רגע לפני ירידת הנשמה לעולם

"בשעה שהנשמות מוכנות לרדת לזה העולם, קורא הקב"ה לממונה אחד שהפקיד הקב"ה ברשותו כל הנשמות העתידות לרדת לזה העולם, ואומר לו לך הביא לי רוח פלוני. בשעה ההיא מביא את הנשמה מלובשת בצורתה שבזה העולם, דהיינו בצלם, והממונה ההוא מראה אותה לפני מלך הקדוש ב"ה, וכשהנשמה עומדת לפני הקב"ה, אז הקב"ה אומר להנשמה מה תכליתה בעולם הזה ומשביע אותה על זה. דהיינו, כשתרד לעולם הזה תשתדל בתורה לדעת את ייחודו יתברך בעולם, ולדעת בסוד האמונה... לפרש על ידם סתרי תורה, שהוא חלק התורה המרוצה למעלה יותר מהכול, כי כל מי שהוא בעולם הזה ואינו משתדל לדעת את ייחודו יתברך, יפה היה לו שלא היה נברא".

(זוהר, תרומה קסא, מתוק מדבש עמ' תכה-תכו)

הנשמה מרחפת מעל העובר, והוא לומד את כל התורה כולה

בשעה שמגיע הזמן של הנשמה לרדת לעולם הזה, כי יש עת לירידת הנשמה לצורכה ולצורך תיקון העולם, היא עושה דירתה בגן עדן התחתון שבארץ שלושים יום, כלומר היא יורדת מגן עדן העליון לגן עדן התחתון כדי שתראה ותדע מה שמזומן לה כשתחזור לשם. וטעם של שלושים יום כי עד אז אין הנשמה מתיישבת לראות את כבוד השכינה השורה על הצדיקים. ואחר כך היא עולה למקומה למעלה לגן עדן העליון כדי להשביעה קודם רדתה לעולם הזה. ואחר כל האזהרות והצווים היא יורדת לעולם הזה להתלבש בגוף עכור ברצון השם. ובעת רדת הנשמה לעולם מעטר אותה המלך הקדוש בשבע עטרות כדי שתעסוק תמיד בתיקונה עד שהיא באה ונכנסת בתוך גוף האדם... ובשעה שמגיע זמנו של אדם לצאת מן העולם, צלם האדם מסתלק ממנו.

שני צלמים יש לאדם כשהוא בקיומו ובבריאותו, אחד גדול ואחד קטן. דכתיב "הצללים" בלשון רבים, המורה על שני צלמים, הגדול מן היסוד והקטן מן המלכות. וכשהם נמצאים יחד באדם, אז הוא בקיומו ובבריאותו... כי [לפי הזוהר פרשת ויחי דף רכז] שלושים יום לפני פטירת האדם מסתלקים ממנו הצלמים.

כיוון שאותם הצללים מסתלקים ממנו והוא תפוס בקולר, כלומר ששוכב במטת חוליו כאילו נתפס ונאסר באזיקים, ואפילו אם באותה שעה עשה תשובה גם היא נחשבת לתשובה, אבל אינה חשובה כל כך כמו אם עושה תשובה בזמן שהוא עומד בבריאותו. ושלמה המלך הכריז ואמר "וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה" - ואמרו חז"ל (במס' שבת דף קנא ע"ב), ימי הרעה, אלו ימי הזקנה.

(זוהר, ויקרא יג, מתוק מדבש עמ' קמד-קמו)

המהלכים האחרונים של הנשמה לפני ירידתה לעולם הגשמי

הרוח אינו יורד לזה העולם עד שעולה מגן עדן לתוך הכסא, העומד על [ארבעה] עמודים [בעולם הבריאה]. [לאחר מכן] הוא יורד לגן עדן התחתון שהוא הפרגוד השני המפסיק בין עולם היצירה ל[עולם] העשייה, ששם שוכנים הרוחות היורדים מגן עדן העליון, ושם מתעכב הרוח ברצונו יתברך עד... שמתעבה קצת כדי שיוכל לסבול את הגוף, וקודם ביאתו לעולם הזה שוב חוזר ועולה אל מקומו שבכסא [כדי לשאוב ממנו אור] ומתלבש בד' יסודות הרוחניים שבכסא כדי שיוכל להתלבש בארבעה יסודות הגשמיים של הגוף, ואחר כך יורד לעולם הזה כי הגוף לוקח מד' רוחות העולם שהם ד' יסודות: אש, רוח, מים, עפר.

(זוהר, שמות יג מתוק מדבש עמ' קכז)

בטרם תצא מרחם הקדשתיך

[כתב רבי משה קורדוברו:] על מה שכתוב שהשכינה נתנה בנשמת משה [את] כוח הדינים להלקות את פרעה וארצו, העניין הוא - שכל מה שעתיד האדם לפעול בעולם הזה מעבודת הבורא... כוח לזה ניתן בנשמתו קודם בואה לעולם, ויש בבחירתו כוח [אפשרות] לבטל אותו הכוח שניתן לו, ואז עונשו גדול... אבל אם יסכים להוציא אותו הכוח לפועל, שכרו גדול מאוד.

(זוהר, בשלח נד, מתוק מדבש עמ' תקצו)

הקב"ה מצייר את צורת האדם ברחם שיהיה דומה במראהו לאביו ואמו

ומי צור זולתי אלקינו (ברכות י') - שאין צייר כמו הקב"ה שהוא צייר שלם, שהוא עושה ומצייר צורה בתוך צורה ומשלים את אותה צורה בכל תיקוניה, ורוצה לומר שמצייר את העובר במעי אמו, ומשלימו בכל תיקוני איבריו, ומכניס בו נפש עליונה הדומה לתיקון העליון... לפי שהקב"ה צייר באותו ציור הכלול משניהם [ההורים], ועל כן צריך האדם לקדש את עצמו בשעת התשמיש ולא להרהר באישה אחרת, כדי שתהיה אותה הצורה בציור השלם כראוי.

(זוהר לך לך, מתוק מדבש עמ' ש"ס שס"א)

בזוהר פרשת לך לך צ' ב' - מובא כי הקדוש ברוך הוא מצייר את צורת האדם ברחם אמו ומשלימו בכל איבריו. הוא מכניס בו את הנפש העליונה שהיא נפש חיה, ואת הרוח הנותנת לו את כוח הדיבור. הפלא בדבר, הוא שהקדוש ברוך הוא מצייר צורה אחת שתהיה דומה לשתי צורות אחרות. כלומר הבן יהיה דומה במראהו לאב ולאם. ומיום שנברא העולם הקב"ה צייר את צורתם ודמותם של כל נפשות בני האדם העתידים לרדת לעולם הזה, וכולם עומדים לפניו באותה הצורה ובאותו המראה ממש כפי שהם יהיו וייראו בעתיד, בעת שירדו לעולם הזה.

וכן גם לנשמות הצדיקים לאחר צאתם מהעולם הזה הקב"ה מכין צורת לבוש הנעשית מאוויר גן העדן באותו מראה שהיו נראים בעולם הזה.

העובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה, כשנשמתו (נר) מרחפת מעל ראשו

על הפסוק "מי יתנני כירחי קדם", דרש ר´ שמלאי למה הוולד דומה במעי אמו? מקופל ומונח כפנקס, ושתי ידיו על שני צדעיו, ושני אציליו על שתי ארכובותיו, ושני עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, פיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו.

וכיון שיצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לעמוד אפילו שעה אחת. ונר דלוק (מונח) לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר 'בהלו נרו עלי ראשי', ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ואין לך ימים שאדם שרוי בהם בטובה יותר מאותם הימים שנאמר 'מי יתנני כירחי קדם' וגו´, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ולא שנים הווי אומר ירחי לידה.

ומלמדין אותו את כל התורה כולה, שנאמר: 'ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי'.

וכיוון שיצא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כלה שנאמר: 'לפתח חטאת רובץ', ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו. שנאמר: 'כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון', 'כי לי תכרע כל ברך' - זה יום המיתה. שנאמר: 'לפניו יכרעו כל יורדי עפר', 'תשבע כל לשון' - זה יום הלידה שנאמר: 'אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה'.

ומה שבועה משביעין אותו? אומרים לו: 'הוי צדיק ואל תהא רשע, ואפילו כל העולם אומרים עליך צדיק, הווי בעיניך כרשע, והווי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי הוא נוטלה ממך"...
(ילקוט שמעוני איוב רמ"ז תתקטז)