יעקב ועשיו: שני אחים, שתי ממלכות

בתחילת פרשת תולדות התורה מוסרת לנו שרבקה היתה עקרה, ולא זכתה לפרי בטן, אך לאחר מערכת מרובה של תפילות מצידה, ומצידו של יצחק אבינו, הקב"ה פתח את רחמה.

תקופת הריונה היתה בסימן של צער עיבור קשה. במקרא נאמר (בראשית כה, כב): "ויתרוצצו הבנים בקרבה", ורש"י ז"ל מבאר שכאשר רבקה עברה על פתחם של בתי מדרשות, היא היתה מרגישה התרוצצות בקרבה, וכאשר עברה פתחם על בתי עבודת אלילים, היא חשה באותה ההתרוצצות בקרבה[1]. היא לא הבינה מה עניין ההתרוצצות הזאת בתוכה, ומה פשר צער העיבור הזה.

מה עשתה? הלכה לברר את פשר הדבר אצל נביאי הדור (ולפי חז"ל מדובר היה בבית מדרשם של שם ועבר), ושם מסרו לה שיש לה שני תאומים בבטנה, ושני התאומים הללו, עתידים להיות לשתי מלכויות שונות בעולם שייפרדו: אחד לרשעו, ואחד לתומו. וכמו כן, שתי המלכויות האלה יתכתשו לאורך ההיסטוריה אחד בשני. וכך אומר הכתוב (בראשית כה, כג): "ולאום מלאום יאמץ", ומבאר רש"י: "לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל". רבקה שמעה דברים אלו, ולא בישרה על כך ליצחק, ובהגיע עת ללדת, הביאה לעולם שני בנים זכרים תאומים, כאשר לבכור ניתן השם עשיו, והצעיר קיבל את השם יעקב.

כאשר האחים היו עדיין צעירים, לא היו ניכרים במעשיהם, ורק כאשר הגיעו לגיל בגרות יצא טבעו של כל אחד לאור העולם, וכמו שנאמר (בראשית כה, כז): "ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים", ומבאר רש"י על אתר: "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיוון שנעשו בני שלוש עשרה שנה, זה פרש לבתי מדרשות, וזה פרש לעבודת אלילים".

יעקב אבינו במפורש תופס קו בחיים של קדושה ועבודת אלוהים, וזאת לעומת אחיו עשיו שמקלקל את כל דרכיו, ופונה עורף לדרך אבותיו, ומעדיף את דרכי עבודת האלילים.

המקרא מתאר בפנינו, שיום אחד עשיו חזר מן השדה עייף (רש"י מבאר שעייפותו נבעה ממעשי רשע, כגון רצח, שעשיו ביצע באותו היום). לעייפותו התווסף גם רעב, והנה הוא רואה לנגד עיניו את אחיו יעקב מבשל נזיד עדשים. ועשיו, שהיה אחוז בתאוות אכילה מוגברת באותם רגעים, פונה אל יעקב ואומר (בראשית כה, ל): "הלעיטיני נא מן האדום האדום הזה". ויעקב, שאחת מתכונותיו היא פקחות, ראה מקום לבוא בדברים עם אחיו ולבצע עסקה, ואמר לעשיו שהוא מוכן לתת לו לאכול מהנזיד בתנאי אחד (בראשית כה, לא): "מכרה כיום בכורותך לי", כלומר - תמכור לי את הבכורה. רש"י מבאר שהבכורה בזמנם הייתה "עבודת הקורבנות", כלומר הבכור היה זוכה להקריב קורבנות להקב"ה. ומה עונה לו עשיו? "הנה אנוכי הולך למות ולמה לי זה בכורה" (בראשית כה, לב). עשיו כופר בכל, כופר בעולם הבא, כופר בעבודת הקורבנות שהיה מעשה רוחני גבוה, ומוכן בשמחה להעביר ליעקב את הבכורה. יעקב לא סומך על דבריו, ומכריח את עשיו להישבע, וכמאמר הכתוב (בראשית כה, לג): "השבעה לי כיום, וישבע לו - וימכור את בכורתו ליעקב". עשיו ביצע אפוא מכירה גמורה, ואף התכוון לכך בלב שלם, וכמו שהתורה מעידה (בראשית כה, לד): "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה".

מעשה המכירה נשכח מלב, ושנים רבות חולפות על פניהם. עשיו ממשיך להישאב לתוך עולם של עבודת אלילים ועשיית רוע, ואילו אחיו יעקב עושה חיל בלימודי האמונה המונותאיסטית, ומרבה בישיבה בבית מדרשם של שם ועבר, ולומד שם כיצד לעבוד בצורה את נכונה את בורא השמים והארץ, יוצר האדם, שהתגלה לנביאים צדיקים בדורות הקודמים, כדוגמת חנוך ומתושלח, נח ואברהם סבו, וכן אף שם ועבר נמנו על נביאי ה' יתברך.

יצחק אבינו מגיע לגיל זקנה, ורוצה להקדים ולהאציל מברכותיו בטרם יפטר מן העולם. לשם כך הוא מזמן את עשיו, ומבקש ממנו להכין עבורו מטעמים על מנת שיברך אותו את הברכה שמגיעה לו בעבור היותו הבכור. ועשיו, במקום שיבוא ליעקב ויגיד לו שיצחק אביהם רוצה כעת לברך את הבכור, והרי את הבכורה יעקב קנה כדת וכדין, וממילא הברכות שלו, אזי שילך מהר להתברך אצלו. אבל עשיו לא עושה זאת, אלא הוא יוצא לשדה לצוד ציד ולהכין מטעמים על מנת להביאם לאביו ולזכות בברכות, משל לא התרחשה מכירת הבכורה מעולם.

רבקה, שעמדה בפתח האוהל, שמעה את יצחק מצווה את עשיו, ומיהרה אל יעקב, וציוותה עליו לגשת ליצחק ולהגיש לפניו את המטעמים שביקש, והיא כבר טרחה להכין. רבקה אף כיסתה את יעקב בעור של גדיים, כדי שיהיה בעל שיער גופני כשל עשיו אחיו.

יעקב ניגש אל אביו, ובהתחלה יצחק מפקפק בו, אך לבסוף הוא משתכנע ומברך אותו גם בברכות בעלי אופי גשמי וגם בעלי אופי רוחני, וכן בירך אותו בברכה החשובה (בראשית כז, כט): "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הווה גביר לאחיך, וישתחוו לך בני אמך". כלומר יצחק שם אותו גביר על אחיו, ושליט על האומות. ומבאר התרגום יהונתן על אתר (בתרגום מארמית): "ישתעבדו לך כל האומות בני עשיו, וישתחוו לפניך כל המלכויות מבני קטורה (=פילגש אברהם), רב ושליט תהיה על אחיך (=עשיו וצאצאיו)".

עשיו חוזר בינתיים מן הציד ונכנס לאוהלו של אביו. ליצחק מתגלה כעת כי את הברכות הוא לא האציל לעשיו, וכמו שנאמר במקרא (בראשית כז, לג): "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויביא לי מטעמים ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו, גםברוךיהיה". אכן, יצחק מסיים דבריו באותן מילים חשובות "גם ברוך יהיה", ורש"י מבאר על אתר: "שלא תאמר אילולי שרימה יעקב את לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו". דהיינו יצחק השלים עם המצב, והודיע לעשיו שהברכות אכן טובות, ויעקב מבורך בצורה מלאה ושלמה.

תגובתו של עשיו היתה זועמת (בראשית כז, לד): "כשמע עשיו את דברי אביו, ויצעק צעקה גדולה ורעה עד מאוד", עשיו כולו מזדעזע, הוא רוצה גם את הברכות, וזאת למרות שלפני עשרות שנים הוא מכר ליעקב את הבכורה, אך סוף כל סוף מדובר היה בברכה של אבא, שכלולים בה גם בחינות הקשורות לירושה עתידית, ועשיו לא רצה לוותר על עניינים אלו, ולכן צעק צעקה גדולה ומרה ורצה גם הוא חלק בברכות. ואמנם, יצחק מברך אותו ואומר (בראשית כז, מ): "על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד. והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך", ומבאר רש"י על אתר: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עולו", כלומר יצחק למעשה נותן פתחון פה לעשיו, ואומר כי אע"פ שאמת הוא הדבר שיעקב קיבל את הברכות, אך כל זאת בתנאי שהוא ימשיך לקחת תחת עול צווארו את עבודת האלוהים. אך אם הוא (או צאצאיו) יפרוק עבודה זאת מעל צווארו, תהיה לך אפשרות לרדות בהם ולצער אותם.

וכך, לאורך ההיסטוריה, שתי המלכויות הללו – ישראל ועשיו – התכתשו פעמים רבות (גם עמלק הוא מזרע עשיו), כאשר המפגש הסופי יהיה באחרית הימים, וכמו שניבא הנביא עובדיה ע"ה (עובדיה א, יח): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דיבר".