הרבנית ימימה מזרחי: הכנה נשית לסוכות

יום כיפור עבר. כל כך התרוממנו, עם התפילות ועינוי הגוף ועכשיו – לעבודה. נשים מספרות לי שהן עוד מנסות להיתפס במעט הרוחניות שנותרה בהן לפני החג הבא שכולו אוכל, בנייה (של סוכה) והצטופפות עם כל המשפחה. ואני? באתי היום לתקן את התפיסה הזו, לפיה אחרי יום כיפור יש צניחה. להיפך, אני ממש רואה את זה כצמיחה. מרוחניות בלבד, עינוי גוף ונפש, אנחנו למדות לשלב את הרוחניות והקדושה בחיי המעשה. וזו יהדות.

שמעתי פעם את הרב בנג'י לוין, נכדו של הרב אריה לוין זצ"ל, איש שכולו שמחה. הוא אמר שיש כאלה שבתחילת השנה קונים יומן ויש כאלה, שבתחילת השנה קונים לוח שנה. ומה ההבדל? את לוח שנה מתחילים כשהוא עבה וכל חודש תולשים בו דף. ועוד אחד, ועוד אחד ובסוף השנה נשארים עם דף דקיק, כעלה נידף על הספירלה. ואילו יומן הולך וצובר: בתחילת השנה כותבים דף אחד, לאחר מכן – שניים ואז שלושה וארבעה... והרב בנג'י שיחיה אמר: איזו שנה את רוצה – שנה של "יומן" או "לוח שנה"? את יכולה עכשיו להחליט אם ראש השנה היה השיא ועכשיו את הולכת ומִתדלדלת ומנופפת לשלום לרוחניות, לעבודת הנפש ולמידות, או שאת מחליטה שקנית יומן ושראש השנה וכיפור הם תחילתו של זינוק ומופלא ושל צמיחה רוחנית מופלאה.

למה זה קשה לכל כך הרבה נשים? כי סוכות הוא "זמן שמחתנו" ובטעות-בטעות השמחה נתפסת אצלנו כדבר גשמי, כנחיתה נוראה. אנחנו יודעות להתחטא (להכות על חטא), לומר "אוי ואבוי כמה חטאתי", לבכות (באושר גדול, יש לציין) בשאגת "ה' הוא האלוקים" ואמנם כך צריך לעשות, אבל במקביל, השמחה נראית לנו נחיתה נוראה לכיוון הגשמיות, לכיוון העולם הזה. לדעת להיות שמחים – עד כאן. זה לא.

ורק הרב דסלר, בגאונותו, אומר לנו שהמבחן של יום כיפור, שקובע אם צלחת את הימים הנוראים בעבודה אמיתית, הוא גודל שמחתך בחג הסוכות. האם את מסוגלת להיות אדם שמח? כי רק מי שמסוגל לשמוח, מבין באמת שהתשובה שלו התקבלה ביום הכיפורים.

וה"שפת אמת", בראיית עומק, מעודד אתנו: כך הם בעלי תשובה. אחרי ימים נוראים, ראש השנה ויום כיפור, כולנו בעלי תשובה ובעלי תשובה לא מוצאים מנוח לכף רגלם. הם לא יודעים איך להלך בעולם, כיצד לחבר תפילה, תשובה, צדקה ורוחניות ביחד עם גשמיות. אשר על כן, חג הסוכות הוא זמנם של בעלי התשובה. ה' נותן להם (כלומר למרביתנו) את מצוות הסוכה שמחייבת שמחה, יופי, מוסיקה, בגדים נאים, כלים נאים. כדי שלא נחשוב, חלילה, שמקומנו הוא בעולם גשמי ואפרורי. כי זה המסר: בעל תשובה – אתה עלול להיתקע באיזשהו עולם מסוגף וזו לא יהדות, ממש לא. היופי האמיתי הוא בשילוב.  

לכן, מסביר הרב דסלר, בזמן הגאולה יבואו הגויים ויאמרו: "זה לא הוגן. מדוע רק ליהודים יש גאולה ושכר? הרי לא קיבלנו מצוות, ואיך נזכה לשכר?" והקב"ה נותן להם את מצוות סוכה. הוא מאתגר אותם בעניין שהם לא יוכלו לעמוד בו, בסוכה שמשלבת רוחניות וגשמיות. כי בהכללה, אצל אומות העולם קיימת דיכוטומיה (חלוקה קוטבית) בין שני הקצוות. מצד אחד, אם הגוי הינו טיפוס גשמי הוא יאכל, ישתכר ויתכן ויעבור למעשים לא צנועים (עבור אומות העולם, "בגד יפה" הוא בגד חושפני). מאידך, אם הוא גשמי הוא יהיה נזיר, כומר, עובד אלוקים, לא יודע מה זה אישה, מהי שמחה ומה זה לשתות יין. וזה מבחן היהדות: האם את מסוגלת להיות שמחה כשהגשמי פוגש ברוחני? ועכשיו הוא מגיע: החג של היופי הקדוש ושל הצניעות היפה. 

אני רוצה לומר משהו על צניעות. צניעות אין פירושה הדרת הנשים. הנה, במהלך חג הסוכות, בשמחת בית השואבה, התקיימה במקדש שמחה עצומה והחכמים ראו שהנשים נדחפות, באהבתן, בעַזַרָה והעירוב מביא לידי אי-צניעות. החכמים עשו את מה שמכונה "תיקון גדול"[1]: הם הוסיפו עזרת נשים, ועשו זאת על אף שהתכנית הארכיטקטונית של בית המקדש היתה סופית, מדויקת ונעולה. הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית[2] – ה' קבע את התכנית המוגמרת, ופתאום מוסיפים קומה במקדש.

שואל בעל ה"בני יששכר": מדוע כל המאמץ? לא עדיף פשוט לאסור על נשים לבוא (במילים אחרות: "נא לא לבוא, נשים. שבו בבית, זה לא צנוע")? ועונה: זו לא חוכמה. החוכמה היא לשמוח – עם האישה, בצניעות. השילוב הזה הוא-הוא סוכת שלום. רק עם הנשים זו שמחה שלמה. כשאישה תרה אחר אישהּ מבעד למחיצה ושאיש ידע שאשתו נוכחת איתו בשמחתו, ובצניעות – זו שמחה לפי היהדות.

זה שילוב כל כך לא פשוט! כמה פעמים אנחנו מעדיפות לוותר, לוותר על יופי ובלבד שזה יהיה "רק צנוע". וזה לא ככה. סוכות אומר לנו: יופי! תשקיעו!

חג הסוכות קשור כל כך לנשים. ביום כיפור הראשון במדבר, הוריד ה' את לוחות הברית השנִיים למשה רבנו ואמר את שתי המילים סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ[3]. זה התרחש בשבת ומיום ראשון שלאחר יום כיפור החל המרוץ המטורף לבניית המשכן... ומי אם לא הנשים היו אלופות התרומות למשכן. הן הביאו מהמיטב של המיטב של תכשיטיהן, בגדיהן ואביזריהן. סוכת המדבר – המשכן – היתה מהממת. לנשים הללו קוראת התורה הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה[4]. כשאישה נותנת את הלב, זה חייב לצאת יפה.  

סוכה אינה מחסן גרוטאות. נא לא להכניס לתוכה את השמיכות שסבתא מסעודה הביאה באונייה ממרוקו. להיפך, הדברים הכי יפים – לסוכה! היו לו מצעות (מצעים) נאות – מעלן לסוכה. כלים נאים – מעלן לסוכה[5]. עשי את סוכתך למקום היפה ביותר שאפשר, יפה כמו בית הקבע שלך לפחות. יש לפנות את הכלים והסירים מהסוכה ולשמור עליה נקייה. הזנחתה כמוה כנענוע של לולב יבש.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלבנטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי ישראל והעולם ושני ספריה, "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים) הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה", נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).