השנה החדשה היא הזדמנות לשינוי

כולנו חפצים בשינוי, אולם אין ספק שלא קל הדבר.   

פרשת 'וילך' – שנקראה לפני ראש השנה, נותנת מוטיבציה ונוסכת כוחות לאדם, ולשם כך נראה את תחילתה: משה מודיע לבני ישראל שהיום הוא יום פטירתו. וכך נכתב: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים לא, א-ב). רבים מפרשני התורה שואלים, מהי כוונת התורה במילים "וילך משה". להיכן הוא הלך? הפסוק לא כותב להיכן הוא הלך. מהי מטרת ההליכה?

רבי משה בן נחמן – הרמב"ן, מבאר בפשטות, שמשה הלך ממחנה לוויה אל מחנה ישראל, כדי להיפרד מהם כאדם הנפרד מחברו. כמה מרגש.

מתברר, שיש קשר בין הליכתו של משה לתקופה, בה אנו נמצאים – ימי הדין, הרחמים והתשובה, וזאת לאור דבריו של ה"כלי יקר". התורה כותבת: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" – איזה דברים הוא דיבר? בפשטות הכוונה להמשך הפסוק - "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא". אולם על פניו ישנה כאן כפילות – "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", ושוב כותב הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". לכאורה מילים אלו מיותרות. כנראה, שחוץ ממה שמשה אמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", הוא אמר עוד דברים.

אילו דברים? חכמים במדרש כותבים, שמשה דיבר אל לבם של בני ישראל, דיבורים המעוררים אותם על התשובה. הרעיון טמון בפסוק עצמו: "וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – "הדברים" הכוונה לתשובה, וכפי שכותבת ההפטרה לפרשה זו: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל ה'. אִמְרוּ אֵלָיו – כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ב-ג). "קחו עמכם דברים" – עיקר התשובה היא בדברים, כשאדם מתוודה בפיו ומתחרט על חטאיו. משה דיבר את "הדברים" האלה, וזירז את בני ישראל על מצות התשובה.

בהמשך הפרשה, משה אומר לבני ישראל: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה. הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (דברים לא, כז). עם ישראל "מצטיין" בתכונה של קשיות עורף.

קשיות עורף פירושו עורף קשה. כלומר, קורה לפעמים שנתפס לאדם שריר ברגלו או בצווארו, מבלי יכולת להזיז את ראשו או רגלו. כשם שתופעה זו קיימת בגוף האדם, כך היא קיימת בנפשו של אדם. פעמים אדם "ננעל ונתפס" מבלי רצון להזיז ולהפנות מבט ימינה ושמאלה, לראות האם אולי הוא טועה בדרכו. גם לאחר חטא העגל – שזהו חטא הקשור לעבודה זרה, הסיבה שאלוקים העניש את עם ישראל לא הייתה מצד עצם החטא, אלא מחמת קשיות העורף של בני ישראל – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות לב, ט-י). בגלל שהוא עם קשה עורף הבורא רצה לכלות את עם ישראל חלילה.

רבי עובדיה ספורנו כותב כך: "גיד ברזל עורפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק, באופן שאין תקווה שישובו בתשובה". קשיות עורף היא האנטיתזה של צדקות ויושר לב – "כי אמנם קשה העורף הוא ההולך אחר שרירות לבו ומחשבתו, אף על פי שיודיעוהו איזה מורה צדק בראיה ברורה, שמחשבתו היא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד. וזה, כי לא יפנה אל המורה כאילו עורפו קשה כגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה, אבל ילך אחרי שרירות לבו כמאז".

הפתרון הוא לרכך את קשיות העורף. כשירמיהו הנביא מנבא על תחילתה של גאולת ישראל הוא אומר: "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד" (ירמיהו לא, יז). עם ישראל התחיל להראות תזוזה, תזוזה של חיים. 

כל אדם באשר הוא צריך לרכך את קשיות עורפו, ובפרט בתקופת ימי הדין והרחמים. התובנה הזו באה לדי ביטוי במילים שהזכרנו קודם: "וילך משה". כלומר:

המשנה במסכת אבות כותבת: "צאו וראו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" (אבות ב). מדוע המשנה מנסחת "צאו וראו" – לצאת להיכן? המשנה כאן כותבת יסוד גדול. אם אדם רוצה להשתנות, השלב הראשון שעליו לעבור, הוא יציאה מהמקום בו הוא היה עד עכשיו. אין הכוונה כמובן רק למקום פיזי, אלא בעיקר למקום מחשבתי. אדם צריך להתרגל לצאת מהרגלי מחשבתו, לצאת מהשגרה והקיבעון ולהיכנס לסדר אחר של מחשבה והתבוננות.

גם דוד המלך כותב בתהלים: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה'" (תהלים מו). על האדם ללכת ולצאת מקיבעון המחשבה, רק כך יוכל להגיע לראיית מפעלות ה'. אם אדם יישאר קפוא על מקומו – יהיה לו קשה לראות את עוצמתו של הבורא.

גם שלמה המלך אומר: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט, ה) – התורה והמצוות משולים ללחם ויין. אם אדם רוצה לאכול מלחמו ולשתות מיינו של הבורא, ראשית עליו ללכת ולפרוץ את ההרגלים בהם הוא נתון. 

ה"וילך משה" הוא הפתרון לקשיות העורף ("באר משה").

אדם חושש משינויים. אדם אוהב להיות שקוע בבוץ של עצמו, ידוע הדבר שהבוץ חמים ונעים. אולם אין ברירה - חייבים לפרוץ את המחסומים הדמיוניים, ללכת ולהתקדם ולו צעד קטן.

כשאדם צועד והולך פסיעה אחת לקראת הבורא, הבורא "רץ" 'קילומטרים' לכיוונו – 'שובו אלי, ואשובה אליכם'.

משה ביומו האחרון מזכיר לעצמו את יום המיתה, הוא בעצמו המשיך "ללכת" גם ביומו האחרון ולהוליך יחד עימו את עם ישראל, לגרום לעצמו ולהם לצאת מהשגרה ולהיכנס אל תוך עולם של מחשבה והתבוננות – אל תוך עולם התשובה. 

בימים אלו, הבה ננייד את הצוואר, נזיז את שריר הרגל וההרגל ונתקדם מעט לכיוון זרועותיו הפתוחות של הבורא.