יציאת הנשמה מהגוף והפגישה עם האור

התאונה קרתה בשנת 1970 כאשר עברתי מבין שתי מכוניות בלי להביט ימינה ושמאלה, ברחוב וולנטין ליד המדרגות שיורדות מרחוב הרצליה, בהדר (חיפה).

אני גר בקרית אתא.

 עודני זוכר את התדהמה וההלם שעל פני הנהג, כאשר הבין שהוא לא יכול לעצור בזמן את רכבו ולמנוע את הפגיעה.  

לשבריר שנייה הבטנו עין בעין אחד בשני ומיד שמעתי קול נפץ, ואגן הירכיים שלי התרסק לתוך גופי. אני התקפלתי לשניים והועפתי לתוך השמשה. הצלחתי לקלוט את הנהג והאישה שישבה לצדו מביטים בי בהלם ונחתתי תוך נפילה קשה על צדו השמאלי של ראשי. עד היום יש לי צלקת במקום שעצם הגולגולת נשברה פנימה.

לא חשתי בכאבים לא בראש ולא באגן הירכיים, כאילו כלל לא מדובר בגופי, והייתי כזר לעצמי על אף שידעתי שזה אני. אני זוכר שראיתי את עצמי שוכב ללא תנועה וכאילו ריחפתי מעלי. הזוג יצא מהמכונית ושניהם גררו אותי למושב האחורי. האישה נכנסה הראשונה וניסתה לעצור את הדם שזב מראשי, והגבר קיפל את רגליי, נכנס לרכב ונסע.

לאחר זמן מה חשתי חוסר נוחות ממצבי ושהמקום צר לי ולא נוח בגלל התנוחה, ואותו החלק שבי שעדיין נשאר בגוף - יצא והתמזג באני האחר שריחף מעל בתוך חלל המכונית.

הבטתי בגופי ולעבר האישה וראיתי שכולי מכוסה בדם וכן גם בגדיה, והיא בוכה וצועקת לנהג שייסע יותר מהר, והוא ענה לה שהכביש עמוס ושהוא מדליק את האורות, והחל לצפור ללא הפסק.

אני זוכר שחלפה בי המחשבה שהחלטתי לצאת מהמכונית ולעזור להם לנוע מהר יותר. בעצם ריחפתי לפניהם, וזאת לי הפעם הראשונה שראיתי את הנזק שאגן הירכיים שלי עשה לפנס הקדמי השמאלי שהתרסק כולו והפח שם היה מכופף פנימה לתוך הגלגל השמאלי.

 לבסוף הגענו לבית החולים רמב"ם בנסיעה אטית בגלל העומס הרב בכבישים. עלי לציין שביום התאונה הייתה שביתת אחים ואחיות, ולכן לאחר שהנהג רץ לתוך חדר המיון להזעיק עזרה יצאו שני גברים כנראה מתנדבים שכן הם לא ידעו בדיוק איך לנהוג וגררו אותי בידיהם, בעוד רגליי נשרכות מאחור לעבר גבר שרץ לקראתם עם מיטת גלגלים.

עד לאותו הזמן ריחפתי כל העת מעלי כאילו הייתי עדיין קשור לגופה בצורה כל שהיא והבטתי במעשיהם ובגופי.

לא חשתי בכאב ולא בצער. היה זה כאילו מדובר בגופה זרה לחלוטין, ולמעשה למעט מהעובדה שידעתי שזה אני, הייתי זר לעצמי אלא שמסיבה כלשהי לא יכולתי לעזוב. 

מעין תחושת בושה החלה להשתלט עלי מההתייחסות שלהם לגופתי וחוסר הכבוד שהפגינו כלפיה, מאחר שידעתי שהיו צריכים לשאת אותי ולא לגרור, ורק העובדה שהייתי מלוכלך מדם הרתיעה אותם, והבנתי שאין לי עוד מה לחפש כאן, ובו בשנייה שהמחשבה חלפה בי... הכול נעלם.

לא היה בית חולים רמב"ם, לא האישה הבוכה שהלכה לצדי כל העת, לא המיטה - כלום... רק אני וחלל חשוך וריק. היה לי קר ופחדתי, לא ידעתי היכן אני, והחושך היה כה עב שחשבתי שאני יכול להכניס את אצבעותיי בעיניים ועדיין לא לראות אותם. 

הקור היה מחריד ומאיים וכל כך נבהלתי שהתחלתי לצרוח מבהלה.

אני לא מסוגל להעביר בכתב את תחושת הזוועה והפחד התהומי שהייתי שרוי בו. הייתי בודד, מבוהל וקפוא.

אני רוצה שתבינו, לא ידעתי שאני מת. לא ידעתי היכן אני, ולא הבנתי מה קרה לי, פשוט לא הבנתי, והייתי משותק מפחד. 

 כאשר אדם חולה יש לו זמן הסתגלות והבנה שייתכן שהוא יסיים את חייו, חייל בפעילות קרבית, מודע לסיכונים ולאפשרות שייפגע וייהרג, אבל תאונת דרכים תמיד היא לא צפויה ומתרחשת בשבריר השנייה, וההכרה שאתה מת - לא בהכרח נתפסת.

ובאותה נקודת זמן ומקום, זה נראה לי טבעי שאני שם, רק שלא ידעתי היכן אני, ולא מי אני, והפחד והבהלה היו אמתיים ומוחשיים לחלוטין.

וכאשר הרגשתי שאני לא יכול לסבול עוד, ראיתי מרחוק קרן אור צהובה שבאה לקראתי במהירות שהדמיון לא מסוגל לקלוט ונשאבתי לתוכה.

ואז ידעתי באותה מיליונית השנייה שראיתי את קרן האור שנעה לעברי, שהיא באה לשמור ולהגן עלי מהקור ומהפחד ומהאימה, וידעתי עוד דבר...  

שכל הרוע והרשעות בעלטה שסביבי לא יוכלו לי יותר.

הייתי מוגן. 

החושך והקור עדיין היו שם, ויכולתי לראותם היטב מבעד לבועה שאספה אותי, הייתה להם דמות, הייתה צורה, אפילו את הפחד ראיתי ואת הרוע כה מוחשיים ומאיימים, אבל לא פחדתי עוד. הייתי בטוח, הייתי מוגן בבועה הצהובה שנשאה אותי, וחשתי בה את האהבה.

כל כך הרבה אהבה.

אם נרכז את כל אהבת האמת שבעולם לנקודה אחת, עדיין עצמתה לא תתחיל אפילו להתקרב לעצמת האהבה שחשתי בבועה.

זאת לא הייתה רק האהבה... אני הייתי האהבה, והאהבה הייתה אני, והיינו לאחד.

קשה להסביר במילים, אולי אפילו אין בנמצא המילים שניתן לתאר באמצעותם את העצמה ואת הרוך ואת החמימות ואת התמימות. זאת הייתה האהבה בהתגלמותה הזכה והטהורה ביותר, והתמזגתי בה לאחד.

מרחוק ראיתי אור בוהק צהוב וקבוע שמילא את היקום כולו, וידעתי שהוא היעד ואני נישא אליו.

האור ממש קרא לי, וכל כך רציתי להיות בתוכו, כי ידעתי שזה המקום שלי, זה המקום שבו ארצה להיות, זה מקומי.

עצמתו של האור התחזקה, ועתה הוא בהק בעצמה שיכולה הייתה לסנוור ולשרוף כל דבר, אבל לא הסתנוורתי על אף שהבטתי בו ישירות ולא פחדתי, כי האור והבוהק היה כמו האני השני שלי, ששאב אותי לקרבו וחשתי כל כך מוגן ואהוב ורצוי... וכל הטוב שאפשר לדמיין זרמו ממנו אלי ושטפו אותי, והתחושה הייתה של התעלות והגשמה שניתנת ללא תהיות וללא מגבלות וללא התניות.

אי אפשר להעביר את תחושת הצבע ואת תחושת הצליל שהם חלק ממך, איך אפשר להסביר שלצלילים יש טעמים וצבעים. ולצבעים יש צלילים בטעמים שאין למילים היכולת לגעת בהם. איך אפשר להסביר אהבה שלרוחניות שלה יש צורה. 

צריך לחוש זאת, על מנת להבין... ובאותו הרגע התמזגתי עם החום והאהבה והטוהר - והם היו אני.

הגעתי, והייתי בתוך האור הזוהר שממדיו היו בדיוק לפי מידותיי, ואף על פי כן היה יקום ומלואו וצפתי במעלה מנהרת האור, מוקף באהבתו.

אני חוזר ומדגיש את האהבה מכיוון שרק מי שחש בה ולו לשבריר השנייה מבין אהבת אמת מה היא.

אהבה שלא מבקשת, אהבה שלא שואלת, אהבה שלא דורשת תשובות, אהבה ללא התניות שרק נותנת מהאהבה. זאת הייתה האהבה המוחלטת והאין סופית של הקבלה והנתינה.

וכך בעודי צף ליעד שלא היה ידוע לי - הבטתי סביבי ובהשתקפותי העצמית, וראיתי שלמעשה התמזגתי באור שאפף אותי ועל אף שיכולתי לראות את ייחודי והיינו לאחד. זה היה כמו להסתכל על עצמי - דרכי.

אני מבקש שתדמיינו לעצמכם גלימת זכוכית מלוטשת, טהורה וזכה, שממש אי אפשר לראותה (לפעמים אשתי מנקה את חלונות הזכוכית שבבית בצורה כזאת שאני חושב שהחלון פתוח, ואני תוקע את הראש שלי לתוכו, עד כדי כך הוא צלול), וזאת הייתה נשמתי.

הייתי כה צלול וטהור, שהבוהק זהר מתוכי ואלי, וחשתי זאת לראשונה שהאני שלי... הושלם.

המשכתי כך לצוף, ולפתע נעצרתי והייתי מול מחסום אור בוהק שקרא לי וידעתי שעלי לחצותו אבל לא ידעתי איך. רציתי... כל כך רציתי לעבור ולא יכולתי.

ראיתי בתוך המחסום דמויות, והן קראו לי. לא זיהיתי אותן, אבל ידעתי שאני מכירן וממש חשתי באהבה שזרמה מהן אלי, אבל לא יכולתי לזוז ממקומי. ביקשתי מהן שיבואו לקחתני, אבל מיד הבנתי שכפי שאני לא יכול לעבור אליהן אין הן יכולות לחצות את המחסום אלי, ומי שיחצה, לעולם לא ישוב.

לפתע המחסום נעלם, ולצדי עמדו שלוש דמויות, והן ביקשו ממני להתלוות אליהן, ובו ברגע הייתי במקום שאני יכול לתארו רק כטוהר וכזוהר השכינה בהתגלמותה, וכולו בגוני הלבן, השקוף והצלול.

קשה לתאר את המקום, זה לא היה אולם, ועל אף שראיתי את קצותיו, הרי גודלו היה הממד כולו, וכולו כה צלול, שראיתי אותו ודרכו ועד לסופו, על אף שסופו היה האין-סוף. היו שם דמויות כה טהורות בצלילותן שראיתי דרכן, ואף על פי כן ראיתין בבירור ואת כל גוני הצלילות שהרכיבו כל דמות.

היו שם עצים ושיחים והרים שצלילותם וזכותם האין-סופית חדה וברורה עד לפרט המזערי ביותר. סביב היו שולחנות וישבו שם דמויות שקופות כבדולח שהתמזגו ליחידת טוהר אחת והיו ברורות וחדות מכל דמות שניתן לתארה.

זה היה העולם הכי שקוף והכי צלול, והכי ברור וחד שראיתי מעודי. ראיתי אותם ודרכם ואת הנוף היפיפה, וכל פרט ופרט בו טהור וזך, ואני הייתי כמותם זך וטהור. הייתי הם והם היו אני. התמזגתי בהם, והם התאחדו עמי.

וממקומי ראיתי עד לאין סוף ומעבר לו, וכל הזמנים היו גלויים לפני וכל הממדים וכל המקומות וכל השאלות והתשובות שנשאלו ויישאלו, ויכולתי להיות בכל מקום ובכל זמן שארצה, ובו בזמן לפגוש את העבר והעתיד בהווה העכשווי שלי, וזה המקום שרציתי בו וזה המקום שייחלתי לו, זה היה גן העדן שלי... וידעתי שזה מקומי ובו ארצה להיות ולחיות עד קץ הזמנים.

ושוב אני שואל את התוהים... איך ניתן לתאר במילים את טעמה של האהבה, את צליליו של הריח, את צבעי הטוהר?

אני לא יכול, אין מילים שעצמתם מסוגלת להעביר את התחושה ואני גם לא אנסה.

בלתי אפשרי, פשוט אין מילים...  הן עוד לא נולדו לתוך שפתנו.

כל כך רציתי להישאר שם ולשבת ליד אחד השולחנות ולא להמשיך עם הדמויות שלצדי, אבל ידעתי שאני חייב להמשיך... ועצרנו לפני שער, והדמויות אמרו לי שעלי להיכנס, לבד.

[כאשר אני כותב... אמרו לי, הכוונה לא שאמרו לי מילולית, אלא שפשוט ידעתי לפתע מה עלי לעשות ורצונן היה רצוני. התקשורת הייתה אנרגטית.(טלפתית)]

נכנסתי לאולם שהיה כל כך גדול שלא ניתן היה לראות את קצותיו, ולפני עמדה דמות מכוסה באדרת צחורה, וככול שהבטתי כלפי מעלה, עד שראיתי את האין סוף המוחלט היא הייתה גבוהה יותר, וכאשר הבטתי למטה אל מעבר לאין סוף התחתון, היא הייתה גדולה יותר... וכמה שהאולם היה גדול מקצה האין סוף המוחלט עד לקצהו השני הישות המוארת הזו מילאה אותה מקצה לקצה ועדיין היה מקום ובשפע. 

הגלימה הצחורה והמבהיקה הייתה שזורה בנשמות בוהקות בצחותן וטוהרן, והזוהר היה כה עז בעצמתו שיכולה הייתה לעוור ולשרוף, ואף על פי כן לא סונוורתי ולא נכוויתי ורק חשתי באהבתם.

ראיתי שמשבצות אחדות חסרות עדיין בגלימה ומחכות לנשמות התואמות לתפוש את מקומן וראיתי את המשבצת שלי קוראת לי באור האהבה המוחלט את ייעודי.

כאשר כל המשבצות יתמלאו, ידעתי שהגאולה תבוא, והישות המוארת שאלה אותי אם חפץ אני עתה למלא את ייעודי הנצחי ולהתמזג בה. 

ואני חשבתי לעצמי הייתי שהייתי מעדיף לחזור לשם, לאולם הראשון עם כל הנשמות שראיתי בדרכי לכאן, ובאותו הרף עין שהמחשבה חלפה, ידעתי שאני לא מוכן עדיין לייעודי הרוחני, ועלי לשוב... הדמות נעלמה והאולם נעלם, ושוב הייתי בתוך הבועה שאספה אותי בתחילה, ושוב ראיתי את הרוע שסביבי ואת הפחד מביט בי, אבל הייתי מוגן ואהוב ורצוי, והאהבה ואני עדיין היינו אחד.

גם היום, אחרי שנים רבות שחלפו, כאשר אני מביט לאחור אני לא בטוח מה אותה השאלה טמנה בחובה, אני גם לא יודע את משמעותה של השאלה והזיכרון רק מוטבע בי בחלקו.

אך אין ספק שהייתה שאלה, והישות ציפתה לתשובה, וכאשר עניתי, ידעתי באותו הרף עין שבמבחן הזה נכשלתי, ועלי לשוב.

התעוררתי בחדר המתים ברמב"ם, מכוסה בסדין, ולידי מיטה נוספת ודמות אדם בתוכה מכוסה עד מעל לראשה. בצד ישב גבר וקרא עיתון ורציתי לקום וללכת, אולם כאשר התרוממתי חשתי בכאבי תופת באגן הירכיים ובראשי וצעקתי מכאבים. הגבר זינק ממקומו, והחל לצרוח וברח מהחדר בצעקות, ובעודי צועק לעזרה באו בריצה אנשים בחלוקים לבנים דחפו אותי מחוץ לחדר שנמצאתי בו...

והדבר הבא שאני זוכר שהתעוררתי והוריי היו לצדי.

אני זוכר היטב עד היום, את ריסוק האגן ואת נפץ העצמות כאשר המכונית פגעה בי, אולם כאשר התעוררתי, למעט כאבים מחרידים... העצמות היו שלמות ושום סימן למכה או שטף דם לא היה עליהן.

בגלל הפגיעה הקשה בראשי, הועברתי וטופלתי בהדסה ירושלים, ועד היום יש לי צלקת בצד שמאל במקום שעצם הגולגולת רוסקה לתוך הראש.

שנים רבות כעסתי על הישות שהחזירה אותי לעולם הזה. לא רציתי לחזור. רציתי להיות שם, ואמנם בסופו של דבר אשוב לשם.

השאלה רק מתי ובאיזה גלגול אהיה מוכן לייעודי...