יום הכיפורים: נקודת האמת היהודית

השמש עומדת לשקוע. דממת קודש שוררת בבית הכנסת בעיירה סלונים. הקהל נעמד להתפלל את התפילה האחרונה ביום הקדוש, תפילת נעילה הנאמרת בעת נעילת שערי רחמים. האדמו"ר בדרכו אל עמוד התפילה, ולפתע עיניו התמקדו בשני אנשים מהקהל, אשר חזותם הוכיחה עליהם כמו אלפי עדים, שאינם משתייכים ל"נוף" המקומי.

היו אלה קנטוניסטים.

ה"חוק" ברוסיה אפשר לצאר לקחת ילדים בני 10-12 ולגייסם לצבא הרוסי בעל כרחם, ללא הסכמת המשפחה. הם היו מגויסים ליחידות מובחרות למשך שלושים שנה, ללא שחרור או חופשה. הצאר ניקולאי הראשון שעלה לשלטון בשנת 1825, היה אדם עריץ ואכזר גם כלפי עמו, ועוד יותר כלפי היהודים. הוא  היה נוצרי אדוק, והשתמש בחוק זה בעיקר כדי לגייס ילדים יהודים, לקורעם מחיק משפחתם, ולהעבירם טקס התנצרות. ילדים אלו כונו "קנטוניסטים". קנטוניסטים אלו, כשסיימו את שירותם לצאר, רובם המוחלט שכח מזמן את זהותם היהודית, ויצאו לחיים ללא כל זיק וזכר לעובדת היותם יהודים.

האדמו"ר עצר לפתע את הליכתו, ועוד בטרם החל בתפילת נעילה, ביקש לשאת מספר מילים בפני הקהל, אירוע לא שגרתי בעליל.

הקהל נדרך. וכך  אמר האדמו"ר: המשנה במסכת 'כלים' כותבת, שכל הכלים ראויים לקבל טומאה, חוץ מכלים שנעשו מעור של חיות מים - כריש וכדומה, שאינם ראויים לקבל טומאה. בקטגוריה זו יוצא דופן הוא כלב הים. כלי שנעשה מעורו של כלב הים – כן ראוי לקבל טומאה.

מדוע? מדוע הוא שונה מחבריו, שאר חיות המים?

מבאר רבי עובדיה מברטנורא (מפרש המשנה. חי במאה ה-15 באיטליה, ונפטר בירושלים בערך בשנת 1500), שהסיבה נעוצה בעובדה, שכאשר כלב הים מרגיש בסכנה כלשהי - הוא נמלט ליבשה.

אז מה? אם בשעת סכנה כלב הים נמלט ליבשה ושם הוא מרגיש בטוח, הדבר מוכיח שלשם הוא שייך באמת. הוא חיית אדמה ולא חיית ים.

האדמו"ר השתנק בבכי, ואמר: "נמצאים איתנו שני קנטוניסטים, חזותם החיצונית מראה כאילו אין הם שייכים לעם היהודי, אך חזותם מטעה, שהרי שעה זו, שעת חתימת הדין היא, זהו זמן "סכנה", עתידו של כל אחד נחתם כעת, מי יחיה ומי ימות, מי יישלו ומי ייטרף. היכן הם בשעת סכנה? – בבית הכנסת. סימן שלכאן הם שייכים, כאן מקומם הטבעי... עם יהודים יקרים כאלו, ניגש יחדיו לתפילת נעילה".

כאשר רואים אנו כיצד רבבות אלפי ישראל מתכנסים בבתי הכנסת ביום הכיפורים, צמים ומתוודים, מתפללים ומבקשים להיחתם לשנה טובה ומאושרת, כאשר המדינה מושבתת ביום הקדוש – התחבורה הציבורית והפרטית, הכבישים שוממים ובתי הכנסת מלאים – הרי מאליה עולה הקריאה הנרגשת – "מי כעמך ישראל!"

הנקודה הפנימית היהודית חשה כי ברגעים אלו, המקום הבטוח הוא בבתי הכנסת, והרגליים מוליכות לשם מאליהן...

מי כעמך ישראל!

גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.