הדיבוק מדימונה

בגיל שנתיים וחצי עלתה יהודית עם הוריה אברהם ושמחה צריקר וששת אחיותיה מהעיר טאנה שבהודו לישראל - דימונה. בגיל 18 נישאה לפינחס בן סופי סיגווקר. הוא עבד בשיפוצים, אינסטלציה ועבודות מזדמנות אחרות, ומעולם לא הצליח לעבוד במקום אחד יותר מכמה חודשים.

שנים מספר לאחר הנישואין שלח פינחס ידו אל הבקבוק ולא משכה חזרה. לפני ארבע עשרה שנה, כאשר התחזקה יהודית וחזרה בתשובה (לאחר שחלתה בלבה בעת היריון, ורב זקן שהופיע בחלומה ציווה עליה שתחזור בתשובה והבטיח שאז המחלה תיעלם, וכן היה), החריפו הבעיות עם פינחס. הוא דרש שתסיר את כיסוי הראש ולעג לחזרתה בתשובה. בשנותיו האחרונות היה מאושפז תקופות ארוכות בבית החולים בגלל הכבד שנהרס מהשתייה, ולאחר זמן נפטר.

יהודית סיגווקר הפכה לאלמנה בת 35.

שנתיים לאחר שנפטר, חזר פינחס לביתו, והפעם - כרוח. וכך מתארת הגב' יהודית את אשר קרה: ''הרגשתי נחיתה בתוך הגוף, משהו מוזר, הרגשתי רע, התחלתי לרעוד בכל הגוף, ונשכבתי על המיטה''. בנה של יהודית כיסה אותה בשמיכה, ואז בקע מגרונה קולו של פינחס המנוח: ''תביא לי וודקה!'' וכאשר לא קיבל, ביקש להשמיע לו שיר מאחת הקלטות שלו שמסודרות עד היום במדף בסלון.

אחרי אותו הלילה, חזר הדיבוק לבקר עוד כמה פעמים, ואנשים נוספים שוחחו אתו, ביניהם אברהם סיגווקר אביה של יהודית, שניסה לגרש את הדיבוק.

הדיבוק היה מקלל בלי חשבון, אבל בין לבין ביקש שהילדים ייכנסו ללמוד במוסדות חינוך דתיים, ושייערך לו תיקון על חטאיו כדי שימצא מנוחה. כך נמשך הדבר כמה שבועות, ולאחריהם נעלם הדיבוק לזמן מה, ואחר כך - חזר שוב.

מי ששוחח הכי הרבה פעמים עם הדיבוק, בנוכחות אחרים וביחידות, הוא הבן.

''דיברנו הרבה דברים אישיים של המשפחה'', הוא אומר. פינחס הדיבוק, דרש מבנו להסיר את העגילים מהאוזניים.

''התווכחנו הרבה על זה'', מספר הבן, ''עד שבסוף הורדתי אותם. אבל בעיקר הוא היה אומר לי: ''תשמור שבת, תחזור בתשובה!" כאשר היינו מסיימים לדבר, הייתי אומר לו: ''אבא, זהו. אני הולך, ואתה יוצא''. היה אומר לי: ''כן. תפתח את החלון, אני הולך''.

אמא היתה קמה כאילו משינה. אבל הדיבוק היה חוזר שוב ושוב.

המשפחה יצרה קשר עם המקובל הרב דוד בצרי שלי"טא על מנת לעזור לדיבוק ולאלמנה.

הרב בצרי הזמין אותם להוצאת הדיבוק בנוכחות תלמידי חכמים ותלמידי הישיבה, האירוע התפרסם בעולם כולו והרעיד לבבות רבים בישראל.

כך כותב כתב השבועון ''השבוע בירושלים'' (י''ג באייר תשנ''ט 29.4.99) אשר נכח באירוע וכתב את אשר ראו עיניו: רחוב תחכמוני הוא רחוב שקט יחסית בשכונת מקור ברוך הירושלמית.

בית המדרש "אהבת שלום" מאכלס בתוכו תלמידי חכמים העוסקים בתורת הקבלה שלא על מנת לקבל פרס. ספון בחדרו יושב המקובל הרב דוד בצרי ועוסק בתורת הנסתר. מפעם לפעם מתקיימות כאן תפילות למציאות זיווג, לפרנסה טובה, להורדת גשמים. תפילות אלה מושכות אליהם לא מעט קהל הבא להשתתף בתפילות שאותן מנהל הרב דוד בצרי. אחרי התפילות מתפזר איש איש לביתו. איש לא חשב שדווקא הערב עומד להתבצע כאן מאורע נדיר ביותר, דרמה שתטביע את חותמה על כל הציבוריות הישראלית.

ובכל זאת, השמועה על מה שהולך לקרות עשתה לה כנפיים, ובשעה היעודה ניצבו בתוך בית המדרש כמה עשרות מקובלים שיצטרפו לאחר מכן לאמירת התיקון. אליהם נלוו גם כמה סקרנים וכמה עיתונאים שחוו את החוויה המבעיתה ביותר בחייהם.

דומה כי הבחירה החופשית ניטלה מהנוכחים בתהליך הוצאת ה'דיבוק'. איך אפשר להכחיש שכר ועונש כש'זוכים' לביקורו של מת אמתי, נשמה מעולם האמת המספרת על עונשה. דממת מוות משתרעת ברחבי בית המדרש כשמגיעה משפחה מדימונה. ילדים צעירים, אמם, כמה דודים זקנים ואברכים משם שיזמו את הקשר הזה. כמה דקות לאחר מכן נכנס הרב בצרי בעצמו.

עכשיו הדממה הופכת למתוחה, אפשר למשש אותה. על אף שכמאה איש נוכחים במקום אין חבר מסתיר לרעהו, אין מריבות. דברים קטנוניים נמוגים מול גודל השעה ועצמת הארוע שיתרחש כאן עוד רגע קט. ''תגידי תהילים'', מבקש הרב מהגברת המאכלסת את הדיבוק ושמה יהודית. בינתיים היא עדיין ערנית בקולה ובדמותה. כל העיניים נשואות אל האישה הסובלת. האישה אומרת 'תהילים', ואז זה מגיע.

גופה מתחיל להתפרכס. היא מתפתלת על הרצפה. מקרוב זה נראה כמו התקף של אפילפסיה. איש לא יכול לנוע. לבסוף היא מתעלפת. הקהל מסומר מפחד ואימה. הרב בצרי, בקור רוח מדהים, משוחח עם המת שהגיע מעולם הנשמות, הלב דופק בקצב מדהים.

האישה מתיישבת על המזרן שעל הרצפה, העיניים ללא תנועה, פיה נפתח ונסגר ללא תנועת שפתיים. אבל מגרונה עולה קול אחר, מפחיד, קול סדוק ועבה. זהו קולו של המת המדבר מגרונה, קרוביו מזהים את קולו בוודאות. הוא היה מכור לטיפה המרה שהביאה עליו גם את סופו. בני המשפחה מאשרים כי זה אכן קולו המוכר להם בעודו בחיים.

הרב: ''מה אתה רוצה מהאישה הזאת?!'' המנוח: ''לקחת אותה''.

הרב (צועק): ''אין לך רשות לעשות את זה!''

המנוח: ''למה אתה צועק?''

הרב: ''אני צועק כי אין לך רשות להזיק לשום ברייה בעולם. אתה לא תזיק לאיש! אני מבקש שתגיד מה אתה רוצה, מה עשית".

המנוח: ''עשיתי הרבה עוונות".

הרב: ''למה עשית? אתה עכשיו מתחרט?''

המנוח: ''מתחרט".

הרב: ''חוזר בתשובה?''

המנוח: ''רוצה לעלות למעלה".

הרב: ''אתה רוצה לעלות למעלה? השם יעזור לך שתעלה למעלה. אבל אתה צריך לדעת דבר אחד, שאסור להזיק. איזה תיקון אתה רוצה?''

המנוח: ''תיקון על העוונות".

הרב: ''אתה יכול לפרט אילו עוונות?''

המנוח: ''אני לא אומר".

הרב: ''לא רוצה לומר?''

המנוח: ''הרבה עוונות".

הרב: ''אתה מכיר מישהו היושב כאן?''

המנוח: ''לא מכיר אף אחד. אתם מקובלים".

הרב: ''מי מקובל כאן?''

המנוח: ''כולם".

הרב: ''כולם מקובלים כאן?''

המנוח: ''שיושבים בשולחן".

הרב: ''פעם ראית מקובלים?''

המנוח: ''לא רואה לא מכיר''.

הרב: ''אף פעם לא ראית מקובלים? אתה מכיר שמות של אנשים?''

המנוח: ''אני מכיר בדימונה".

הרב: ''אני רוצה שתגיד את השם שלך איך קוראים לך?''

המנוח: ''אני פינחס בן סופי".

הרב: ''אנחנו התאספנו לכאן עכשיו. אתה מכיר אותי?''

המנוח: ''אתה מקובל".

הרב: ''איך קוראים לי?''

המנוח: ''לא יודע איך קוראים לך אני לא מכיר".

הרב: ''מי אתה כן מכיר?''

המנוח: ''מכיר את הרב יגן".

הרב: ''הרב יגן, מכיר, היית אצלו פעם?''

המנוח: ''הילדים שלי הלכו".

הרב: ''הילדים הלכו, אתה הלכת פעם לרב יגן?''

המנוח: ''אשתי יהודית הייתה לפני 14 שנה''.

הרב: ''למה לא חזרתם בתשובה?''

המנוח: ''אני לא רוצה, אני מחלל שבת".

הרב: ''מחלל שבת?''

המנוח: ''אני מחלל שבת, אני רוצה לחזור למקום שלי".

הרב: ''את הרב עובדיה הכרת?''

המנוח: ''בטח".

הרב: ''מאיפה אתה מכיר אותו?''

המנוח: ''לא יודע אני מכיר אותו. הוא במצב טוב עכשיו".

הרב: ''הוא במצב טוב עכשיו?"

המנוח: ''עבר צינתור''.

הרב: ''זה הצליח?"

המנוח: ''בטח".

הרב: ''עוד אילו רבנים אתה מכיר בארץ ישראל?"

המנוח: ''הלל".

הרב: ''מאיפה אתה מכיר אותו?''

המנוח: ''מכיר מירושלים".

הרב: ''היית אצלו?''

המנוח: ''לא.'' הרב: ''אז איך אתה מכיר איפה הוא גר?'' (בשלב זה מישהו מעוזרי הרב נזעק לערוך בירור מיהו הרב הלל. בירור קצר בין בני המשפחה מעלה שאכן יש רב כזה. הרב דן הלל)

הרב: ''איזה עוד רב אתה מכיר?''

המנוח: ''אני מכיר. למה אתה שואל יותר מדי?''

הרב: ''צריך לענות תשובה. ואתה צריך לדעת שעליך לעזוב את האישה הזאת וללכת למנוחתך. עבור זה הגעת לכאן, שנעשה לך תיקון, וה' יעזור שתצא מהאישה בלא להזיק לאף אחד מהנוכחים כאן ולא לנו. ותלך למנוחתך. אנחנו נעשה כאן תיקון, נדליק נרות לכבוד רבי מאיר בעל הנס והצדיקים. שבעזרת ה' תעזוב את האישה הזאת ותצא ממנה בלא להזיק לאף אחד".

המנוח: ''אני לא מזיק".

הרב: ''זה הבטחה שלא תזיק? אמרת שאתה רוצה להזיק לאישה. אין לך רשות להזיק".

המנוח: ''אני רוצה לקחת אותה".

הרב: (צועק, כמעט צורח. הקהל הרב רועד מפחד) "אין לך רשות לקחת אותה!" (הרב מתחיל את התיקון להוציא את הדיבוק) הרב פונה אל הקהל, דמעות בעיניו: "כולם צריכים לחזור בתשובה שלמה, הרוח אומרת שעלינו לחזור בתשובה, והילדים מקבלים עליהם לחזור בתשובה".

צעקותיו של הרב בצרי נכנסות הישר ללבותיהם של עשרות האנשים בבית המדרש. מי יכול לראות מחזה מרטיט כזה, רוח מדברת ולא לחזור באותו רגע בתשובה.

אחד הבנים מספר שכבר קיבלו על עצמם לחזור בתשובה. המנוח: ''יש לי ילד במוסד בבית שאן".

הרב: ''מה הוא עושה שם?''

המנוח: ''הוא בגמילה מסמים".

צריך לשפשף את העיניים להאמין שזה קורה במציאות. על הרצפה שוכבת אישה מעולפת מכוסה כולה בשמיכה, מגרונה בוקע קול אחר, קולו של בעלה המת שנפטר לפני שלוש שנים וחצי.

הרב: ''כשנפטרת מה קרה לך?''

המנוח: ''בעברית עילגת של אלכוהוליסט: אני מת עם לשון בחוץ למעלה, תשאל את אברהם".

הרב: ''מי זה אברהם?''

המנוח: ''אבא של יהודית". אביה של יהודית, יהודי זקן בן 75, כולו רועד מהתרגשות, יושב ליד ביתו המעולפת וליד רוח חתנו המת.

הרב: ''מה היה כשנפטרת, איך קרה לך אחרי טיפול נמרץ של שלושה חודשים? מה עשו לך בשמים?''

המנוח: ''לא רצו לקבל אותי".

הרב: ''לגן עדן או לגיהינום?''

המנוח: ''לא שם ולא שם'.'

הרב: ''אז איפה הסתובבת?''

המנוח: ''באוויר, אין לי מנוחה".

הרב: ''מי רודף אחריך?"

המנוח: ''כולם רודפים אחריי".

הרב: ''מי רודף?''

המנוח: ''שטנים ויצר הרע. דנים אותי למוות".

הרב: ''דנים אותך למוות?''

המנוח: ''בטח, עד שאני יעשה תיקון".

הרב: ''אם אתה מת איך אתה יכול למות עוד פעם?''

המנוח: ''אני לא מת, אני רוח, אני נשמה, אני מסתובב''.

הרב: ''אתה רואה כאן את כל הקהל?''

המנוח: ''אני רואה".

הרב: ''אתה מכיר את יוסי מונסונגו?'' (ר' יוסי מונסונגו, אברך דימונאי, היה הראשון שדיבר עם ה'דיבוק').

המנוח: ''הוא היה אצלי בבית".

הרב: ''הוא לא דיבר אתך על תשובה?''

המנוח: ''הוא אמר".

הרב: ''למה לא חזרת?''

המנוח: ''אני מת, אני רוצה תיקון".

הרב: ''איפה אתה נמצא?"

המנוח: ''אני כאן ממול, בתוך אשתי".

הרב: ''אתה רוח או נשמה?''

המנוח: ''אני נשמה, אני בא בתור רוח. אני מדבר מתוך האישה, אני עייף. אני יושב בבית כנסת. עכשיו יש הרבה אנשים".

הרב: ''באיזה בית כנסת אתה יושב כאן?''

המנוח: ''בתחכמוני'' (כתובת הישיבה שבה נערך הטקס).

הרב פונה אל הקהל בהתרגשות עצומה: ''אנחנו עכשיו נעשה הדלקת נרות לעילוי נשמת הנפטר. על אמא ואבא שלו הוא לא קרא קדיש". המנוח מתפרץ לדבריו: ''וגם אחות שלי ואבא שלי שמואל אבא שלי מת".

הרב: ''מתי הוא מת?''

המנוח: ''ב-92".

הרב: ''מה שם האמא שלו?''

המנוח: ''אני לא יודע".

הרב: ''אבא שלו.''

המנוח: ''לא יודע אני לא מכיר".

הרב: ''מה היה עושה שמואל?''

המנוח: ''הוא היה בן אדם טוב. אני ואחותי לא היינו דתיים".

הרב: ''לא התפללתם?''

המנוח: ''גם אבא שלנו לא התפלל. הוא מת בגיל 103".

הרב: ''ואתה באיזה גיל נפטרת?''

המנוח: ''בגיל 41".

הרב: צעיר. ממה נפטרת?''

המנוח: ''מאלכוהול".

הרב: ''עכשיו אני רוצה שתתחרט ותגיד וידוי על כל מה שעשית. זה יהיה התיקון שלך. ואני מבקש מהבן שיקבל על עצמו לחזור בתשובה שלמה. שיצא מכל החטאים וילמד תורה ויניח תפילין וגם האישה צריכה להיות קדושה ותקבל על עצמה את המצוות כמו שה' אמר וגם תזכו שכל ילדיכם יהיו צדיקים. הזמן עמד מלכת ברחוב תחכמוני. איש אינו מביט בשעונו, או בדבר אחר. הכול מרוכזים במת ובני משפחתו. הכול נשכח ברגע זה.

אחרי הכול, דברים שהיו נראים הרי גורל, הופכים בבת אחת לקטנוניים וחסרי ערך. אחרי הכול מה שווים כל חיי העולם הזה מול הצצה מצמררת ובלתי אמצעית לעולם הבא. אחרי הצצה כזאת החיים נראים אחרת, גם התפילות. עכשיו כולם אומרים וידוי. מביטים בגוף המכוסה, שבתוכו מצוי המת. גם הנשמה הזאת מעולם האמת מצטרפת לווידוי. יום כיפור המרגש ביותר קטן על המעמד הזה, פתאום הכול כל כך מוחשי.

''הרינו מקבלים על עצמנו מצוות עשה של התשובה כמו שנאמר ושבת עד ה' אלקיך. והרינו מקבלים על עצמנו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. והריני אוהב כל אחד מישראל''. מכריז הרב.

שקט, דממת מוות.

הרב: "עכשיו אמרת שאתה מקבל על עצמך מצוות ''ואהבת'' כולל אשתך. אין לך רשות להזיק לה. תצא ממנה מיד בצורה שלא יוזק אף אחד. (פונה לקהל, פניו משולהבות ובוערות) להגיד כולם ביחד: ''לשם ייחוד קודשא הרינו באים לעשות לימודים ותיקונים להוצאת הרוח הנמצאת באישה יהודית, שיבוא על תיקונו בשלום ויצא בשלום, ויהי רצון שתחוס ותרחם על כל עם ישראל, בפרט על האישה יהודית בת שמחה, שתהיה בריאה, ותציל אותם מכל חולי ותקלה ובלבול הדעת, ותציל אותה מכל פחד ואימה ובהשקט במנוחה. אל נא רפא נא לה''. כל הקהל חוזר אחרי הרב בהתרגשות עצומה.

הרב: "תשמעו מה שקורה כאן, אנחנו צריכים לחזור בתשובה שלמה! מי יודע מה יקרה, וכל מי ששומע אותנו צריך היום לחזור בתשובה".

בשלב מסוים הבן של המת מברך על כוס מים, האב המת עונה אמן. בשלב מאוחר יותר הילדים רוצים לדבר עם האב המת, אבל הוא לא רצה לענות.

המנוח (לבנו): "תתפלל לזכות אותי".

הרב: (בוער כולו) "יש רוחות, והן מקבלות את עונשן עדיין. הקהל הקדוש הזה כולנו מקבלים על עצמנו שנוכל לחזור בתשובה כדי שהרוח תצא מהאישה הזאת בלא להזיק לה. רבותיי, אנו מבקשים מהרוח שלא תפריע ולא תזיק. על שלא אמר קדיש, על חילול שבת על הכול אנו מבקשים עכשיו ונעשה תיקון. בואו נתחיל את התיקון. קודם כול נדליק נר. פונה לאישה: בואי גברת תדליקי נר לעילוי נשמת בעלך".

המנוח לבנו: אתה תדליק. הבן תמיר, נענה לאביו ומדליק: ''הריני מדליק זה לעילוי נשמת מו''ר אבי פינחס בן סופי שרוח ה' תניחנו בגן עדן''.

דממת המוות ממשיכה.

הרב: ''רבותיי, אנחנו עכשיו נדליק נר לכבוד רבי מאיר בעל הנס. הרינו מתנדבים שמן למאור לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס כדי שהקב''ה בזכות רבי מאיר בעל הנס לנו ולקרובינו ולכל אחד מעם ישראל ובפרט לאישה יהודית בת שמחה, שהקב''ה ייתן לה רפואה שלמה רפואת הנפש ורפואת הגוף ויוציא ממנה כל חולי וכאב ונהיה שקטים בריאים ושאננים ויצילנו מכל מיני פורענויות. הרב: (צווח בכל הכוח) תצא! אתה מוכרח לצאת בצורה שלא תזיק לאשתך ולאף אחד כאן, עכשיו תצא מהציפורן של הרגל. אין לך רשות לגרום לאשתך סבל". קול של חבטה נשמע. אחרי כמה שניות מפחידות מאוד היא מתעוררת. הדיבוק יצא.

הרב: "אני רוצה לעורר אותנו שאנו כולנו נדע שיש עונש ושכר והבן אדם צריך להתעורר בתשובה ולדעת שיש על כל דבר השגחה. הוא אמר שיש שמים וארץ וביקש תעשו תיקון, וממש יכול היה לעזור לאישה ויצא ברוך השם היה במעמד של כמה מקובלים כאן, ושמעו את הדברים. יהי רצון שהקב''ה יזכנו לחזור בתשובה. הרב בהתרגשות: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'', כל הקהל אחריו וכו' ה' הוא האלקים כל סדר הסליחות.

יש לציין שלפי עדויות רבות, ציפורן האצבע הקטנה ברגלה השמאלית של הגב' סיגאוקר הייתה שבורה, והיא צלעה ימים רבים.