זהירות, כאן בונים!

רגע לפני צאתם למלחמה מלווה את בני ישראל הכהן המשוח מלחמה עם כמה מילות עידוד וחיזוק וכך אמר להם "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (פרק כ´ פסוק ג´), אך ישנם יוצאי דופן כמו מי שאירס אישה ולא לקחה כפי אומר הפסוק "ומי האיש אשר אירס אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (פסוק ז´)

ויש להבין מדוע? הלוא כל חייל היוצא לשדה הקרב מותיר אחריו הורים, אחים ואחיות, משפחה, אישה וילדים, לכולם קשה הפרידה המחשבות מתרוצצות בימים ובלילות חוששות ודואגות לגורלו של בן המשפחה שיצא להגן על הארץ. א"כ מדוע דווקא זה שזה עתה הולך לבנות את ביתו פטור מגיוס למלחמה?

בילקוט מעם לועז מביא מספר טעמים לכך וביניהם הוא מסביר, שכיוון שלא שימח את אשתו בשנה הראשונה לנישואיהם עליו לחזור לביתו מפני שבניית בית בישראל המיוסד על אהבה והבנה הדדית, על נתינה והענקה, זהו חלק בלתי נפרד מקיומו של עם ישראל לא פחות ממטרת המלחמה להגן על הארץ והעם מפני האויבים הקמים עלינו להשמידנו. וכיוון שזה עסוק עתה בבנינו האישי שהוא בעצם עוד נדבך בחוליית עם ישראל לכן עליו לחזור לביתו ולשמח את אשתו אשר לקח.

רבים מהזוגות הנישאים בשעה טובה מגיעים מלאים ציפיות וחלומות ורודים אותם הם בטוחים שישיגו דרך הבן זוג שמצאו איתו לנכון לכרות יחד את ברית  הנישואין. אבל בשטח קורה אחרת, כבר בשנה הראשונה ואף בחודש הראשון מתגלים חילוקי דעות קשים, החלומות מתנפצים, המילים מתעופפות באוויר, והאווירה בבית נהפכת לעכורה ובלתי נעימה. קשה כאן במסגרת זו לשפוט ולומר מי אשם הלוא כל מקרה לגופו.

אך באופן כללי בבניית בית צריך לדעת כל אחד את תפקידו. הגבר הוא המוביל, הוא המעניק, הוא הנותן והמשפיע, האישה נקראת "נקבה" מלשון נקב אשר צריך למלאות את חללו. וזה מטרת הבעל בנישואין למלאות את החלל שיש באישה. ומהו החלל הזה? על כך עונה לנו החזו"א באיגרת וכך הוא כותב:

"נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" חובה. כיצד משמחה טבע שלה להתענג על חינה בעיניו ואליו עיניה נשואות עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב, ריבוי שיחה וריצוי"

הרבה לימוד יש בדבריו של החזון איש אך נסביר את עיקר הדברים. כאשר הקב"ה ברא את האישה הטביע בה טבע באופי שלה שהוא, למצוא חן בעיני בעלה ולהיות לו עזר ועל כך נאמר "אעשה לו עזר כנגדו" וכן כתוב בהמשך "ואל אישך תשוקתך" כל מהות האישה זה למצוא חן בעיני בעלה לשמוע ממנו כמה הוא מרוצה ממנה, כמה הוא מחבב אותה ומעריך את מעשיה ומאמציה עבורו, ולכן מדגיש החזון איש בדבריו "להראות לה אהבה וקירוב" לא די שאתה אוהב אותה בליבך ואף קונה לה מתנות, אלא עלייך להראות ולומר לה בצורה הברורה ביותר כמה אתה אוהב אותה וכמה אתה נהנה במחיצתה וכדומה. וכשזה חסר, האישה מתחילה להציק ולפגוע ואף לצפצף על הבעל בצורה ברורה כי מול עיניה נמצא הכישלון של החיים שלה.

ישאלו הגברים ומה איתנו? לנו לא מגיע כבוד והערכה, וכי אנו לא מתאמצים להביא פרנסה, לדאוג לילדים, להעניק לאישה, לעזור בבית ועוד ועוד... למה עלינו רק לתת ולתת ומה איתה?

שתי תשובות בדבר  א. "גבר" מלשון התגברות עלייך להתגבר על עצמך גם שלא הכל הולך בצורה שחשבת, וגם שלא משבחים אותך על מעשייך די לך בידיעה שהיא מעריכה אותך בליבה לא כל אחד ניחן בכושר פרגון... ומעבר לכך, אם הבעל יבחין הוא יראה שהיא מפרגנת לו בדרכים משלה לא דווקא ע"י מילים אלא פעמים זה בארוחה טעימה, מתלבשת נאה לכבודו, או קונה לו מה שהוא אוהב.  

ב. עובדה מוכחת היא "נתינה יוצרת אהבה" תיתן, תשקיע ותקבל. כשם שאדם משקיע בעולם העסקים ולא רואה את התשואה מיד, לפעמים זה לוקח חודשים ואפילו שנים, כך בבניית הבית לפעמים עד שרואים תוצאות לוקח זמן חודשים וגם כמה שנים, לכן צריך עקביות וסבלנות. ובשנה הראשונה שהכל טרי וחדש זה הזמן לשוחח, להבין, לשמוע ולהתחבר ברגשות ובמחשבות לבן הזוג, ועל ידי כך לבנות אהבה אמיתית.

נסיים במעשה הממחיש לנו את חשיבות השנה הראשונה לשמח את האישה ואת ההשגחה הפרטית שמלווה את האדם שמשתדל לשמח את אשתו כמה שיותר.

1973. מלחמת יום הכיפורים. בעשרות בתי כנסיות הופסקה תפילת היום הקדוש באזעקה מצמררת, כולם גויסו אל הקרב. המלחמה הייתה קשה מאות הרוגים ופצועים גבתה המלחמה הנוראית הזו. סיפורנו מתרחש במחנה צבאי ששהה במדבר בואכה מצרים, קבוצת לוחמים נלחמת כבר שלשה שבועות באזור, המראות לא הרפו לרגע כמו סרט בהילוך מהיר חלפו בראשו של אוריאל חייל שזה לא מכבר חגג את יום נישואיו ניגוני התזמורת התחלפו בקול רעמי התותחים, מי יכול להאמין כי שמחת החתונה תתחלף כה מהר בתוגת המוות, "טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתה" הדהד באוזניו המשפט בשעה שראה את חבריו לנשק עולים בסערה השמימה. מול הבזקי הפלאש של הצלם בחתונה התערבלו להם הבזקי הפגזים שנפלו סביבו, מעודו לא חשב שיטול חלק פעיל במלחמה, לא משחק כמו באימונים המפרכים... אלא מלחמה ממש, דם אש ותימרות עשן, פצועים והרוגים חששות ופחדים.

אוריאל עוד הספיק להיפרד מאשתו הטריה בחטף, הוא הבטיח לה שישמור על עצמו אין לו שום כיסוי להבטחה זו, הטנק שלו נפגע מספר פעמים מהטילים של המצריים אך הוא ניצל בדרך נס. עתה חלפה התקופה הקשה והגיעו הימים המעודדים, התמונה השתנתה בשדה קרב הצבא המצרי חטף מכה קשה, ובשדה הקרב חל מהפך בהתערבות ארה"ב ורוסיה חלה הפסקת האש, אורי מפקד הפלוגה הסתובב בין החיילים ועודד אותם הוא לא נתן להרפות בכוננות, השקט מתעה כמו השקט שלפני המלחמה אמר לפיקודיו. אוריאל המתין לרדת הלילה וביקש ממנו שחרור הביתה למספר שעות.

"אין סיכוי" אמר אורי בצמרת הפיקוד דורשים כוננות גבוהה ולא מאשרים שום שחרור.

"אולי בכל זאת" ניסה אוריאל שוב, "כבר ארבעה ימים שיש שקט רק לומר שלום ולחזור אתה יודע אנחנו זוג טרי עכשיו נישאנו"

"צר לי" השיב המ"פ "אין שחרורים חבל על הבקשה איש לא ישחרר אותך מכאן, אפילו האלוקים שאתה מאמין בו לא יוכל לתת לך חופשה."

המשפט האחרון קומם את אוריאל אפילו שהיה החייל הדתי היחיד בפלוגה מעולם הנושא הדתי לא עלה על הפרק במלחמה, הוא החליט להשיב ואמר לאורי המ"פ "אתה אמנם המפקד כאן וזכותך למנוע ממני שחרור, אבל האלוקים שאני מאמין בו יכול הכל ואם הוא יחליט שאני יצא מכאן אז זה יקרה..."

"אתה יכול לומר מה שאתה רוצה" אמר אורי. "אבל אני אומר לך שוב, כל עוד ואני המפקד כאן אין שחרור ואין חופשה" אמר ונעלם לתוך חשכת הלילה.

למחרת נחת במחנה מסוק ועליו כמה קציני רפואה שבאו להדגים בפני החיילים אמצעי רפואה שונים פרי פיתוח מעבדות המחקר של ארה"ב, ביניהם הייתה גם מחט עירוי זעירה האמורה להחליף את המחט הגדולה והמסורבלת ששירתה את החיילים עד כה בהכנסת העירוי לווריד, כולם התכנסו באוהל המ"פ וקצין הרפואה ביקש להדגים את אופן השימוש בה וקרא מי מתנדב?

אני הרים אוריאל את ידו השרוול הורם המחט הוחדרה פנימה ואוריאל בקושי חש את הדקירה, הקצין הראה לחיילים את השימוש הוציא את המחט או לפחות חשב שכך עשה, וביקש לארוז ציוד. לפתע הוא החוויר...

"היכן המחט?" שאל.  הוא הסתכל ימינה שמאלה המחט לא נמצאה... בשבריר השנייה הוא קלט שכנראה היא נשארה בגופו של אוריאל והימצאותה בגופו עלולה לגרום לסכנת חיים ומוות.

"אל תזוז" קרא לעברו. מיד קיבעו לו את היד, אלונקה נשלפה במהירות ואוריאל הושכב עליה, המסוק כבר הפעיל את המנועים מוכן להמראה. ממש בכניסה לבטן המסוק עוד הספיק לאחל לו אורי המ"פ רפואה שלימה ושיחזור בשלום.

המסוק התרומם והאווירה הייתה קשה, ביקור שהיה אמור להקל על הטיפול בלוחמים הפצועים הסתיים בשאלה של חיים ומות לאחד החיילים הטובים ביותר. המסוק הגביה טוס אורי עמד על הקרקע ועיניו מושפלות לארץ ואז הוא הבחין במשהו ולא האמין... להבי המסוק פיזרו את החול שהיה לרגליו והוא ראה משהו מבצבץ הייתה זו המחט... שאכן לא חדרה כלל וכלל לגופו של אוריאל.

לימים כשחבש את ספסלי בית המדרש סיפר שאותם רגעים, שם על החול הזהוב בלב המדבר חוללו בו את התפנית ואז הודיתי למשפט שאוריאל אמר לי ביום האתמול "שאם האלוקים רוצה שאצא מכאן אף אחד לא יכול למנוע זאת ממנו!!!