שעת הפטירה: העדויות והסיפורים

מדוע סוגרים את עיניו של הנפטר

אמר לו רבי אבא לרבי חזקיה... צריך להעצים אותם [את העיניים של הנפטר] כדי שלא יישארו פתוחות... כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם הנפש שלו גנוזה עמו, וקודם יציאת הנפש עיניו של האדם רואות את מראה השכינה... [ולכן] עיניו נשארו פתוחות מאותו המראה שראה כי היה נהנה ומתענג מזיו השכינה שראה.

 [אותם העומדים עליו בשעת יציאת הנפש סוגרים את עיניו מיד, כדי שמראה קדוש זה יהיה הדבר האחרון שראה, ולא יהיה הזדמנות לסטרא אחרא לשרות על עיניו. בנוסף לכל זה, אמרנו מקודם שהנפש גנוזה יחד עמו] ואחר יציאתה [מהגוף] אינה הולכת מיד מן הבית אלא יושבת בבית [סמוך לגוף. ולכן] אם תישאר העין פתוחה, ואותה מראה האחרת של הסטרא אחרא תשרה על עיניו, אז בכל מה שיסתכל המת יקולל.

(ויחי רכו, מתוק מדבש עמ' תק-תקב)

סוגרים את עיני הנפטר כדי שיסתלקו ממנו מראות העולם הזה ויזכה למראות העולם העליון

מובא בזוהר שבזמן תחיית המתים לא יישאר מגשמיות הגוף... כדי לבטל ממנו את זוהמת הנחש שגרם את עניין המיתה - הגוף יהפוך לעפר. ובזמן תחיית המתים מהעפר ההוא ייעשה גוף שיהיה ברייה חדשה, ולכן אין צריך להשאיראת עיני הנפטר פתוחות כדי להראותו את מראות העולם הזה, כי אין לעולם התחייה כל קשר ויחס לעולם הזה, והוא עולם אחר לגמרי. לכן עוצמים את עיני המת, כדי שיסתלק לגמרי ממראות של עולם הזה, ואז יזכה למראות חדשים בעולם העליון. ולכן יש בכך תועלת גדולה למת בזה שסוגרים את עיניו.

(לפי זוהר, פרשת שלח קסט, מתוק מדבש עמ' קנט:)

שלושה מלאכים מופיעים בשעת הפטירה

באותו יום שנשלמו ימי האדם לצאת מן העולם, אותו היום שהגוף נשבר וכוח החומר מתבטל והנפש רוצה לפרוש ממנו, אז ניתן רשות לאדם לראות מה שלא היה לו רשות לראות בזמן שהגוף שלט ועמד בבריאותו. דהיינו שיזכה להשיג גילוי השכינה. ואז עומדים עליו שלושה מלאכים, הימיני כותב זכויותיו, השמאלי כותב חובותיו, האמצעי מונה ימיו ורואה שכבר נשלמו ימיו שקצבו לו לחיות בעולם הזה, וחושבים לפניו חטאיו וכל מה שעשה בעולם הזה, והוא מודה על כולם בפיו, ואחר כך הוא חותם עליהם בידו. כל אדם יחתום בידו על הדין והחשבון שנותן, וכל מעשיו חתומים בידו לדון אותו בעולם הזה על הראשונים דהיינו על חטאת ימי הנעורים, ועל האחרונים דהיינו חטאת ימי הזקנה. על חטאים שהוא חידשם מעצמו ועל הישנים מה שאחז בידו מעשה אבותיו, לא נשכח מהם אפילו חטא אחד. לדעת כל איש את מעשיו הרעים שעשה וידע על מה דנים אותו. וכל אותם המעשים שעשה האדם בעולם הזה בגוף וברוח, כמו כן הוא נותן דין וחשבון עליהם בהיותו עדיין בגוף ורוח טרם שיצא מן העולם כדי שיקבלו שניהם העונש יחד.

(זוהר, לך לך עט מתוק מדבש עמ' רכה-רכו)

הנשמה מתוודה על מעשי הגוף ומחזירה את פיקדונה

יום פטירתו של האדם הוא יום הדין שבו דנים אותו להפריד נשמתו מהגוף אז הם הג' מלאכים שבאים עם השכינה לקבל נשמתו אם הוא צדיק והם "המבקרים מעשיו מה שעשה" כל ימי חייו, "והוא מודה עליהם בפיו" שכך עשה. "וכיוון שהנשמה רואה כך" שדנים את הגוף... "יוצאת מן הגוף עד פתח בית הבליעה ועומדת שם עד שמתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה" ומסתלקת מן העולם. "ואז" בשעה שהנשמה יוצאת מהגוף "נשמת הצדיק היא שמחה במעשיה"... "ושמחה על פיקדונה" שיכולה להחזיר פיקדונה שהיא נשמתה בשלמות... "כדי להתענג בעולם הבא."

(זוהר, וירא צח, מתוק מדבש עמ' תמד-תמה)

מי יעזור לנשמה ביום המוות?

ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק לד) מובא:

"שלושה אוהבים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן: בניו ובני בניו, וממונו, ומעשיו הטובים. ובשעת פטירתו מן העולם, הוא מכניס לבניו ובני ביתו ואומר להם: בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המוות הרע הזה, והן משיבין אותו ואומרים לו: ולא שמעת שאין שלטון ביום המוות? ולא כן כתוב: 'אח לא פדה יפדה איש' וכו'? אלא לך לשלום, ונוח על משכבך וכו'.
"וכשהוא רואה כך, מכניס את ממונו ואומר לו: הרבה טרחתי עליך יומם ולילה, בבקשה ממך פדני מן המוות והצילני. משיבו הממון: הלא שמעת 'לא יועיל הון ביום עברה'.
"אדם זה מכניס מעשיו הטובים, ואומר להם: בואו והצילוני מן המוות הזה והחזיקו אותי, ואל תניחוני לצאת מן העולם שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל, והן אומרים לו: לך לשלום, עד שלא תלך לשם אנו מקדימים אותך, שנאמר: 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך'."
משל משלו חכמים: משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים: ראובן, שמעון ולוי.

יום אחד נקרא האיש להתיצב בפני המלך. סיבת הקריאה אל המלך לא הייתה ידועה, לפיכך נבהל האיש מאוד בחששו מפני הצפוי לו. "אולי הלשינו עלי", אמר, "ואם כן צפוי אני לעונש מוות". בצר לו פנה אל חבריו בבקשה לבוא עמו אל המלך ולהמליץ טוב בעדו. לתדהמתו הרבה סירב ראובן שאותו חשב לידידו הנאמן להתלוות אליו. גם שמעון חברו השיב את פניו ריקם. הוא אמנם הסכים ללכת עמו כברת דרך, אולם מראש אמר לו כי הוא מוכן ללוותו עד שער המלך בלבד. בלית בררה פנה אל לוי, אף על פי שלאחר ששני הידידים הגדולים סירבו להיכנס עמו אל המלך ניתן היה לצפות שהשלישי בוודאי לא יסכים. להפתעתו הרבה של האיש נענה לוי ברצון לבוא אל המלך ואף הבטיח שיעשה כל מאמץ כדי לסנגר עליו.
סופו של דבר: ראובן כלל לא הטריח את עצמו ללוות את הידיד. שמעון ליווהו עד פתח ארמון המלוכה כפי שהבטיח, אך לא נכנס פנימה, ולוי נכנס אל המלך, המליץ טוב בעדו והצילו.
הממון שחביב על האדם ביותר דומה לראובן. במשך כל ימי חיי האדם מתחזה הרכוש כידיד דגול של האדם ומוליכו שולל. לאדם נדמה כי על ידי העושר והכבוד הוא מבטיח את עצמו מפני צרות וסבל, אך יום המוות שהוא שעת מבחן לידידות אמת חושף את המציאות האמתית, וכמאמר התנא: "לפי שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות פ"ו).
בני המשפחה והידידים משולים הם לשמעון במשל הנ"ל. הם אמנם אינם נוטשים את האדם בעת פטירתו, הם מבכים אותו ומלווים אותו עד הקבר, אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו.

תורה ומעשים טובים בלבד - הם הידידים הנאמנים הממשיכים ללוות את האדם עד כסא הכבוד. דרכו של עולם, שכששני אוהבים נפרדים זה מזה, אזי ככל שאהבתם גדולה יותר, כן קשה עליהם יותר הפרדה. קשה מאוד היא פרדתם של שני חברים האוהבים האחד את רעהו אהבת נפש ואשר יש להם עניינים משותפים בחיים, וטובות רבות קיבלו זה מזה. אדם שחייו הגשמיים תלויים בטובו והונו של חברו - מחבר כזה הפרדה קשה ביותר. לפי חשבון זה, הרי הכסף הוא הוא שצריך לקונן יותר מכולם על פטירתו של אדם. אין לך דבר בעולם שהאדם טורח ועמל להשיגו יותר מן הכסף. למען הכסף אין האדם נח לא ביום ולא בלילה. לא בקיץ ולא בחורף. למען הכסף האדם אף מוכן להסתכן, לעבור ימים ונהרות ולחצות מדינות.
עתה, מעיר הגאון רבי צבי הירש זצ"ל, מגיד מישרים ומו"צ דווילנה (מובא בספר "קהלת יצחק") - צא וראה, כמה אכזרי הוא אותו הכסף שאדם כל כך מוסר נפשו למענו. אין הכסף מתאונן ומצטער על פטירת האדם ומלווהו בדרכו האחרונה. כי על מה בעצם יצטער? הוא מוצא תחליף לאדם שנסתלק מן העולם, אדם נוסף אשר אף הוא עמל למענו בכל כוחותיו כאותו האדם שנסתלק, ולעתים אף יותר ממנו. ועל כן אין הוא מלווה את האדם לבית עולמו.
שלא כמו הכסף הם התורה והמצוות. הם חשים וכואבים את הסתלקותו מן העולם ואת הצער הגדול המתלוה לכך. התורה והמצוות הם אלו שמקוננים ומייללים אחר הצדיק בשיברון רוח כאוהבים נאמנים. כי לא בנקל הם ימצאו צדיק אחר שיעסוק בתורה ובמצוות כמותו, ובפרט לא בעתים הללו שכולנו כצאן תעינו.

("אוצרות אחרית הימים"ׂ)

הנשמה בדרך לגן עדן

[לאחר מכן הנשמה] נכנסת למערת המכפלה ושם רואה מה שראויה לראות... ובדרך לגן עדן התחתון פוגשת את הכרובים שהם מלאכי חבלה ואת להט חרב המתהפכת אשר שם הקב"ה כדי לשמור את דרך עץ החיים. אם היא ראויה ליכנס, פותחים לה השער [לגן עדן התחתון] ונכנסת.

(זוהר ויחי עמ' תי"ב)

קרבת מערת המכפלה לגן עדן תחתון

[יעקב אבינו ציווה את בניו] שלא יקברוהו במקום אחר, רק במערת המכפלה, לפי שהיא קרובה לגן עדן (תחתון), וראיה לדבר לפי ששם קבור אדם הראשון.

(זוהר, ויחי רמח, מתוק מדבש עמ' תשסד)