כנר על גג העולם: מסע רוחני מהאיסלאם ליהדות

 

מיתרי הכינור של יניר קילינסקי מרטיטים לחן קרלינאי, אבל הקול השני, זה של מציאות חייו הסוערים, משתלט על המנגינה. הוא יושב בביתו עטוי הירק שבמושב בפאתי ירושלים, וילדיו עטויי הפאות צוהלים סביבו. עכשיו הרוגע מדבר. לפני מספר שנים נסע עד קצה העולם כדי לעבוד כל עבודה זרה שהאנושות מכירה, והיום הוא כאן, בהרים. "תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי", הוא מסכם במשפט, "עד ששבתי לשורשים ומצאתי בארץ ישראל את שביקשתי תמיד".

 

הקורות מורכבים ונעים על קו ארגנטינה-ישראל. הוא נולד באילת להורים שהגיעו מהרפובליקה הלטינית ושבו אליה כשהיה בן ארבע, וגדל והתחנך בבירה בואנוס איירס. "אימא שלי נמלטה לישראל בשנות השבעים מאימת שלטון החונטה הצבאית והתגוררה בקיבוץ של יוצאי ארגנטינה", הוא מספר. "אבי עלה גם הוא מדרום אמריקה וגר בקיבוץ של עולים מברזיל. הם נישאו, עברו לאילת וארבע שנים לאחר לידתי, כשהמשטר בארגנטינה התייצב, חזרו וגידלו אותי, את אחי ואת אחותי".

 

 

לקילינסקים לא היה הרבה קשר ליהדות. "היינו חברים בקהילה יהודית שמנותקת מתורה ומצוות לגמרי. לא שמרנו על כשרות או על שבת. לא צמנו ביום כיפור, שהיה יום רגיל עבורנו. כולם הלכו לעבודה, ולקראת נעילה באנו כדי לטעום מהעוגיות שחילקו בבית הכנסת. אבא זכר רק דבר אחד: הוא הניח תפילין בכל בוקר, אמר תפילה קצרה וזהו. באחת השנים החליט לערוך פסח בבית, אחרי שראה ליל סדר בארץ, אבל כל המשפחה התקוממה. זרקו לו לחם על הראש, וזו הייתה הפעם האחרונה".

 

יניר התבגר, סיים את לימודיו וביקש להיות עצמאי. "סבא וסבתא שלי גרו כאן, והגעתי לתקופה קצרה. במשך מספר חודשים עבדתי באילת, ואחר כך עליתי צפונה והתגוררתי בכפר האמנים בעין הוד, לא הרחק מזיכרון יעקב. עזרתי לפסל שבנה אנדרטה, שלושה פילי עץ ענקיים, בשביל עיריית קריית מוצקין.

 

"הוא היה הדמות הראשונה שזעזעה אותי, למרות שלא היה אדם דתי במובן היהודי של המילה. ישבנו לאכול יחד, ואני התכוונתי לפתוח בארוחה. אבל הוא עצר אותי, אמר לי 'חכה' בנחת, עצם עיניים לרגע, מלמל משהו ורק אז אכל. שאלתי, והוא הסביר: 'עלינו להגיד תודה על כל מה שקורה לנו בחיים'. הייתי בהלם. לראשונה הבנתי שיש משהו מעבר לרדיפה אחר החומר. זה עצר אותי רגע מהמרוץ והמם אותי. איפה למדת את זה? שאלתי אותו. הוא היה מעניין ומרתק, וסקרן אותי להבין. 'הייתי בהודו במשך תקופה ארוכה', הוא ענה. 'למדתי שיטות רוחניות. למדתי שיש נשמה, שיש עולם אחר'. התשוקה הוצתה".

 

"היו לי חברים דתיים וחרדים, אבל הם לא היו אנשים עם שאר רוח. הם נראו בעיניי מסכנים, עניים ועלובים. כאלה שאין להם מה למכור. עסוקים בטקסים ובאיסורים בלי הסבר וטרודים במצוקות של היומיום. לא ראיתי את הצד האחר של היהדות, וחיפשתי את הרוחניות בשדות זרים".

 

 

הוא שב הביתה והודיע לבני המשפחה על המסע, אבל אביו סירב לשמוע על הודו. חשש שיילך לאיבוד, שייקלע לצרות. סוכם שיבחר במדינה אחרת במזרח הרחוק. הוא הביט במפה, הבחין בכתם צהוב גדול, הניח את האצבע והכריז: "אני נוסע לשם". זו הייתה סין.

 

 

בלי לדעת למה ומדוע רכש כרטיס טיסה חד כיווני לבייג'ינג ונחת בשדה התעופה. "לא הכרתי את העיר, לא הכרתי את השפה. עצרתי מונית וביקשתי מנהג שידע מעט אנגלית לקחת אותי למלון זול. הוא נסע לשכונת עוני, ואני השתכנתי באכסניה באזור".

 

ביום הראשון יצא יניר לשוטט בעיר במטרה להכיר את התרבות החדשה והמוזרה, ובסיומו כמעט נשאר לישון בתעלה שכוחה. "הלכתי לאיבוד. לא ידעתי איך לחזור לאכסניה שלי. הסתובבתי ברחובות במשך שעה ארוכה ואיש לא הצליח לתקשר איתי, או לא רצה. הייתי מיואש לגמרי. כך יסתיים הביקור שלי בסין? באיבוד מוחלט של הדרך בלב שכונת עוני? ברגע האחרון נזכרתי שסמוך לאכסניה היה מוסד גדול עם הספרה תשע בחזיתו. אמרתי לעצמי, בטח זהו בית ספר מספר תשע. נכנסתי לחנות, ביקשתי מילון אנגלי-סיני, חיפשתי את המילה 'בית ספר', כתבתי אותה בתעתיק סיני והוספתי את הספרה. עצרתי מונית, הושטתי את הפתק והנהג הוביל אותי למקום". מאז ליווה הפתק את סיוריו.

 

השיטוטים הביאו אותו לאזורים הכפריים והלא מפותחים. בחומה הסינית לא ביקר מעולם, אבל נכנס למנזרים ולמקדשים בודהיסטיים והחל לאמץ את דתם. "הקטרתי קטורת לבודהה וביקשתי למצוא משמעות".

 

כאן גם גילה את אהבתו הגדולה: המוזיקה. בילדותו למד פסנתר, אך חווה אכזבות ונטש. ניסה לפרוט על גיטרה בס וויתר. אבל עכשיו התעורר הכול מחדש. "אתה הולך לפארקים ורואה מיליוני אנשים, ואף אחד מהם לא חולה בשיגעון גדלות. אף אחד מהם לא חייב להיות משהו או מישהו. אנשים פשוטים שטוב להם. הם נכנסים לפארק בתשלום סמלי, מתרגלים טאי צ'י, מקשיבים למוזיקה שבוקעת מהרמקולים ושותים תה ירוק שמחולק למעוניינים. והם מאושרים".

 

 

סין הכירה לו כלי בעל שני מיתרים בלבד. הוא מוריד אותו מהקיר, נוטל אותו בידיו ופורט עליו במיומנות. כלי נוסף, הולוסי, ממשפחת הנשיפה, עשוי מדלעת צבועה שבוקעים ממנה שלושה קני במבוק. "הוא מצליח להפיק שלושה צלילים במקביל, וכל אחד צלול ומתוק".

 

התווים משכו אותו למנזרים. הוא למד, ומהר מאוד לימד, ועדיין לא פגש את השלווה. "זה לא היה זה. עברתי ללאוס, טיפסתי לנפאל, העפלתי להרי ההימלאיה, טיילתי בין אגמים מרהיבים וכפרים שלא השתנו במשך מאות שנים. לבשתי בגדי נזיר במשך חודשים ארוכים. ואז החלטתי להגיע להודו".

כשנחת בניו דלהי התקדם לעבר ורנאסי, העיר הקדושה להודים. "במבט ראשון היא מכניסה אותך לתרבות שונה לגמרי. מקדשים בכל מקום. נהר הגנגס עובר במרכזה, ומתי כל המדינה מובלים אליו. טקסי אשכבה מתקיימים כל הזמן על הגדות בראשות נזירים הינדואיסטים. השתלמתי ביוגה, חקרתי תורות הודיות וערכתי היכרות עם הסיטאר, כלי עתיק וארוך מאוד, בעל כעשרים מיתרים". הוא פורט עליו בעזרת מפרט בשם 'מיזרב' ומשמיע צלילים גבוהים וחדים. "הייתי כל כך טוב עד שהתבקשתי לנגן בו כליווי לטקסים שונים".

 

בהמשך שינן עוד מהיצע המזרח, ומורה סיקי עשה עליו רושם עצום והכניס אוותו לרזי האסטרולוגיה. "האווירה הייתה מאוד רוחנית. נהגתי לאכול ולשתות מהתצרוכת המקומית, למרות שהזהירו אותי מפני זיהום המים, וחליתי. המורה הסיקי הורה לי לגלח את הצוואר, והמחלה חלפה. אין לי הסבר איך זה קרה".

 

 

כשסיים את הפרק הזה בחייו הצטרף לקבוצת ארגנטינאים שאימצה תרבות אינדיאנית וחיה חיי שיתוף. כמו בכל תחנה בנדודיו, גם עתה התלווה כלי ייחודי: חליל קנים אינדיאני מפרו. "לא הייתה דת שלא ניסיתי", הוא אומר. "רק מנצרות סלדתי. לא הייתי מסוגל להתקרב לכנסייה או לאמץ אמונה שגרמה סבל רב כל כך לעם היהודי".

 

הדת הבאה הייתה האסלאם. במסגרת המוזיקה ביקר באירוע של כת סופיסטית. מוסלמים מיסטיים המאמינים בגלגולים, לובשים לבן בלבד, מגדלים את זקנם ועושים שימוש במוזיקה ובריקודים. מנהיגיהם נוהגים לעשות 'תיקוני נשמה' למאמינים ועוסקים בלימוד קוראן ובאמנות. "אצל הסופים יש כתות שונות, וזאת שחברתי אליה התמקדה הרבה במוזיקה. נסעתי למרכז בטורקיה והתגוררתי במסגד".

 

כבלי הקסם עטפו אותו, והוא המיר את דתו רח"ל. "הציגו לי את האסלאם כדת של שלום, והיו דברים שמאוד מצאו חן בעיניי. צום הרמדאן - חודש שלם שבו אתה לא אוכל - דיבר אליי. העניין הפוליטי לא היה קיים. כלל לא הזכירו את ישראל. נערך טקס גדול וניתן לי השם יחיא".

 

 

במקביל, ניגן על שני כלים מקוריים: הניי, כלי נשיפה גדול המפיק צלילים בכייניים ונוגעים ללב, והסנטור, כלי נקישה מסורתי הבנוי מתיבת עץ בצורת טרפז שמעליה 120 מיתרים. על מנת לזכות בצלילי האחרון מקיש יניר עם שני פטישי עץ דקים המגולפים בצורה ייחודית. הוא מנגן את לחן 'צור משלו', והצלילים עשירים ועדינים, משופעים בגוונים שונים. יש אומרים שהכלי שימש גם את הלויים בבית המקדש. "היום אני רחוק מאוד משם", אומר יניר, "אבל הם נותרו איתי. יש רעיונות רבים באסלאם שנלקחו מהיהדות. הם עצמם מודים במקור, אבל את זה למדתי רק אחר כך".

וההורים? היו מאוכזבים מאוד. "הם לא אהבו את זה שהתאסלמתי, ואני שוטטתי עם גלבייה לבנה וכיפה מוסלמית גדולה. הם לא ידעו מה לעשות איתי".

 

היה נראה שיניר אבד לעם היהודי, אבל משהו קרה בכל זאת. הוא קרא בקוראן והוטרד. "נאמר בו שהעולם מחולק לשלושה: למוסלמים, שאותם יש לכבד; לכופרים, שאותם יש לחסל; וליהודים, עם הספר, שאותם מותר להחיות אך יש להפלות ולהשפיל עד שיקבלו את הדת המוסלמית. נזכרתי באבי ואמרתי לעצמי: אני יכול להיות מוסלמי, אבל אבא? בחיים לא. הוא ייהרג על קידוש ה'. אז איך זה שהקוראן דורש ממנו להתאסלם?".

 

 

דמות האב המתעטף בטלית בכל בוקר צצה מול עיניו. "בפעם הראשונה אחרי שבע שנות שיטוטים הרגשתי שאני לא בסדר. זה היה ממש כמו יוסף הצדיק במצרים. הוא עמד בפני ניסיון בבית פוטיפר, ודיוקנו של אביו הציל אותו. כך הרגשתי ברגע ההוא". למרות זאת המשיך בדרכו. לא חשב שעליו לשנות את מעשיו, או שיש לו ברירה אחרת.

 

זמן מה אחר כך חגג בן משפחתו בר מצווה בישראל. "שהיתי במסגד בטורקיה והחלטתי להשתתף. חזרתי לארץ, שוטטתי כמוסלמי והשתדלתי לא לבלוט יותר מדי". המשפחה, שעקבה בדאגה אחר מהלך חייו, הייתה מוטרדת. בעיקר סבו הדתי, שביקש שיילך לפגוש רב בצפון הארץ העוסק בהחזרה בתשובה. קיווה שיצליח לשכנע אותו לשוב לדת אבותיו. "נסעתי לצפון ונרדמתי. באמצע הדרך התעוררתי ומצאתי את עצמי באזור רמת הגולן. העצים היו ירוקים והכינרת הבהיקה בכחול. התפעמתי. הייתי בהרבה מדינות, אבל זה היה המקום היפה בעולם".

השיחה עם הרב לא צלחה. "הוא דיבר בהיגיון, אבל אני לא הייתי שם. הוא לא הבין אותי ולא הצליח לשכנע אותי, והציע שאשוחח עם יהודי בירושלים".

 

 

היהודי: הרב יונדב קפלון, חסיד חב"ד ומשורר. יניר עשה אצלו שבת מלאה. "לא דיברנו הרבה, לא דיברנו כמעט דבר, אבל ראיתי איך מתנהל בית יהודי. שרים שירי שבת, נוטלים ידיים. היחס במשפחה, הקדושה הבולטת. הכול הרשים אותי מאוד. כשנכנסתי עם החליל שלי, הניי, סגור בנרתיק, הצביע הרב יונדב על התיק ושאל מה יש בתוכו. עניתי: חליל, והוא בירר: 'איך, לדעתך, מרגיש החליל כשהוא סגור?'. התרגשתי. ברור שלחליל יש רגשות, והנה אחד שמבין את זה. עניתי: הוא מרגיש כלוא קצת, אבל הוא מוגן. כשאני מגיע הביתה אני מוציא אותו ומרשה לו לנגן. אחר כך שתקנו.

 

"בסיום השבת אמר לי הרב יונדב: 'אני רוצה לקחת אותך לאדם מיוחד', ושלח אותי לרב יצחק גינזבורג. חשתי את הרוחניות העצומה הגלומה ביהדות. בית מלא ספרים, כולו שקוע בתורה. הרב שאל אותי לשמי, וכשהשבתי פירט: 'יניר? נו"ן זה ניגון, רי"ש זה ריקוד ויו"ד זה שם ה'. זה שמך וזו מהותך'. אחר כך שאל לשם משפחתי, ושוב הסביר: 'שורש נשמתך בצפון, בהרי הגולן'. הוא קלע לתחושות שלי בלי שאספר עליהן לאיש. שוחחנו על רוחניות, על חומר ועל נשמה, ופתאום קלטתי שמה שאני מחפש היה קרוב אליי תמיד".

 

ולמרות זאת, הבלבול לא עזב. יניר התארח בבתים יהודיים, וכשהמארחים הושיטו לו כיפה במתנה לא סירב, חבש והניח במזוודה. אבל עוד חש קשר לכת המוסלמית. "השייח' הראשי גר בקפריסין, במסגד גדול. באותו זמן התקיים אירוע גדול שערך, והחלטתי להשתתף בו. קראנו בקוראן, ניגנו בכלים ולפני שעזבתי הלכתי לדבר איתו. אמרתי לו: התאסלמתי ומה שאנחנו עושים פה מחובר אליי, אבל אני יהודי. הוא הביט בי ואמר לי: 'מוסלמי טוב? יהודי טוב? מה זה משנה. העיקר שתהיה אדם טוב'. זו הייתה אמירה מפתיעה שרימזה לי שהגיע הזמן שאשנה כיוון".

 

 

ההמשך היה סוריאליסטי. בתום הביקור נפרד יניר מהשייח' ויצא עם קבוצה גדולה ממדינות שונות באירופה וארצות המזרח התיכון. "שכרנו הסעה ונסענו יחד ללרנקה, לשדה התעופה הבינלאומי המרכזי באי, כולנו עם גלימות לבנות, ומול דלפקי חברות הטיסה נפרדנו איש לדרכו. זה להולנד, זה לערב הסעודית, זה לגרמניה. אני צעדתי לפינת האולם, לכיוון דלפק חברת הטיסה הישראלית, שכרגיל הייתה מוקפת באנשי ביטחון ותחומה בגדר".

ממרחק כבר הבחין בבהלה. אנשי הביטחון סימנו זה לזה בקשר למוסלמי בעל הזקן הארוך הלבוש בבגדי ג'יהאד ועושה את דרכו לעברם.

 

זמזום נשמע עובר בין האוזניות, והפנים חוורו. "רק התקרבתי, ושניים הסתערו עליי. 'לתל אביב?', שאלו באנגלית קשוחה. כן, אישרתי. הובילו אותי לחדר בלי שאלות ארזת-לבד ופשפשו בכל התיקים שלי. ניסיתי להרגיע אותם ואמרתי בעברית: אל תדאגו, אני יהודי, נולדתי בישראל, אבל הם התבלבלו יותר. הסברתי: לבשתי את הבגדים האלה כי הלכתי לבקר חבר מוסלמי, אבל הם לא השתכנעו".

 

בזווית העין הבחין במערכת הבגדים מבר המצווה המשפחתית. "מאבטח שחיטט במזוודה מצא כיפה וציצית שמארח נתן לי והביט בי בחשד, אבל אני אמרתי: אני יהודי שומר מצוות. פשטתי את הלבוש המוסלמי, ויצאתי כמו יהודי חרדי".

 

 

זה לא ממש עזר. "איש ביטחון דתי התלווה אליי ולא אפשר לי לנוע לימין או לשמאל. על פי הפקודות שקיבל היה עליו ללוות אותי עד הכיסא במטוס, אבל בדרך הציק לי הצמא. ביקשתי לגשת לברזייה ומזגתי כוס מים, ואיש הביטחון שאל: 'אמרת שאתה דתי, לא? אז איפה הברכה?'. אמרתי: אני רוצה, אבל אני לא יודע לברך. לא לימדו אותי. והוא אמר: 'אני אלמד אותך'. בשדה התעופה, מול הברזייה, בירכתי בפעם הראשונה בחיי, ומרגע זה נעשיתי יהודי שלם".

 

מאז עברו מספר שנים. יניר נישא, הקים בית, התברך בזאטוטים. כעת הוא מביט לאחור, על הדרך הארוכה שעשה עד שהגיע הביתה, בחיוך. ושוב חוזר לסיטאר ומנגן.