אברהם אבינו: כוחו של אדם מאמין אחד

מאות שנים חלפו עברו ביעף, האנושות התרחבה לכל כיוון ושגשגה, אך הלקח נשכח מלב הבריות. הלקח שנלמד מאותו אירוע קטסטרופלי, הוא המבול, שהשמיד את כל יושבי הארץ שהשחיתו את דרכיהם ומילאו את הארץ חמס.

האדם חזר לסורו ביתר שאת וביתר עוז, ובעוד עיקר חטאם של אנשי דור המבול היה בענייני הגזל והעריות, בני הדור החדש היו שקועים עמוק בעבודת אלילים. והללו היו רבים מספור. ההמונים עבדו לאיתני הטבע: לשמש, לירח ולשאר גרמי השמים, לים ולאדמה, לרוח ולגשם, ועוד ועוד. הם בנו מקדשים בעבורם, ויצרו תמונות ופסלים שייצגו אותם, ורקמו סביבם סיפורים ומיתולוגיות בדיוניות שעסקו בכוחם ובגבורתם.

עיר מיוחדת, שבה הפולחן האלילי בא לידי ביטוי, היתה אור כשדים אשר במסופוטמיה. אור היתה מן הערים המפותחות בעת ההיא מבחינת בנייניה וחומותיה, ואליה נקבצו טובי המוחות של התקופה, ולהבדיל בכירי הכוהנים של האמונות האליליות דאז.

בעיר אף התנהל מסחר משגשג של פסלי אלילים וחפצי פולחן הכרוכים בעבודתם. על המפורסמים שבסוחרי העיר נמנה אדם בשם תרח, שהיה אף בעליו של מפעל לייצור ושיווק פסלי אלילים וחפצי פולחן, והלקוחות הגיעו בהמוניהם. וכך עשה תרח את הונו, והיה לאדם עשיר.

באור אף הקים תרח את משפחתו, ונשא לאישה את אמתלאי בת כרנבו, והיא הביאה לו מספר צאצאים, ועליהם גם נמנה בן זכר, שלו הם קראו בשם אברם. בצעירותו היו מעשי אבותיו בידו, והוא לא שינה ממנהג המקום, והשתתף במעשי הפולחן האלילי ביחד עם אביו, וחגג את אידיהם ביחד עם משפחתו. אך ליבו של אברם היה בל עמו. שכלו הישר פשוט לא היה מסוגל לסבול את עבודת השמש והירח, ולכן הוא ערך ניסוי: מכיוון שעיקר הפולחן האלילי בעיר אור היה עבודת אל הירח (ששמו היה סין או נאאנה), החליט אברם לעבוד את הירח כל הלילה. כיוון שעלה השחר והשמש זרחה, תשש כוחה של הלבנה והיא נעלמה כלא היתה. אז אמר אברהם בליבו: אין כוחו של הירח להאיר אלא מאור החמה, והעולם מתקיים בזכות אורה של החמה. עבד אפוא כל אותו היום כולו את החמה. כיוון ששקעה החמה ותשש כוחה, וחזרה הלבנה לפעול במלוא כוחה, הסיק אברם כי אין כח עצמאי - לא לשמש ולא לירח, אלא הם פועלים לפי חוקיות טבעית, שאותה קבע מחוקק עליון, שהוא גם בראם ויצרם. והנבראים – מעידים על בורא, והסדר בבריאה – מעיד על מסדר, וחוקי הטבע – מעידים על מחוקק. יש בורא, יש מסדר, ויש מחוקק!

מאושר מגילויו השכלי החדש, הגיע אברם לביתו, והשקיע את זמנו במחשבות העוסקות בפיתוח דרך למסור לאביו את הידיעה החדשה. ואמנם, מאמץ זה נשא פרי. יום אחד, כאשר תרח השאיר את אברם להשגיח על אחת מחנויותיו לממכר פסילים, לקח אברם בידו פטיש, ושבר את הפסילים. כאשר אביו תרח חזר לחנות, הוא היה המום למראה עיניו, ודרש לדעת מה התרחש. אברהם השיב לו כי הפסלים קמו לתחייה, ונלחמו אחד בשני עד אבדון וחרמה. תרח הסתכל עליו בלגלוג משהו, והשיב: "וכיצד בדיוק עשו זאת פסילים אשר יסודתם בחימר ואבן? שהרי עיניים להם ולא יראו, אוזניים ולא ישמעו, רגליים ולא יהלכון, ידיים ולא ימישון, פה להם ולא יהגו בגרונם". ולאחר שסיים את דבריו, אף אברם בנו הסתכל עליו ואמר: "אבא, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, שהרי אם אתה מסכים שאין שום כוח לפסילים אלו, שאך זה יצאו מכבשן האש, כיצד אתה מאמין בהם?".

כיוון שהכיר וידע אברם את אמיתות האמונה באל אחד, התחיל לערוך דיונים ועימותים עם מנהיגי האמונות האליליות בעיר אור, והפריך את כל טענותיהם וגבר עליהם בראיותיו. ולא רק בקרב בעלי ההשכלה פעל, אלא גם בקרב המון העם הפשוטים, הוא דיבר על ליבם, והוכיח לקטן ולגדול את האמונה באל אחד, ולכל אדם ואדם דיבר לפי רמת שכלו.

מעשיו של אברם עשו להם כנפיים, ושמועתו הגיעה עד למלך, שנמנה בעצמו על מנהיגי האמונה האלילית בארצו, והוא הוציא גזר דין מוות על אברם. אך מכיוון שאברם טרח והשתדל בעבורו של בורא העולם, אף הקב"ה בא לעזרתו, והשגיח עליו השגחה פרטית, והציל אותו מידיו של המלך.

אך אברם עזב לבסוף את אור כשדים, והמשיך בפעילותו להפצת האמונה, הוא עבר מעיר לעיר ומממלכה לממלכה והודיע בקול גדול שיש אלוה אחד לכל העולם ואותו חייבים כולם לעבוד. דבריו אמנם נשמעו, ואנשים רבים הצטרפו לדרכו. אברהם החזיר אפוא את האמונה באל אחד, וקרא בשם ה' אל עולם בכל אתר ואתר שאליו הגיע.