הלוחם והמחנך שבים לזירת הפיגוע שהצליב את דרכם

השמועות עפו מהר. רחוב שמואל הנביא נסגר לתנועה, ניידות משטרה ואמבולנסים סחררו אורות צבעוניים על הבניינים הצפופים. קבוצות אנשים התגודדו בקרנות הרחוב נסערים, היסטריים, צמאים לכל בדל מידע אפשרי. זה היה פתאומי כל כך: מתוך אתר בנייה התפרץ פתאום טרקטור נהוג על ידי אחד הפועלים. הוא התקרב בנסיעה מטורפת לעבר אוטובוס עם נוסעים, מרים את כפו הגדולה בזווית מאיימת. חלפה שנייה אחת של שתיקה נדהמת ולאחריה הפך הרחוב לצווחה היסטרית. הנוסעים בתוך האוטובוס צעקו 'שמע ישראל' בקול של רגע לפני המוות, ובכיות של אמהות שמגוננות על ילדיהן בגופן.

כפו של הטרקטור נגעה באוטובוס ושנייה אחרי שאחרון הנוסעים נמלט, הופל האוטובוס על צידו בחבטה רועמת. ואז נשמעה ירייה! הישמעאלי נשמט ירוי על גבי ההגה, הטרקטור עצר ואיתו הקולות, לרגע בודד אחד התחדשו הקולות: 'מישהו שוכב פה, המחבל פגע בו!'. אנשי ההצלה זינקו אל האיש הזה שמוטל ופניו אל הקרקע. רס"מ אריאל טוויטו, מרים לרגע את עיניו מעלון ההתרמה הצבעוני שבידו, חדל לרגע מלקרוא את הטקסט קורע הלב הזה, מביט בדוכן ההתרמה למען הקדוש הרב אברהם וואלס הי"ד ובשני לובשי הקפטנים שעומדים לידו ואומר בכאב: "אם רק הייתי מקדים ברגע אחד, רק ברגע אחד - אולי הייתי מציל אותו".

ר' ערנטל וטוויטו בזירת הדמים

הכדורים נגמרו, המחבל חוסל

עומדים אנו בחצר השטיבלאך של שכונת בית ישראל העמוסים מתפללים, היוצאים ונכנסים לתפילה. אוריאל סיים זה עתה את תפילת מנחה ויצא אל החצר. רבים כבר מכירים אותו כ'שוטר' שירה במחבל מפיגוע הדחפור. הוא אדם גבה קומה ורחב גוף הנראה צעיר משנותיו - המתקרבות לארבעים - ועל ראשו הוא נושא כיפה שחורה.

במרכז החצר ניצב דוכן התרמה. קערה גדולה ובה שטרות ומטבעות כסף שנאספו מהנוכחים במרכז הדוכן. שלטים ומודעות וחוברות מאירות עיניים קוראים לציבור לתרום למען המשפחה ולמען חמשת היתומים שנותרו עתה ללא אב. ליד הדוכן עומדים שניים מחסידי תולדות אהרון, הקוראים לציבור לתרום. אחד מהם שמו ר' משה, אברך צעיר המסביר בעצב: "אני אחיין של הקדוש וואלס".

הוא מביט גם הוא בהתרגשות באוריאל העומד מול הדוכן ומדפדף בחוברת. לרגע אחד הם מביטים אחד בשני, האחד לבוש מדי שב"ס, לוחם יחידת נחשון, על חזהו דסקית עם סמל היחידה ודגל ישראל קטן רקום מתחתיה. "אז אתה הרגת את הרוצח?", שואל ר' משה. אריאל מהנהן בראשו, מחלץ במאמץ רב ארנק מאחד הכיסים שבמד מכנסיו, שולף שטר כסף ומטיל בקערה. "לו הייתי מקדים בדקה, בשתי דקות", הוא שוב אומר בעצב גדול, ור' משה פורץ בבכי. סביבם עומד הקהל הרב הגודש את המקום ומביט במחזה בהתרגשות. עין לא נותרה יבשה.

אריאל, הולך במעט קושי, עדיין צולע בשל פגיעה בגבו, פוסע לעבר זירת הפיגוע. אנו חוצים את הסמטאות העתיקות והצפופות של שכונת בית ישראל לעבר רחוב שמואל הנביא. זה קרה ממש פה בקצה הרחוב, ואריאל חוזר לאותו יום של ערב תשעה באב בו זה קרה.

האוטובוס שנפגע

"מזה כשש שנים אני לוחם ביחידת נחשון של השב"ס. אני משמש כמפקד הכוח המוצב בבית המשפט המחוזי שברחוב צלאח א דין בשכונת שייח ג'ארח. בדרך כלל יש הסעה שלוקחת את הלוחמים אל ומבית המשפט. הבעיה שההסעה הזו מפזרת את כל אנשי הצוות על פני שכונות ירושלים. חבל לי על הזמן הרב שהדבר הזה גוזל ולכן מעדיף לצעוד רגלי לעבר תחנת אוטובוס שייקח אותי הביתה.

"באותו יום היה ערב תשעה באב ולכן החלטתי להקדים לצאת הביתה, ויצאתי מבית המשפט יחד עם חברי אלעד ביטון. חצינו את כביש 1, המפריד בין שייח ג'ראח לשכונת בית ישראל, חצינו את רחוב זאקס, ואף חלפנו על פני אתר הבנייה הגדול שבו עבד באותו שעה דחפור גדול ובו פיקח הרב וואלס על העבודה. חלפנו על פני תחנת האוטובוס ופנינו לעבר רחוב שמואל הנביא.

"כמה שניות אחר כך", משחזר אריאל, "החלה הדרמה. שמענו צעקות, ראינו אנשים רצים ומישהו צעק: 'פיגוע, פיגוע'. חלק מהאנשים נמלטו, אחרים דווקא רצו לעבר המקום. רצתי בחזרה ושם ראיתי את הדחפור הגדול מרים את הכף ומנסה להכות באוטובוס. היה ברור שזה פיגוע. מישהו ניסה לזרוק על הנהג אבנים, אבל זה לא ממש הזיז לו. בידי הייתה שקית התפילין איתה אני הולך כל יום לעבודה. ביד אחת שלפתי את האקדח שעליי וביד השנייה נתתי את שקית התפילין לאלעד וביקשתי ממנו להרחיק את האנשים מהמקום. רצתי מול תא הנהג ויריתי לעברו מספר כדורים. כבר יכולתי לראות שיורד לו דם מהפה, אך לא יריתי לו בראש, אלא בגוף. זה איפשר למחבל להמשיך ועדיין להניע את הדחפור. הוא קלט אותי והתחיל לנסוע לעברי. עברתי לצד השני ויריתי לגופו מכיוון הדלת עוד שניים-שלושה כדורים. ראיתי שהוא מתחיל להתמוטט, עליתי על הטרקטור, היה לו עוד מעט כוח והוא סובב את התובה וזרק אותי מהטרקטור. נחבלתי בגב בצורה קשה, אבל קמתי ויריתי בו עוד שני כדורים. נגמרו לי הכדורים אך ראיתי שזהו, המחבל חוסל.

טרקטור הדמים

"היה שם שוטר נוסף, הוא המשיך לירות במחבל, אבל כבר לא היה הרבה טעם בזה. ברוך השם, בסייעתא דשמיא גדולה המחבל חוסל בלי שנפגעו עוד אנשים ובלי שאני נפגעתי. ראיתי לאחר מכן את הצילום של האירוע. רואים איך שהמחבל ניסה לכוון מולי את כף הדחפור. זה היה ממש מאחוריי, הוא די הצליח ובתזוזה קלה של הכף חלילה הייתי עלול להיפגע, אך ברחמי שמים לא נפגעתי. זה היה ממש קרוב, ולא פשוט להילחם נגד דחפור הנמצא בידיים של מחבל מיומן. ברוך השם שניצלתי".

קודם יורים, אחר חושבים

אריאל נרגש, כמו שב לאותם רגעים.  בירכת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה"?, הוא שואל.   "בהחלט, חזרתי למקום יותר מאוחר לפי בקשת המשטרה כדי לערוך שחזור ובירכתי. כך אני גם מתכוון לברך ברכת הגומל, כמי שנעשה לו נס וניצל. אני בטוח שניצלתי בזכות התפילין". סיפור התפילין של אריאל הוא סיפור מרתק בפני עצמו. בזכות התפילין הוא התקרב ליהדות והחל לשמור מצוות.

"גדלתי במשפחה בבית שמש בה לא שמרו מצוות", הוא מספר, "אבי ז"ל היה ממוצא טוניסאי ושירת במסגרת כוחות כיבוי האש. מעט שמרנו מסורת, כך גם הסבא והסבתא שלי היו דתיים יותר, אבל אנו עצמנו היינו רחוקים. אני למדתי בבתי ספר חילוניים, שירתי בצבא במסגרת הנח"ל, לאחר מכן הייתי נהג באגד במשך שנים ארוכות, ולפני כשש שנים הצטרפתי ליחידת נחשון.

"עם זאת", מדגיש אריאל, "היה לי יחס טוב למסורת. לא ניתן לומר ששמרתי מצוות. לא שמרנו שבת, כשרות בקושי רב, ולא ידעתי מה זה להתפלל. ואז לפני מספר שנים פגשתי את הרב משה ריבקינד, מרבני חב"ד בבית שמש, והוא ביקש ממני להניח תפילין. הנחתי פעם ועוד פעם. בכל פעם שהגיע הנחתי תפילין לפי בקשתו. חשתי שיש בתפילין קדושה מיוחדת וכוח. חשתי שיש בתורה ובמצוות אמת ומאוד כיבדתי את זה, אך למרות זאת המשכתי באורח החיים הלא דתי.

כוחות בביטחון בזירה

"יום אחד הגיע אליי הרב עם זוג תפילין וביקש שאניח אותן יום יום. אמרתי לו: תראה, אני מחלל שבת, מעשן בשבת, לא אוכל רק כשר, איך אני יכול להניח תפילין כל יום? אני ארגיש עם זה רע. הרב ענה לי: 'אף על פי כן, כל מה שאתה עושה זו זכות. אם תניח תפילין תהיה לך זכות גדולה מאוד, ואם לא זכית לקיים מצוות אחרות? מה בכך, כל מצווה ומצווה זה יהלום, ובכל אופן זו זכות'. הוא שכנע אותי להניח תפילין אף שאת שאר המצוות לא קיימתי. כך התחלתי להניח תפילין ולאחר מכן כל אותו יום כבר לא יכולתי לאכול לא כשר. אמרתי לעצמי: הנחתי היום תפילין, אמרתי שמע ישראל, איך אני אוכל לא כשר?

"לאחר מכן הגיעה שבת ולא הייתי מסוגל חלילה לעשן בשבת, אמרתי לעצמי: רק לפני יממה הנחתי תפילין, איך אני יכול לאחר מכן חלילה וחס לחלל את השבת? וכך לאט לאט התחלתי לשמור עוד ועוד מצוות. רעייתי תמכה בי לכל אורך הדרך. ואז יום אחד, אמרתי לעצמי שזהו, הגיע הזמן שאתחבר לקדוש ברוך הוא לגמרי והתחלתי לשים כיפה על הראש. את הילדים שלי הכנסתי ללמוד בבתי ספר דתיים ומאז אני משתדל ללמוד יותר ויותר הלכות ותורה.

"עברנו לגור במושב זכריה הסמוך לבית שמש, כאן אני מגדל את ילדיי ובכל שבוע בימי שלישי יש לנו שיעור תורה קבוע במושב מאת רב המושב הרב שניאור סלמן, כאן אני לומד תורה ומחזק את ידיעותיי בה. אמי גם היא החלה להתחזק והייתה לאדם דתי, והמשפחה כולה התחזקה עד שלפני כשנה הלך לעולמו אבי ז"ל.

ההלוויה של הרב אברהם וואלס הי"ד

"התפילין היו הניצוץ והפתח שהביא אצלי לשינוי הדרך ולהתחזקות והתקרבות שלי ליהדות. בכל בוקר אני מגיע לירושלים עם התפילין הללו, והשכם בבוקר אני מתפלל בבית כנסת ברחוב יפו, מניח אותן, מתפלל עימן וצועד עד לעבודה כשהן בידי. כשאני שב מהעבודה הן גם כן איתי ביד תמיד בשקית מיוחדת. כך הן גם היו איתי באותו יום, וכשאני מחזיק בהן ביד אחת יריתי למעשה את הירייה הראשונה, עד שמסרתי אותן לחבר שלי שיחזיק אותן וישמור עליהן למעני. ב"ה המחבל לא הצליח לפגוע בי".

אביך כבר היה לוחם באש. הוא בוודאי גם סיכן את חייו למען הצלת אנשים. הדרך שהתווה לך השפיעה עליך ועל מסלול חייך?

"ללא ספק. למעשה הוא שחינך אותי למסור נפש עבור הצלת יהודים. כשאני חושב על מה שאבי היה אומר, הוא תחילה היה משבח אותי ואומר לי 'טוב עשית, מצוין', אבל לאחר שעה-שעתיים היה אומר לי: 'אבל מה, אריאל, אתה חייב לשמור על עצמך כדי שלא תיפגע'. הוא היה כזה. היה פועל בדיוק כמוני, רץ לקראת הסכנה בלי שום חשבון, העיקר להציל. אחר כך היה מנתח את מעשיו לבחון כיצד היה אפשר להתנהל תוך צמצום הסיכון. אבל בשעת מעשה לא עושים שום חשבון, צריך לרוץ ולהציל, רק אחר כך אפשר ללמוד לקח מהמעשה לגבי הפעם הבאה. אין לי ספק שהחינוך שלו הוא שגם עזר לי לפעול עכשיו".

דרכם הצטלבה

עצירה קטנה, הצלה גדולה

מי שהיה מהצד השני של כף הדחפור, בתוך האוטובוס, הינו ר' נפתלי ערנטל, אברך תושב ביתר עילית אשר נחלץ בשלום וללא פגע מהאוטובוס. הוא מגיע גם הוא אל המקום, וגם הוא חש שאירע לו נס משלו. ר' נפתלי מושיט את ידו בתודה לאריאל: "אתה", הוא אומר לו בחום רב, "היית השליח להציל את חיי וחיי שאר הנוסעים שהיו בתוך האוטובוס".

אריאל מופתע, מאז האירוע לא חדלו אנשים להודות ולשבח אותו, וההמולה סביבו אינה נוחה לו. "בכל מקום שאני הולך, אנשים עוצרים אותי ומודים לי", הוא אומר, "זה לא קל לי. יפה שאנשים מודים אבל בסך הכול עשתי מה שהיה מוטל עליי, לא משהו כה מיוחד. הקדוש ברוך הוא זימן אותי לאותו מקום באותה השעה כדי שאוכל לבצע את תפקידי. לא הרבה יותר מזה".

אבל הפעם, מהתודה הזו הוא מתרגש עמוקות. "זו הפתעה בשבילי, רציתי לדעת מה היה בתוך האוטובוס ואם אכן היו אנשים שם, אבל לא הייתה לי עדיין הזדמנות לבדוק, והנה אתה פה, תוכל לספר לי מה היה שם? באוטובוס אכן היו אנשים? כמה?".

ערנטל נזכר באותו היום: "אני משמש כמלמד ומחנך בתלמוד תורה של חסידי ברסלב כאן במרכז העיר. בכל יום לאחר שאני מסיים את העבודה אני עולה על האוטובוס כאן לביתר עילית, עיר מגוריי. באותו יום, ערב תשעה באב, סיימתי את ההוראה במסגרת תלמוד התורה וצעדתי לעבר תחנת האוטובוס. הכול היה נראה תקין למדי. באותו זמן נהג האוטובוס שהגיע - ירד, ועלה במקומו נהג אחר שהחליף אותו. עליתי אל האוטובוס כדי לשלם ועמדתי ליד הנהג. סיימתי ונכנסתי פנימה ושמתי לב שיש בתוך האוטובוס עוד מספר אנשים. הייתה גברת מבוגרת בסוף האוטובוס, היה אברך שישב באוטובוס ועוד כמה.

"אני עמדתי כבר לשבת, כאשר צלצלו אליי מהבית ודיברתי עם רעייתי. תוך כדי שאני מדבר ואומר שאני בדרכי הביתה חשתי בחבטה עזה באוטובוס. כמעט נפלתי. הייתי בטוח שזו תאונה. בשבריר השנייה הזה אני רואה מול האוטובוס דחפור ענק וצהוב, כאשר הכף חובטת באוטובוס. צעקתי בטלפון, וגם מהצד השני הייתה בהלה. גם הנהג, שהיה ערבי, צעק אל נהג הדחפור. שני הנהגים, זה שישב בתא הנהג וזה שירד למטה, צעקו בערבית אל נהג הדחפור שיפסיק.

הלוחם והמחנך נפגשים אחרי הפיגוע המטלטל

טוויטו: "שמעתי צעקות בערבית, מה הם צעקו לו?".

ערנטל: "צעקו לו שיירגע, שיפסיק, שיש אנשים באוטובוס - אבל הוא התעלם והמשיך. הייתה בהלה גדולה באוטובוס, הייתי בטוח שזהו, זה הסוף. כל נוסעי האוטובוס, כל מי שהיה בו, ניסה לקום ולהימלט, אבל החבטות המשיכו. ואז נשמעו יריות. אתה אריאל הופעת והחבטות באוטובוס פסקו לרגע, כי נהג הדחפור הפנה את הכף שלו אליך כדי לנסות לפגוע בך. באותו רגע אמרתי לרעייתי שתירגע: יש פה שוטר, הכול בסדר, אין מה לדאוג, ורצתי למטה אל מחוץ לאוטובוס. את פסק הזמן הזה ניצלו כל נוסעי האוטובוס כדי להימלט. האברך שישב בקצה האוטובוס מיהר ובמהלך מרוצתו נקע את רגלו, אבל מעבר לכך איש לא נפגע".

טוויטו: כשהמחבל הפך את האוטובוס כבר לא היה איש בפנים?

ערנטל: "נכון, כולנו הספקנו להימלט החוצה, חוץ מהנהג שהשתהה במקום שלו, וניסה להוציא את חפציו מהאוטובוס. כולנו יצאנו בזכות אותן שניות שהענקת לנו ולכולנו לא קרה דבר. אני לא רוצה לחשוב חלילה מה היה קורה אם לא היינו נחלצים בזמן. לא רק החשש מפגיעה בי עצמי, גם לו היינו עדים חלילה לפגיעה של מישהו אחר זו עלולה הייתה להיות טראומה לחיים, אך ברוך ה', במקום טראומה ואסון לפחות אצלנו זו הייתה חוויה של הצלה, ואתה היית שליחו של הקדוש ברוך הוא להציל אותנו".

טוויטו: "עשיתי מה שכל אחד היה עושה. לא מגיעים לי שבחים מיוחדים".

ערנטל: אגב, מה עם מח"ש? לא הטרידו אותך? היו מקרים שאנשים התגוננו נגד מחבלים וכל מה שקיבלו אחר כך זה תביעות והטרדות מהמחלקה לחקירות שוטרים".

טוויטו: "לקחו לי את האקדח. זה לפי הנוהל בכוחות הביטחון שכל כלי נשק שנורתה ממנו ירייה לוקחים אותו לבדיקה, אבל יחזירו לי את האקדח בקרוב. מעבר לכך, אמנם חקרו אותי, הקשיבו לגרסתי אבל רק קיבלתי שבחים. אם המחבל היה נותר בחיים הוא בטח היה מספר שקרים שזו רק הייתה תאונה ושהוא לא התכוון ודברים מסוג זה. זה גם מה שמשפחתו מנסה לטעון מאז האירוע, אבל כל מי שהיה שם ראה במו עיניו איך השתולל ואיך התכוון להפוך ולדרוס כל מי שנמצא באוטובוס כאחוז אמוק ושיגעון".

לא בכוחנו, אנו שליחים

איך התייחסו חבריך והמפקד שלך למקרה?

"אושפזתי תחילה בבית החולים ושוחררתי למנוחה בשל פגיעה בגב שנגרמה מהנפילה מהתובה של הדחפור, כך שעדיין לא חזרתי לעבוד. אבל באו לבקר אותי ורק משבחים את מעשיי. אני יכול לספר לך משהו מעניין: יום לפני הפיגוע הייתה לנו בעבודה בבית המשפט תקלה פנימית. המפקד שלי הגיע אליי ושאל כיצד מתקנים את התקלה. אמרתי לו: אל דאגה, הכול מן השמים, גם זה יתוקן, מה שהקדוש ברוך מחליט זה מה שיהיה. למחרת, כשהוא ביקר אותי בבית החולים, נזכרתי בכך".

טוויטו מתקבל באהדה

ערנטל: "חז"ל אמרו שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. אני מקנא בך, כי אתה ללא ספק הצלת כאן נפשות רבות. לא רק את נפש יושבי האוטובוס, לא הרחק מכאן נמצאת ישיבת מיר, הישיבה הגדולה בעולם עם תלמידים רבים, רבים מהם היו אמורים לצאת מהמקום בשעות ההן, ולו זה היה קורה היה מתחולל כאן טבח של ממש, הרס של ממש. יש פה גנים, בתי ספר, ילדים רבים, זו שכונה צפופה עם תושבים רבים ואתה עצרת זאת. אין ספק שיש לך זכויות. הרי אמרו חכמים שמגלגלם חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי. מי שיש לו זכות נותנים בידו זכות נוספת".

טוויטו: "בזכות המקרה הזה אכן למדתי את דברי חז"ל על מגלגלין זכות על על ידי זכאי. אני תולה את הזכות רק בדבר אחד: זכות הוריי ואבי שהציל במלאכתו נפשות רבות וזכות התפילין אותן החזקתי בידי".

ערנטל: "כתוב בחז"ל, מנין שהתפילין עוז הן לישראל? שכן כתוב בתורה, בספר דברים: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ועל כך אמרו חז"ל שאלו תפילין שבראש. כלומר שבזכות התפילין אנו מנצחים את האויב שלנו".

המקרה הזה עורר אצלכם מעתה חרדה מדחפורים וטרקטורים?

טוויטו: "צריך כל הזמן להיזהר. זה זמן של מתח, זמן של הסתה גם בקרב ערביי ישראל וערביי מזרח ירושלים. בעבר אירעו מקרים דומים של פיגועים עם דחפורים, צריך עין פקוחה. אבל אין ואסור עכשיו לחשוד בכל אדם ובכל ערבי שהינו חלילה מפגע. יום לאחר האירוע הזה, קיבלתי טלפון מערבי שהמשפחה שלנו מכירה מהכפר צוריף שליד חברון, הוא אמר שהוא רוצה לבוא אלינו לדבר איתנו. הוא הגיע, נתנו לו כוס קפה והוא אמר לי: 'רציתי להודות לך על מה שעשית, כי בגלל הקיצוניים המטורפים האלה כולנו, כל הפלסטינים, סובלים. אסור לאפשר למחבלים מהסוג הזה להשתולל. הם מזיקים לא רק ליהודים כי אם גם לערבים'.

"אני עדיין חושב ומאמין שאף שיש מיעוט קיצוני מהסוג הזה של המחבל שהוסת, הרוב רק רוצה לפרנס את משפחתו ולחיות עמנו בשלום".

ערנטל: "גם אצלי המקרה הזה לא עורר פחדים, הרבה כאמור בזכות זה שלפחות מבחינתנו זה הסתיים בטוב, אבל זהירות חייבים. זה אכן מצב של מתח ביטחוני שאנו כתושבי ביתר עילית גם כן חווינו אותו בשל המהומות אצל השכנים מחוסאן. ידענו ידויי אבנים, סגרו את הכביש. המצב מאוד מתוח".

טוויטו: "הייתה גם מכונית תופת שנתפסה לא הרחק מביתר עילית, במחסום הסמוך, על ידי קצין מג"ב ישורון צורן. אתמול עברתי בישוב שלי וראיתי התקהלות של שוטרי מג"ב. הם זיהו אותי וקראו לי. אמרו: בוא תראה מי נמצא כאן, בוא תיפגש עם ישורון שגם כן הציל נפשות באמצעות פעילות מהירה כאשר זינק אל תוך הרכב של המחבל שהגיע עם מכונית התופת ועצר אותו. גם הוא כמוני אמר שאינו מרגיש גיבור ולא מגיעים לו שבחים. אנחנו עושים מה שאנו סבורים שכל מי שמצוי במצב הזה עליו לעשות. אנו הוצבנו במקום הזה על ידי ההשגחה העליונה ועשינו את שלנו".

אהבתם את הכתבה? לחצו על הקישור