מעלת אמירת הקדיש

מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה עירום ושחור כפחם, והיה טוען (סוחב) על ראשו מטען גדול של קוצים, והיה רץ במרוצת הסוס.

גזר עליו ר' עקיבא והעמידו ואמר לו לאותו האיש: 'למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך - אני אפדה אותך מידו, ואם עני אתה - אני מעשיר אותך'. אמר לו: 'בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי'.
אמר לו: 'מה זה ומה מעשיך?' אמר לו: 'אותו האיש [הכוונה לעצמו] מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם'.
אמר לו: 'בני, מה הייתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו?' אמר לו: 'גבאי מס הייתי והייתי מראשי העם, ונושא פנים לעשירים והורג עניים'.
אמר לו: 'כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה?'

אמר לו: 'בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות, שאותו האיש אין לו תקנה. אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות: שאמלא היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך", ועונין אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או יאמר "יתגדל", ועונין אחריו "יהא שמיה רבא", מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות. ואותו האיש לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת ואינו יודע אם תלד זכר מי מלמדו, שאין לאותו האיש אהוב בעולם'.
באותה שעה קיבל עליו ר' עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הציבור.

אמר לו: 'מה שמך?' אמר לו: 'עקיבא'. 'ושם אנתתך (אשתך)?' אמר לו: שושניבא. 'ושם קרתך (עירך)?' אמר לו: 'לודיקא'.
מיד נצטער ר' עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו. כיוון שבא לאותו מקום שאל עליו. אמרו לו: 'ישתחקו עצמותיו של אותו רשע!' שאל על אשתו. אמרו לו: 'יימח זכרה מן העולם!' שאל על הבן. אמרו: 'הרי ערל הוא, אפילו מצוות מילה לא עשה'.

מיד נטלו ר' עקיבא ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו ארבעים יום בתענית.

יצתה בת קול ואמרה: 'ר' עקיבא, לך ולמד לו!' הלך ולמדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר: "ברכו את ה' המבורך", וענו הקהל: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", "יתגדל... יהא שמיה רבא".
באותה שעה מיד התירו המת מן הפורעניות. מיד בא לר' עקיבא בחלום ואמר: "יהי רצון מלפני ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהינום". מיד פתח ר' עקיבא ואמר: "ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור". וכן מצא מורי הר' אלעזר מוורמשא בתנא דבי אליהו רבה: הקטן האומר "יתגדל" מציל אביו מן הפורענות".

(אור זרוע, ח"ב, הלכות שבת, סימן נ)

בספר "יש נוחלין" מובא בשם זוהר חדש, שבבוא האיש בחלום לר' עקיבא אמר לו: "בשעה שאמר בני הפטרה, הקלו לי מדינה של גיהינום. ובשעה שעבר בני לפני התיבה להתפלל בציבור ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכול וכול. ובשעה שנתחכם וזכה לתורה, נתנו לי חלק בגן עדן.

כיצד הסביר הסטייפלר זצ"ל לילד בן חמש את מעלת הקדיש

בספר "הליכות והנהגות ממרן בעל קהילות יעקב" זיע"א מסופר: אברך ירא שמים נפטר והשאיר אחריו ילד קטן בגיל חמש בערך. הילד התבייש לומר קדיש ולא הועילו כל ההפצרות וההבטחות.

הביאו את הילד אל הסטייפלר זצ"ל, והוא החל לדבר אל הילד בחמימות ואמר לו: 'אביך נמצא בעולם האמת. אין שם דבר ששווה לו, ואם ייתנו לו כל כסף וזהב שבעולם אין זה שווה לו מאומה. שם שווה לו רק ה'קדיש' שאתה תאמר עליו. אתה יודע כמה הוא מחכה ל'קדיש' שלך?! כדאי לך להגיד, זוהי ההנאה הגדולה ביותר שאתה יכול לעשות לאבא שלך. אחר כך סיפר לו הרב את המעשה בר' עקיבא שאמר לאחד שיגיד 'קדיש' על אביו, ועל ידי זה יצילו מגיהינום. הדברים השפיעו על הילד, ומיד למחרת החל להגיד 'קדיש' מדי יום ביומו עד סוף שנת האבל.

קדיש בנמל התעופה

סיפר רבי מרדכי גיפטר: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר שהחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגוריי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור שמונה חברים נוספים שהוזמנו גם כן לחתונה. ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה, אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.

משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע. הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעה המתפללים.
משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: "מדוע לא אמרתם קדיש?"
משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למניין, חזר והקשה: "וכי אני אינני יהודי?... " ומיד עמד ואמר קדיש.

אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: "היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז"ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: 'היום הוא יום היארצייט שלי, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש'.

אמרתי לו: 'איני מתפלל, ואפילו אם הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול, הואיל ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים'. אך אבא חזר ואמר: 'אני אדאג לכך שיהיה לך מניין, ואתה תאמר קדיש'. כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: 'אני לא אומר קדיש! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי, ובסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא... "

נפטרים מבקשים בחלום שיאמרו עליהם קדיש

אנשים רבים מספרים כי הם חולמים על נשמות קרוביהם הנפטרים הבאים בחלום ומבקשים שיאמרו אחריהם קדיש, כי בכוחו לעזור להם מאוד בדין הנעשה עמהם.
אלא, שכאשר אומרים את הקדיש בהבלעה ובחיסור אותיות, התועלת מהקדיש מעטה מאוד.

כוחה של אמירת קדיש להגן ולהציל את נשמת הנפטר, הוא רב מאוד. ברם, אסור לכוון באמירת הקדיש לתועלת נשמת הנפטר, לפי שעיקר הקדיש הוא שבחים ותפילות שיתגדל שמו יתברך.
בשני מקומות ניתן לכוון לתועלת נשמת הנפטר:

 א. באמירת "יהא שלמא רבא... ועל כל ישראל", אפשר לכוון בכלל "כל ישראל" גם על נשמת הנפטר.

ב. באמירת "עושה שלום במרומיו" יש לכוון שגם לנשמת הנפטר תהיה ברכת שלום מאת ה', העושה שלום במרומיו.

(עולת תמיד עמוד נ, בשם דרכי חיים)

מעשה מופלא בעניין אמירת הקדיש

אישה מכובדת, בעלת עסק מבוסס בעיר פרשבורג שבהונגריה, הייתה נוהגת במשך שנים רבות מדי פעם בפעם לתרום תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד אחריהן קדיש; והנהלת הישיבה מינתה אדם מיוחד שאמר קדיש לזכות נשמות אלו.
לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אישה. מכיוון שהוא ניהל את העסק עמה, פגעה פטירתו בעסק, והוא נצטמק והלך עד שנתחסל. מצבה הכלכלי של האישה הלך והידרדר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף - כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מניין?
נשאה האישה את סבלה בדומייה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה.

אולם על דבר אחד לא יכלה לוותר ולבה היה מר עליה ביותר והכאיב לה עד מאוד - זה היה עניין שמירת הקדיש, שעלול היה להתבטל מאחר שהפסיקה את הקצבתה למטרה זו. במר נפשה פנתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תיאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם.
נתרגשו ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחו לה למלא את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כפי שהיה עד לאותה עת. הבטחה זו מילאה את נפשה אושר, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה.
מעתה לא העיק עליה כל כך מצבה, ואף לא מצב שתי בנותיה שהגיעו לפרקן כבר מזמן. מאז שהובטח לה עניין הקדיש לנשמות הגלמודות, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובעניין שתי בנותיה שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות, הרחום וחנון, שבוודאי יראה בעוני בנותיה, יזמן להן את זיווגן ואת כל צורכיהן.

בצאתה לרחוב בא מולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה וזקן צח כשלג יורד לו על פי מידותיו, ובירכה לשלום. הופתעה האישה מהארת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים כשהזקן נכנס עמה בדברים, תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.
נאנחה האישה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת מצבה הכלכלי הקשה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות. 'מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותייך?' שאל הזקן. 'לשם מה חשוב לכבודו לדעת, למאי נפקא מינה?' השיבה האישה בתימהון ונקבה בסכום המשוער. שלף הזקן גיליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאישה את הסכום שנקבה. אולם בטרם יחתום הביע משאלה: הואיל ומדובר בסכום גדול מאוד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.

נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה וביקשה משני בחורים להתלוות אליה. כשראה אותם הזקן, ביקשם להתבונן כיצד הוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר ביטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמה. במסרו לידי האישה את ההמחאה על הסכום הנכבד, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.
כל העניין נראה לאישה ההמומה תמוה ומוזר: מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה פנים כל כך ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה? אף על פי כן, נזדרזה למחרת לסור לבנק, ובלב פועם ניסתה את מזלה. כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה ובאישה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני מבוכה ביקש מהאישה להמתין, וכשההמחאה בידו נכנס לחדרו של מנהל הבנק, שהיה גם בעליו.

אז התרחש משהו דרמטי ביותר: כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף...

בבנק קמה מהומה. הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האישה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד למעשה מרמה.
אחרי שרוחו של מנהל הבנק שבה אליו, ביקש לראות את האישה שהגישה את ההמחאה לפירעון. בהיכנסה שאל אותה בבהילות, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה.

- רק אתמול קיבלתיה מיהודי מכובד, בעל הדרת פנים, ואף יש שני עדים שראו את כותב ההמחאה כשהוא חותם עליה, ענתה האישה כמתנצלת.
האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה? שאל המנהל.

- בוודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו, ענתה. הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האישה, הצביעה ללא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציווה המנהל לפרוע את ההמחאה ושחרר את האישה. אחר לכתה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם.
האיש שמסר את ההמחאה לאישה, לא היה אלא אביו, שהלך לעולמו לפני כעשר שנים.

בלילה הקודם הופיע אביו בחלומו ואמר לו בזו הלשון: 'דע לך שמאז סרת מדרך הישר, התחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוח, עד שבאה אישה אלמונית וציוותה להגיד קדיש לזכות נשמות שאין אומרים קדיש אחריהן, וזכותה עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האישה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אישה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה. כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, סיפרתיו לאשתי, והיא לעגה לכל העניין. אולם משהופיעה האישה עם ההמחאה, נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.
וסיים מורנו הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל את סיפורו ושאל - 'ומי היו שני הבחורים?' אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוולד.

האיש נהיה בעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.

(מתוך הספר "האיש על החומה" חלק א', עמוד 543)

באמירת הקדיש יש צידוק הדין

ענין נוסף יש באמירת הקדיש, והוא צידוק דינו של ה' יתברך. שכן כאשר הקב"ה נפרע מהאדם על חטאיו, שמו של הקב"ה מתקדש, שנאמר: "ונשפטתי", ולאחר מכן: "והתגדלתי והתקדשתי", לכן עומד בנו של הנפטר ואומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"

(שם, בשם ספר החיים).

הזכרת נשמות בשלושת הרגלים ("יזכור")

מנהג הזכרת נשמות קדום הוא, כמובא בתנחומא בתחילת פרשת האזינו:

 "לכך נוהגים להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה". וראה שם שהזכרת שמו של הנפטר ומתן צדקה עבורו, מעלה את הנשמה במדרגתה, והנפטר זוכה לשבת בין צדיקים גמורים בעולם העליון.

מקור נוסף שיש בו כדי להסביר את עניין הזכרת נשמות הוא מדרש עשרת הדיברות. שם מוסבר כי ברקיע הנקרא "זבול" מצוי 'בית מקדש של מעלה'. ומוסיף המדרש שם: "ובזבול יש מזבח בנוי, ומיכאל שר של ישראל, הוא כהן גדול בשמים ועומד ומקריב עליו קרבן בכל יום ויום. ומה הן הקרבנות שהוא מקריב? אמרו חכמים: 'מיום שחרב בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, ובטלו כוהנים, הוא מקריב נשמתן של צדיקים, עד שיבנה בית המקדש". הווה אומר, נשמות ישראל עולות לעולם העליון דרך 'בית מקדש של מעלה' כעליית הקרבנות על גבי המזבח.

בעלי התוספות במסכת מנחות דף ק"י מוסיפים שזוהי כוונת נוסח התפילה: "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 'אשי ישראל' אלה הרי הן, אותן נשמות הנפרדות מן העולם הזה ועולות אל העולם העליון. שם ב'בית מקדש של מעלה', "מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן" - כלשון חז"ל במנחות שם, והקב"ה מקבל נשמות אלה באהבה כקרבן יחד עם כל תפילות ישראל. גם זה עניינה של המשך הברכה: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', כלומר עליית 'אשי ישראל כקרבן על המזבח העליון, מקרבת את השעה שבה תחזינה עינינו בשוב ה' לציון.

בספר 'קב הישר' (פרק פו) מסביר המחבר מדוע נוהגים להזכיר נשמות לא רק ביום הכיפורים, כמובא במדרש, אלא גם בשלושת הרגלים. שכן, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות התכנסו כל ישראל למקדש בירושלים והיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". בהמשך דבריו מובאת המסורת, כי במעמד התכנסות ישראל בעזרה, נוכחים גם נשמות אבות האומה וכלל נשמות ישראל.  נשמות אלו יורדות מ'בית מקדש של מעלה' כשותפות להתכנסות כלל ישראל בירושלים. (זאת, כדוגמת מעמד הר סיני, שלא רק יוצאי מצרים היו נוכחים בו, אלא כלל נשמות ישראל, כמובא במדרש של פי הפסוק: "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום"). 

ומסיים בעל 'קב הישר': "ולכן עכשיו, שחרב הבית בעוונותינו, צריכים אנו להזכיר את נשמות אבותינו הקדושים בכל רגל ורגל, כדי שתהיה זכותם עומדת לנו לעד... לכן נותנים צדקה בעד הזכרת נשמתם... ואז הם פרקליטים גדולים (סנגורים לאדם) כשמקיים האדם את הנדר... ואז הקב"ה ישלח ברכה והצלחה במעשה ידיו".

כמובא לעיל ממדרש תנחומא, מטרת הצדקה אינה רק להצלחת האנשים החיים, אלא כעילוי נשמה לנפטרים, אשר נשמותיהם מתכנסות ברגלים ב'בית מקדש של מעלה', וכדי שיזכו לשבת בין צדיקים גמורים בעולמות העליונים.

(מתוך המחזור לחג הסוכות ממכון המקדש הוצאת כרטא ירושלים, מאת הרב ישראל אריאל)