הנאת הצדיקים בעולם האמת

נשמת היהודי חיה לנצח בעולמות שונים

"הכול [כאן בעולם הזה] הוא כעין של מעלה... אחר מיתת האדם חוזרת נשמתו למקורה ושורשה. ועל כן הזהיר הקב"ה בתורה 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה'* בין עיניכם למת, כי נשמת ישראל אינה מתה ולא נאבדת לעולם, והיא נמצאת בעולמות הטובים והיקרים לעולם ועד, לכן יהיו שמחים כשמסתלקים מזה העולם הגשמי, כי הם עולים לשורשם העליון".

(זוהר, שלח קנט מתוק מדבש עמ' לז)

*הכוונה למנהגי אבלות מוגזמים, שכוונתם לבטא את אבדנה הנצחי של הנשמה, חלילה.

ממה נהנים הצדיקים בעולם הבא?

אומר הרמב"ם בספרו "משנה תורה":

העולם הבא - אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת. הואיל שאין בו גווייות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להם בעולם הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים, העולם הבא - אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתייה. וזה שאמרו צדיקים יושבין, על דרך החידה, כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם, בלא עמל ולא יגע. 

וכן זה שאמרו עטרותיהם בראשיהם, כלומר דעה שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא, מצויה עמהן, והיא העטרה שלהן, כעניין שאמר שלמה "בעטרה שעטרה לו אמו" (שיר השירים ג, יא).  והרי הוא אומר "ושמחת עולם, על ראשם" (ישעיהו לה, י; ישעיהו נא, יא), ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש; כך עטרה שאמרו חכמים כאן, היא הדעה.

ומה הוא זה שאמרו, ונהנין מזיו השכינה, שיודעין ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא, מה שאינן יודעין והן בגוף האפל השפל.

כל נפש האמורה בעניין זה, אינה הנשמה שהיא צריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה הבורא כפי כוחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים. והיא הצורה שביארנו עניינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה; היא הנקראת נפש, בעניין זה.

חיים אלו - לפי שאין עמהם מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים, שנאמר "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה, כט).  וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה; והיא שהתאוו כל הנביאים. 

וכמה שמות קראו לה דרך משל: הר ה' ומקום קודשו ודרך הקודש וחצרות ה' ואוהל ה' ונועם ה' והיכל ה' ובית ה' ושער ה'.  והחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים, סעודה; וקורין לה בכל מקום, העולם הבא.

 (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע - הלכות תשובה, פרק ח')

באיזה גיל מתחברת הנשמה לאדם?

הנשמה אינה באה לאדם אלא בהיותו בן עשרים שנה. [יש] נשמות הנקראות ציפורי שמים לפי שיוצאות מן הת"ת [התפארת] הנקרא שמים, והם שני מינים. יש מהן נשמות שמדורן חוץ מהגוף שאינן יכולות להתלבש בגוף מפני פחד אחיזת הקליפות, ויש נשמות שמתלבשות בגוף שהוא ביתם, שהיא נשמה שמתלבשת בגוף האדם הנקרא לה בית... אלו הנשמות הן בני חורין מחטא ואינן יראות מהקליפות... לפי שאם האדם רוצה לחטוא... מיד היא מסתלקת ממנו.

(זוהר, תצוה קפג, מתוק מדבש עמ' מט)

 הנשמה כיועץ האישי של האדם

הנשמה היא המייעצת לאדם עצות טובות להתקיים בעולם ואיך להנצל מן היצר הרע שכיוון שיוצא האדם לאוויר העולם מיד מזדמן היצר הרע המשתתף עמו... דכתיב "לפתח חטאת רובץ וגו'". הבהמות מיום שנולדו כולן שומרות את עצמן ובורחות מן האש ומכל מקומות המזיקים, ואדם מיד כשנולד בא להשליך עצמו לתוך האש. ר"ל [רוצה לומר] שאין לו שכל להישמר שלא יוזק מאש וכדומה לפי שהיצר הרע שורה בקרבו ומיד מתעהו לדרך רע... ומטעם זה זרע ישראל מחנכין את בניהם מקטנותם אל המצוות עד שלא יגיע לזמן חיובם כדי שיהיו מורגלים בכך, ובבוא היצר טוב ימצא מכון לשבתו.

(זוהר, וישב קעט, מתוק מדבש עמ' א-ב, ה)

 מטרת החיים היא לחפש ולמצוא את שורש נשמתנו

... תתרחק מלחקור בכל החכמות לדעת את חלקי יישוב הארץ ושר שלהם, אלא לך לחקור ולדעת את שורש נשמתך - מאיזה מקום נחצבה, ולתקנה ולהשלימה ולהחזירה אל שורשה...

לך מלחקור חלקי היישוב שהיית מתדבק בזה, כי אין לך שייכות עם כל ארצות ושרי הגויים שאתה תתחכם לדעת יישובם וטבעם. ולך מלחקור אותה החכמה של איצטגנינות וחכמת המולד והמזל שאתה משגיח ושוקל התולדה והשורש שלך. ולך מלחקור על הרגע והשעה והזמן שנולדת בהם ועל כוכב והמזל ששלטו אז, כי אין לך צורך לדעת את התחייבות המזל באותו הזמן שנולדת בו כי דע שאין מזל לישראל, אלא הכל הוא כפי גזרת חכמתו יתברך, שלא תשגיח בבית אביך בשביל הירושה שאתה ראוי לירש וגם לא תשגיח אם יש לך שורש להצליח בעולם מחמת שורש בית אביך - ובשביל כך לך לך מחכמה זו ומהשגחה והתבוננות זו.

 (זוהר, לך לך עח מתוק מדבש עמ' רטו)

בשעת הכעס הנשמה פורשת מהאדם

הכעס... הוא כעבודה זרה וסטרא אחרא. צריך האדם להישמר ממנו ולהיפרד מעליו, ועל זה כתוב "אֱלהֵי מַסכָה לא תַעֲשֶה לָךְ", לָךְ פירושו כדי להרע לעצמך, והיינו על ידי חטא הכעס שמטמא אותו כל כך עד שנחשב לע"ז [לעבודה זרה]... שצריך האדם לשמרה [את נשמתו] מחטא הכעס ולא יחליף אותה בסטרא אחרא, ואם יחליף אותה הרי הוא נטמא ומטמא לכל מי שיתקרב אליו.

ואמרו רז"ל כל אדם שכועס אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. האומנם יותר רעה יש לו מדבר הנזכר? והנה מורי ז"ל היה מקפיד בעניין הכעס יותר מכל שאר העברות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה. והיה נותן טעם לזה ואמר, כי הלא כל שאר העברות אינן פוגמות אלא כל עברה ועברה פוגמת איבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה, ומחליף אותה לגמרי, והעניין הוא, כי כאשר יתכעס האדם הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה.

(זוהר, תצוה קפב, מתוק מדבש עמ' מא-מב)

המלין שכר שכיר - ממעט את נפשו מהעולם הבא

מי שממעט חיי העני על ידי הלנת שכר שכיר, הוא ממעט את חייו. כמו כן מי שמשלים וממלא את נפשו של עני, אפילו שהגיעו ימיו להסתלק מן העולם, הקב"ה משלים וממלא את נפשו ונותן לו חיים יותר, כי כמו שהוא הוסיף חיים לעני, כן מוסיפים גם לו חיים על חייו.

מי שנוטל וכובש שכר פעולת העני, שאינו משלם לו שכרו על עבודתו, נחשב לו כאילו לוקח נפשו ונפשות אנשי ביתו... ועל ידי שאינו נותן לשכיר שכרו הוא ממעיט את נפשם כלומר את חייהם, כי אין להם מה לאכול והם מעונים ברעב, ובעונש זה הקב"ה ממעט את ימיו בעולם הזה וממעט את נפשו מעולם הבא.

(זוהר, קדושים פה רעיא מהימנא, מתוק מדבש עמ' שסז)

תיקון הנפש

באותה המדרגה והספירה שחטא ופגם האדם להקב"ה, לאותו המקום והספירה צריך לעשות תיקון לנפשו. אלו שחטאו בשטים בזנות חטאו באות ברית קודש הנקרא שמש, (כמבואר בפ' שמות דף ג ע"ב, על הפסוק כי שמש ומגן וכו'), לכך הדין והתיקון שלהם היה כנגד השמש שהוא סוד הברית, ולא במקום אחר.

מִכאן אנו למדים שאין אדם צריך לתקן נפשו כי לא יועיל אלא אם יתקן באותו מקום והספירה שחטא ופגם בה, ומי שאינו עושה כן, הגם שאם יתקן מידה אחרת גם כן ימשך לו איזו תועלת, אבל אין לו תיקון לעולם כראוי, כי אותו החטא לא יתוקן אלא אם יתקן במקום שפגם.

הערת העורך: אפשר ללמוד מכאן לגבי מי שיש לו מחשבת התאבדות רח"ל - עליו לדעת שהוא לא יכול לברוח מהמציאות של הפגמים שבהם פגם. בגלגול הבא נשמתו תעמוד מול אותם תנאים כמפורש לעיל ויצטרך להתמודד שוב עם מה שפגם, ואולי אף בתנאי חיים קשים יותר. לכן אין כל טעם בהתאבדות, שכן היא רק תגביר את הסבל של הנשמה במקום לנתק אותה מהסבל.

(זוהר, פינחס ריז מתוק מדבש עמ' סג-סד)