יסוד היהדות: שכר ועונש בהשתקפות העולם הבא

בביאורו לעיקר האמונה העוסק בשכר ועונש, כתב הרמב"ם כך:[1] "הוא יתעלה, משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור – הכרת... והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו (שמות לב, לב): 'אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך', והשיבו יתעלה: מי אשר חטא לי וכו'. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".

עניין השכר והעונש בהשתקפות העולם הבא, מהווה אפוא חלק מרכזי ביסודות האמונה היהודית. חז"ל מספרים על שני תלמידים, שבעקבות הבנה לקויה בדברי רבם, נשמט מלבם יסוד זה של האמונה בשכר ועונש, והם יצאו לתרבות רעה, והמעשה שהיה כך היה: אנטיגנוס איש סוכו, שהיה מגדולי חכמי ישראל בימי בית שני, לימד את תלמידיו, ואמר להם "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם"[2], כאמור, שני תלמידיו, צדוק ובייתוס שמם, עסקו בדבריו של אנטיגנוס רבם, פירשו אותם באופן שגוי, וכתוצאה מכך כפרו בשכר ועונש, וכלשון חז"ל:[3] "אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא - אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים - לא היו אומרים כך! עמדו ופרשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקין ובייתוסים. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא היתה דעתן גסה עליהם, אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה, ובעולם הבא אין להם כלום".

הרב בנימין לאו, התייחס לדברי חז"ל אלו, וביאר את יסוד טעותם של צדוק ובייתוס, והתנהגותם שבאה לאחר מכן שהיתה פועל יוצא של טעות זאת, וכך כתב:[4] "על פי המסופר באבות דרבי נתן היתה משנתו של אנטיגנוס נגרסת ונלמדת בבתי המדרש בעיון רב. "עמדו ודקדקו" – מנסים להבין כיצד יכולה להתקיים עבודה ללא שכר. כל הבסיס לעבודה הוא: "לפום צערא אגרא" – בסופו של יום יש חשבון ויש תגמול. התלמידים מאמינים שבדברי אנטיגנוס על עבודה ללא שכר הכוונה היא למשהו מסובך יותר. עמדו ופרשו מן התורה. כל תורת הגמול מעורערת וממילא נשמטת מעולמם של התלמידים. אם אין עתיד לבוא אין גם תועלת במאמץ שהווה. "היו משתמשים בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם". זהו ביטוי פשוט וישיר לתודעת אנוש המבקשת למצות הנאתה ב"כאן ועכשיו" ללא חשבונות רחוקים ועתידיים... הכפירה או ערעור האמונה בשכר הם אפוא הפתח לשבירה מוחלטת של נאמנות לעבודת ה'".

את משמעות דבריו של אנטיגנוס איש סוכו, ביאר הרמב"ם וכתב כי "אמר החסיד הזה: אתם אל תעבדו את ה' על מנת שייטיב לכם ויעשה חסד, ונמצאתם רודפים אחרי הגמול ועובדים בגללו, אלא עבדוהו כעבדים שאינם רודפים אחר חסד ולא והטבה, רצה בזה שיהו עובדים מאהבה... ועם זאת לא פטרם מן היראה, לפיכך אמר: עם היותכם עובדים מאהבה אל תניחו את היראה לגמרי - ויהי מורא שמים עליכם, לפי שגם בתורה כבר נאמר הציווי על היראה שנאמר (דברים ו, יג): את ה' אלוהיך תירא, ואמרו חכמים: עבוד מאהבה, עבוד מיראה"[5].

כלומר, הרמב"ם מבאר כי אע"פ שבוודאי יש שכר על קיום המצוות, עבודת ה' שלמה יותר כאשר היא נעשית מתוך אהבת ה', ולא לשם קבלת השכר, ויחד עם אהבת ה', צריכה להיות גם יראה מפניו, מצד רוממותו וגדולתו.

גם בחיבורו הגדול והחשוב 'משנה תורה' התייחס הרמב"ם לעניין השכר והעונש באמונה היהודית, וכך כתב:[6] "הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא, והם החיים שאין עימהן מוות, והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה (דברים כב, ז): 'למען ייטב לך והארכת ימים', מפי השמועה למדו: 'למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, והארכת ימים - לעולם שכולו ארוך' וזה הוא חיי העולם הבא. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה, ויהיו בטובה זו. ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה. וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר (במדבר טו, לא): 'הכרת תיכרת הנפש ההיא', מפי השמועה למדו: 'הכרת - בעולם הזה, תיכרת – לעולם הבא'. כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתה".

הישארות הנפשבהשתקפות פסוקי מקרא

האמונה בהישארות הנפש היא כאמור מן היסודות של האמונה הישראלית, ומקומה לא נעדר גם מן המקרא, והיא נזכרת בכמה וכמה פסוקים, וכדלהלן:

• "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו - כי לקח אותו אלוהים" (בראשית ה, כד). ושד"ל כתב על אתר כי הפסוק מהווה "ראיה ברורה על אמונת הישארות הנפש ועל אמונת השכר לנפש".
• "ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע, וייאסף אל עמיו" (בראשית כה, ח). וכך ביאר ה'דעת מקרא' את הלשון "וייאסף אל עמיו": "אין לשון 'אסיפה' מורה על הקבורה, אלא על אסיפת 'נשמת חיים' שנפח ה' באדם, באוצר שליד השכינה, בו נאספות נשמות צדיקים, מעין דברי קהלת: "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת יב, ז). ומעין דברי אביגיל: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך" (ש"א כה, כט)".
• בלעם התנבא: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, י). והרב מרדכי נויגרשל כתב כי מתוך דברי הפסוק "משמע שלכל אדם מישראל יש אחרית אחר המיתה, אחרית כזו שבעלם משתוקק להיות חלק ממנה...", ("הכוזרי: עם ביאור מדרכי הלב היהודי", הוצאת יהדות מזוית שונה, חלק א, עמ' 147).
• לאחר שנבל הכרמלי מבזה באופן חמור את דוד המלך ע"ה, ומתנגד לבוא לעזרתו, דוד (ביחד עם אנשיו) יוצא לקראת נבל בכדי לתבוע את עלבונו, אך אביגיל (אשתו של נבל) מיהרה וקדמה את פני דוד, והתחננה כי לא יפגע בו, ואמרה עוד: "והיתה נפש אדוני דוד צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמ"א כה, כט). כלומר, אביגיל מדברת עם דוד על השכר הנצחי הצפוי לו בעולם הבא, לעומת העונש הנצחי הצפוי לאויביו בכף הקלע.
• וכך מסיים שלמה המלך ע"ה את ספר קהלת (פרק יב): "כי הולך האדם אל בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים... וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה... סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע".

איך למעשה 'יראה' העולם הבא?

יש לדעת כי הנשמה שנמצאת באדם היא רוחנית ואין לה שום בחינה גשמית כלל, וממילא גם העולם הבא חייב להיות רוחני במהותו, וכפי שביאר הרמב"ם:[7] "העולם הבא - אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גוויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכים להן בעולם הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם הזה, כגון: ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא - אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתייה. וזה שאמרו צדיקים יושבים, על דרך החידה אמרו, כלומר נפשות הצדיקים מצויים שם בלא יגע ולא עמל. וכן זה שאמרו עטרותיהם בראשיהם, כלומר דעה שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עימהן, והיא העטרה שלהן, כעניין שאמר שלמה (שיר השירים ג, יא): 'בעטרה שעיטרה לו אימו', והרי הוא אומר (ישעיהו נא, יא): 'ושמחת עולם על ראשם', ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה".

עולם הבאבתור תכלית קיום המצוות

הרמח"ל בחר לפתוח את ספרו המפורסם "מסילת ישרים" בעיקר זה של תורת השכר והעונש, וביאר כי העולם הבא הוא למעשה התכלית של קיום המצוות ועבודת ה' של האדם בעולם הזה, וזו לשון הרמח"ל: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה, מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (מסכת אבות, פרק ד, משנה ו): 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (עירובין כב, ע"א): 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'. וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג, כח): 'ואני קרבת אלוהים לי טוב', ואומר (שם כז, ד): 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי', כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושווא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמל ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והינו: שישתדל לדבק בו יתברך בכוח מעשים שתולדותם זה העניין, והם הם המצוות".