סיפורה של סטלה: "הוא שלח מסר חזק ומפתיע: ’את יהודייה!’"

החוקר והסופר פרופסר קנת רינג עסק שנים רבות בנושא החוויות שמעבר למוות. באחד מספריו הוא מביא את סיפורה של סטלה שאותו תמצתנו כאן:

סטלה הייתה ילדה מאומצת שגדלה במשפחה נוצרית אדוקה. היא צייתה באופן עיוור לחוקי הכנסייה. בגיל 8 הטיחה בה ילדה בבית הספר "את מאומצת!" והיא מיהרה לשאול את הוריה על כך.

הוריה הודו בכך שהיא מאומצת, אך סירבו בכל תוקף למסור לה פרטים כלשהם אודות הוריה הביולוגים. היא גדלה, ונישאה, והייתה אישה ואם למופת לפי כל כללי החברה שבה חיה.

זמן מה לפני חווית המוות שעברה, היה לה חיזיון בהקיץ, ובו ראתה סדרת צורות שנראו לה כאותיות רשומות באוויר. היא לא הכירה את הצורות הללו, אבל יכלה לראות אותן בכזו בהירות וחדות עד שהיא לקחה נייר והעתיקה אותן במדויק. היא שמרה את הנייר במגירה, ורק לאחר חוויית המוות שלה הסתבר לה שהיו אלו אותיות עבריות, שהרכיבו את המשפט – "התבונני מעבר לנקודת ההיעלם... "

זמן קצר אחרי כן, סבלה מדימום מסיבי בעקבות ניתוח ונכנסה למצב של מוות קליני.

היא איבדה את ההכרה וכך היא מתארת את מה שחוותה: "... פתאום, הייתה התפוצצות אדירה של אור. פניתי אל האור וראיתי במרחק עצום עיר גדולה. אבל זה לא כמו שאתה צופה בעיר מחלון של מטוס. זה היה במרחק אדיר. קלטתי שזו עיר עצומה בממדים אדירים. נראה היה ששום דבר לא תומך בה, והיא ניצבת בחלל מאליה.

ראיתי קרני אור זוהרות מתוך העיר והן נשלחו אלי וקראו לי. רכבתי על קרני האור דרך מרחבים אין-סופיים במהירות בלתי נתפסת, כשאני מודעת במשך כל אותו זמן לכך שיש צורות חיים נוספות מסביבי. כאשר התקרבתי אל העיר המהירות ועצמת החוויה והאינטנסיביות שלה גברו. קשה לתפוס שכל כך הרבה קרה בזמן כה קצר. הייתי כה מוקסמת מהמראה של העיר, וחשבתי שכבר עברתי אותה. באותה שנייה קרן האור הנחיתה אותי בתוך העיר בלי שארגיש שאני מאבדת גובה.

אם קודם הייתי בעמדת תצפית ממעוף הציפור, עכשיו עמדתי ממש בתוך העיר. הכול היה צלול ומאוד בהיר.

הדבר היחיד שאני יכולה להתייחס אליו כדי להסביר את החוויה כדי שאנשים החיים בעולם הזה יוכלו להבין אותה זה לומר שהכול נראה כמו זהב. הכול היה בהיר כמעט שקוף. כל דבר היה נקי וטהור.

ההבדל בין פה לשם היה גם בכך שפה אנו חושבים על זהב כעל דבר קשה ומוצק, ואילו שם זה היה חלק, שקוף ורך למגע. לא רכות שהאצבע שוקעת בה פנימה, אלא רכות שמערבבת ומאחדת את הכול. הכול היה מוגדר מאוד מצד אחד, ומצד שני גם התאחד עם כל היתר.

בצדי הרחוב פרחו פרחים וניצנים מרהיבים. האינטנסיביות, והברק של הצבעים היו כמו של חלוקי נחל שהמים ליטשו, אבל הם בעצם היו אבני חן - אבני אודם ספיר ויהלום.^[1] אני זוכרת במיוחד פרחים בצבע צהוב שנראו לי כמו יהלומים, ואבני חן, והיה להם ריח עז של ורדים. התחלתי ללכת לאורך הרחוב, הבטתי למטה ופתאום ראיתי זוג רגלי גבר מבצבצות מתחת לגלימה. פניו נראו כאילו הן שתי פנים בפרצוף אחד. פן אחד הקרין יופי ושלווה. האור והדעת שהיו באותה עיר כאילו קרן מפניו. באופן כלשהו באותם פנים היה פן אחר שהביע סבל. הוא תקשר אתי ללא דיבור, אלא באמצעות מחשבה בלבד. הוא שלח מסר חזק ומפתיע: "את יהודייה!"

הוא אמר לי שיש סיבה ומטרה לכך שאני נשלחת חזרה לעולם הזה. אני נשלחת כדי להביא את הידע של החוויה שעברתי ואת העובדה שיש חיים אחרי החיים בעולם הזה, ברובד נרחב ועמוק יותר. אנחנו כל כך הרבה יותר מאשר מה שאנחנו חושבים. יש לנו היכולת והאפשרות להכיל את הדעת והידע הרוחני.

הוא נתן לי הוראות לגבי המשימות שתעמודנה לפניי כאשר אחזור לעולם הזה, דברים שעשיתי בסופו של דבר לאחר שחזרתי. הוא אמר שכנראה יעמוד בדרכי איזה מחסום, אבל ללא ספק יהיה בו מפתח להבנה גדולה יותר. הייתה לזה משמעות עצומה עבורי.

הוא עמד בדרך שהלכתי בה, והבנתי שאסור לי להמשיך להתקדם הלאה. שמעתי מתוך העיר המוזהבת בליל של שפות, את כל השפות, שפות שמעולם שמעתי, אבל יכולתי להבין את הנאמר. השתוקקתי כל כך שתהיה לי הרשות להמשיך פנימה. ידעתי שהיה שם כל כך הרבה, שנכספתי לראות ולחוות ולהתנסות בו. היה שם – הידע שהיה מעל ומעבר כל דבר שניתן להסביר. ההכרה שאצטרך לעזוב את המקום הזה החלה להכות בי. לא רציתי לעזוב" – היא אומרת ומתחילה לבכות בצער על אף שהדבר עצמו קרה לפני שנים.

כשלוש שנים לאחר האירוע יצאה סטלה לחפש אחר המורשת הנסתרת שלה. היה לה רק רמז למקום הולדתה, והיא הגיעה לאותה עיר והחלה בחיפוש אחר סימנים או מסמכים, אך הסתבר ששום מסמך לא שרד. על הנייר – היא כאילו מעולם לא הייתה קיימת. לאחר שמיצתה את כל האפשרויות ההגיוניות והייתה על סף ייאוש פנתה כלפי שמים ואמרה – "עשיתי כל מה שהורית לי. באמצעים הרגילים המסמכים אינם קיימים. אם אתה רוצה שזה ייעשה - יהיה עליך לעזור לי".

ירד הערב, עייפה התיישבה במסעדה תוהה מה ניתן עוד לעשות. שני שוטרים סעדו שם, ואחד חזר כדי לקחת משהו ששכח. היא החליטה שזהו סימן שנושא אתו רמז. היא פנתה לשוטר וסיפרה לו שהיא מחפשת נואשות מישהו וביקשה שיעזור. השוטר קישר אותה עם בני זוג שבמשך שנים הוציאו לאור את העיתון המקומי, הם חשבו שהסיכוי הטוב ביותר שלה הוא לפנות אל שופט בדימוס שהיה מעורב בענייני העיר וישב בה שנים רבות.

כאשר נפגשה עם השופט הוא היה נרגש ונפעם כשראה את פניה, נראה היה כאילו הוא צופה במישהו משנים עברו, כאילו מישהו סובב את מחוגי השעון לאחור. הוא ידע למי היא דומה, זיהה אותה וקישר אותה עם סבא שלה שעכשיו היה בגמלאות והתגורר בפלורידה. הפגישה עם סבה הייתה דרמטית מאוד, הוא ישב והראה לה מזכרות ואלבומים של בני המשפחה.

רק אז התאמת פרט נוסף שאותו גילתה לה הישות המאירה בעיר הזהב בשמים. הייתה זו העובדה שאכן היא יהודיה, ושיש לה אח ביולוגי, והיא נסעה לפגוש אותו עם משפחתו בטקסס. לאחר זמן מה סטלה פגשה גם את אמה, אך זו לא הייתה מעוניינת בקשר אתה.

למרות המפגש עתיר הרגשות, ועל אף הדחייה החוזרת על ידי האם, סטלה מסכמת שהמפגש היה משמעותי מאוד עבורה. שהוא הסיר מחסום רגשי עמוק והוסיף תאוצה גדולה בתהליך ההתעוררות והשינוי שהתחילה ליישם בחייה – מסע של שיבה לזהותה האותנטית והיהודית.

סטלה הפכה לאישה יהודייה לכל דבר, משפחתה הנוצרית האדוקה הייתה בהלם. היא התגרשה מבעלה, השתנתה והפכה מטיפוס כנוע ונחבא אל הכלים ליועצת בבית הלבן לענייני ילדים ונוער.

השינויים בחייה לא היו שרשרת מתמשכת של אושר והצלחה. לא כל ההתמודדויות היו קלות. משפחתה עדיין מתקשה לקבל את אורח חייה החדש ואת השינוי שחל בה. אבל, כמו שהיא עצמה אומרת: עכשיו סוף סוף היא מרגישה חופשייה להיות מי שהיא באמת.