייה.

אדם ששכח ולא הפקיר את יינו בערב פסח ואין לו יין אחר, מותר לו לשתות מיין זה לארבע כוסות של ליל הסדר.

אדם שעשה ריבה מפירות הקדושים בקדושת שביעית, יזהר לאכול הריבה לפני זמן הביעור על הפירות עשויה הריבה, ואם נשארה לו עדיין ריבה - יכול להפקירה ולחזור ולזכות בה, ואם שכח האם יפקיר מיד ויזכה בה.