הנשר הגדול

הרמב"ם – רבנו משה בן מימון, נולד ב- י"ד ניסן ד/תתצ"ה (1135) בקורדובה שבספרד, ונפטר ב- כ בטבת שנת ד/תתקס"ה (1204) בפוּסְטאט שבמצרים. הרמב"ם היה איש מדע ורופא, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, ומנהיג קהילות מצרים וסביבתה. הוא היה הדמות היהודית המפורסמת ביותר בדורו, ונחשב לגדול הפוסקים בכל הדורות. היה מכונה "הנשר הגדול", והגדול שבין חכמי ישראל בתקופת הראשונים.

האגדה מספרת שאביו, רבי מימון, חשקה נפשו בלימוד התורה, לכן דחה את נישואיו. פעם באו אליו בחלום וציווהו שישא את בתו של הקצב מהעיר הסמוכה. לאחר הישנות החלום עשה כמצווה עליו ובשעת לידת בנו משה, נפטרה אשתו, אם הרך הנולד.

עוד מספרת האגדה כי בילדותו היה הילד משה מתקשה בלימודיו, וכל מאמצי אביו לקדם את בנו לא עלו יפה. בצר לו פנה הילד לבית הכנסת ובשעת הערב שפך את מר לבו והתפלל לבורא עולם בבכי ובתחנונים עד שנרדם. כשהתעורר בבוקר, הרגיש שהתלבשה בו רוח חדשה ותוך זמן קצר נודע ברבים כבעל תפיסה מהירה וזכרון עצום. את ראשית חכמתו ותורתו ינק מאביו הדיין, רבי מימון, שהיה חכם בתורה ובשאר החכמות.

חיי הזוהר והיצירה באותה תקופה תרמו לבנייתו ולעיצוב דרכו של הרמב"ם, שעלה במעלות התורה והיראה. ימים אלו לא ארכו זמן רב, ובעקבות חילופי השלטון גזרו הקנאים המוסלמים גזירות קשות וגירוש על כל מי שלא המיר את דתו לדת האסלאם. בהיותו בן שלוש עשרה, נטלו הוא ואביו את מקל הנדודים למשך עשרים שנה. במסלול נדודיהם הגיעו לעיר פס שבמרוקו, שם התחבר הרמב"ם למקום וליושביו. הוא למד תורה מפי רבי יהודה אבן שושן והמשיך לכתוב את חיבוריו.

ביושבו במרוקו, חיבר הרמב"ם את "אגרת השמד" למען האנוסים (יהודים שהמירו את דתם כלפי חוץ ושמרו את מצוות ה בסתר). האגרת עודדה את רוחם, ונאמר בה שגם מעשה מצווה יחידי מזכה את עושהו בשכר אין קץ. כאשר תוכנה של האגרת נודע לשלטונות, הם חפצו לפגוע ברמב"ם משום שראו בכתביו קריאת מרד. לפיכך, הוא נאלץ לברוח לארץ ישראל.

בתיאורים מרטיטים מתאר הרמב"ם את ימי ההפלגה בים הסוער, ובשבח לה כותב על הניסים שנעשו להם עד שהגיעו לחוף מבטחים בעכו. לאחר שביקר והתפלל במקומות הקדושים בארץ ישראל, וראה את מצבה הדל של הארץ, את חוסר הביטחון ואת עולם התורה שהיה מצומצם בימים ההם, החליט לרדת למצרים, שם היה מרכז יהודי רוחני גדול ומפואר. בגיל שלושים ואחת הגיע למצרים והתקבל בכבוד הראוי לו, שכן אז כבר הכירו בו בכל קצוות תבל כחכם ובקי במקצועות התורה והחכמה.

נסתרות דרכי האל, וכשהיה נראה שהכל בא על מקומו בשלום, התחילו הצרות רודפות אותו. בתחילה נפטר אביו ולאחריו מתו שני בניו. אשתו, שלא יכלה לשאת את הצער על מות בניה, נפטרה גם היא. לאחר זמן, אחיו רבי דוד, טבע בים ואיתו כל אוצרות ופרנסת המשפחה. צערו היה נורא ובמשך שנה תמימה שכב הרמב"ם במיטת חוליו. עול פרנסת משפחת אחיו אילץ אותו לעסוק במקצוע הרפואה, וכך חילק את זמנו בין רפואה ללימוד התורה. במשך שלושים וחמש שנה הלך בדרך זו, מהם חמש עשרה שנה כרופאו האישי של הסולטאן בקהיר. שמו יצא לשם ולתהילה וזכה לתואר ה"נגיד". בחכמתו הנהיג את קהל עדתו, תיקן תקנות, הקים ישיבות, עמד מול הקראים (יהודים המחשיבים רק את המקרא – התורה-שבכתב, ומתנגדים לתורה שבעל-פה) וחיבב את התורה על המון העם.

 יצירותיו 

הרמב"ם, המכונה מאז מותו בכל ספרות ההלכה גם בתואר רבנו, נחשב לסמכות תורנית ולפוסק הלכה בעל שיעור קומה שאפשר לייחס רק לאנשי הכנסת הגדולה, לתנאים ולאמוראים. היו שאף כינוהו "הנשר הגדול", וכאמור, המאמר המפורסם ביותר בשבחו "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה" – כל אלה מבטאים הערצה לאדם אשר ידיעותיו וגאוניותו רשמו פרק מופלא בתולדות ההלכה היהודית. בתולדות העם היהודי נרשמה חתימת התנ"ך, חתימת המשנה (רבי יהודה הנשיא), וחתימת התלמוד (רב אשי). לרמב"ם מייחסים את קביעתה וחתימתה של ההלכה היהודית– שהיא סיכום כל התפתחות ההלכה היהודית במשך כמעט 600 שנים, מתקופת הגאונים עד ימי חייו של הרמב"ם.

לא רעיון מסוים הוא העיקר במשנתו, ולא ראיותיו למציאות הבורא ולחידוש העולם הן החשובות, כי אם השקפותיו הכלליות על הבורא, על העולם ועל חיי האדם ותכליתו. הרמב"ם בנה שיטה שלמה ומקיפה אשר במסגרתה נכללים כל מושגי הדת ודרישותיה מצד אחד, וכל מושגי השכל ודרישותיו ההגיוניות מצד שני. הרמב"ם הקים בניין מחשבתי אדיר, מן המפעלים הגדולים והחשובים בתולדות רוחו של האדם. על אישיותו של הרמב"ם כתב ד"ר מ. גליקסון: "באיש האחד הזה נתגלמה אחדותה של היהדות כולה בדור ההוא ובדורות שבאו אחריו. מזיגה מופלאה של סגולות, תכונות וכשרונות גאוניים של שכל, רצון ורגש כאחד – הכשירוהו להיות מורה ומנהיג לעמו".

במשך כל שנות חייו, בימי הזוהר ובימי הדחק, לא מש הרמב"ם מלימוד התורה. במוחו "סידר" את כל התורה כולה, ושבילי חכמתה היו נהירים וברורים לו. בהיותו בן שש עשרה כתב את הספר "ביאור מילות ההיגיון" ובו הגדרות ויסודות למושגים ומילים שימושיות, ומשמעותן ע"פ המקורות.

בבחרותו כתב חיבור בשם "סוד העיבור" העוסק באסטרונומיה ובמתמטיקה, ובו הסבר על גלגלי הרקיע, חלוקת תקופות השנה, קביעת עיבור החודש, שנה ועוד. בגיל שלושים כתב את "אגרת השמד" ליהודי מרוקו.

בגיל עשרים ושלוש התחיל לכתוב את "ספר המאור" ולאחר שנתיים מיום בואו למצרים והוא בן שלושים ושלוש, סיים את חיבורו. כיום ידוע הספר בשם "פירוש המשניות להרמב"ם" ומתוך פירוש המשניות הרחיב בנושא אמונות, דעות, פילוסופיה ונבואה. בגיל שלושים ושבע כתב את "אגרת תימן", בה הוא עודד את יהודי תימן וקשר איתם קשרים הדוקים. בהיותו קרוב למלכות זכר אותם ועזר להם ככל יכולתו. הקהילה התימנית השיבה לו מלב אל לב וראתה בו כמורה דרכם. הם אימצו 

כהקדמה לחיבורו הגדול הוא כתב את "ספר המצוות" ובו מנה ופרט את כל התרי"ג מצוות. בגיל שלושים וחמש סיים חיבור זה וניגש לכתוב את ספרו המרכזי הנקרא "משנה תורה". כך מובא ב"סדר הדורות" שהאגדה מספרת בשם נכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד – "עשר שנים היה יושב רבנו (הרמב"ם) בחדרו ולא יצא מפתח ביתו עד אשר סיים את משנה תורה. באותו הלילה שהשלימו, נראה אליו בחלום אביו רבנו מימון, בלויית אדם אחד. רבנו מימון אמר לבנו: "משה בן עמרם לפניך" ונבהל. משה רבנו הרגיעו ואמר: "באתי לראות את מעשיך" ואחרי שעיין בספר אמר לו "יישר כוחך". הספר מחולק ל- י"ד חלקים המסכמים את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ומכאן שמו הנוסף "היד החזקה" ע"פ הפסוק "היד החזקה... אשר עשה משה" (דברים לד, יב). כיום עומד הספר במרכז הלימוד בבית המדרש ומהווה את הקשר והגשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה ולפסיקה ההלכתית.

בגיל חמישים ושש השלים את ספרו "מורה נבוכים", העוסק בפילוסופיה יהודית מול פילוסופית הגויים ובנושאים רוחניים. הספר חובר במיוחד עבור תלמידו, רבי יוסף אבן עקנין, שנולד במרוקו למשפחת אנוסים. הוא היה איש מדע, פילוסוף, עסק ברפואה ולמד תורה בסתר בשקידה ובהתמדה גדולה. רבי יוסף עזב את מרוקו ובא למצרים והיה תלמידו הקרוב והאהוב של הרמב"ם.  

למרות התנגדותם של מספר אנשים לחיבוריו, התקבלו ספריו של הרמב"ם בכל קהילות ישראל בהערכה ובאהבה והשתרשו בתרבות היהודית. על ספריו נכתבו ספרים רבים המסבירים, מבארים, מפרשים, מסכמים ומרחיבים את דבריו. בסוף ימיו נחלש מכל הקורות אותו ובליל כ טבת שנת ד/תתקס"ה, והוא בן שישים ותשע שנים, השיב את נשמתו הזכה והטהורה לבורא עולם. במקום מגוריו בפוסטט שבמצרים התאבלו על מותו יהודים וגויים במשך שלושה ימים, וכשהגיעה הבשורה הקשה והמרה לירושלים קבעו היהודים יום בכי וצום, שמו אפר על ראשם וקראו את פרשת "התוכחה". אבל כבד וצער גדול עטף את כולם בהלקח "ארון האלוקים".

לפי המסורת נקבר הרמב"ם במצרים ולאחר מכן הועלו עצמותיו לארץ ישראל. בספר "סדר הדורות" נכתב "הרמב"ם נפטר במצרים וביכו אותו היהודים והמצריים ג ימים... לאחר מספר ימים העלוהו לארץ ישראל ופגעו בהם ליסטים. ברחו העולים והניחו הארון. הליסטים רצו להשליך הארון בים, ולא יכלו בכל כחם להעתיקו מן הארץ – והיו יותר משלושים איש! כשראו כך אמרו: איש אלוקים קדוש זה. הלכו והבטיחו ליהודים שיוליכום למחוז חפצם וליוו אותם למקום קבורתו בטבריה" עכ"ל.

עוד אומרים כי לאחר מותו של הרמב"ם שמו את ארונו על הגמל כפי שציווה, ונעשתה להם קפיצת הדרך ממצרים עד העיר טבריה. במקום שנעצר הגמל וסירב להמשיך הבינו כי כאן רצונו של הרמב"ם למנוחת עולמים. יש אומרים שהרמב"ם ביקש להיקבר בטבריה כיוון שלאחר ביאת גואל צדק יהיה מקום מושבה הראשון של הסנהדרין בעיר זו.

על מצבתו הראשונה נחרט "פה טמון הרמב"ם מבחר המין האנושי". ממול לקבר הרמב"ם מצוין מקום קבורתו של אביו רבי מימון, שהיה חכם דיין וצדיק וזכה לבן שהאיר את עיני העולם בחיבוריו הנפלאים. יש אומרים כי גם נכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, קבור לידו. למרות שמקום קבורתו המדויק אינו ידוע, נמצאו שרידים ממצבתו המוצגים במסגרת הברזל הכחולה שברחבת ציון הרמב"ם.

 הדרכותיו הרפואיות של הרמב"ם 

 לפי הרמב"ם חשיבותו של גוף בריא היא ביכולתו להביא את האדם למעלת ידיעת האלוקים. לפיכך, צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המזיקים לגוף ולנהוג באופן שיבריא ויחלים את גופו. הרמב"ם נחשב לרופא גדול בתקופתו, ורבים מן הכללים שהמליץ עליהם מומלצים גם בימינו:

הרמב"ם הצהיר שמי שינהג על-פי הכללים שהציג, לא יבוא לידי חולי כל ימיו ו"יזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו..."

• "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא". כשאדם מרגילעצמו לאכול רק על-פי תחושת הרעב, ונמנע מלאכול מזון כאשר גופו אינו צריך לו – הוא מונע עצמו ממחלות רבות וקשות. מסיבה זו אל לו למלא כרסו, אלא יפסיק כאשר מילאשלושת-רבעי רעבונו.
• "לא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט ומזוג ביין". גם כיום ישנם הסוברים כי שתייה בארוחה עלולה להפריע את פעילותם של מיצי העיכול.
• "פעילות גופנית: לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה, עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכה, או יתייגע ביגע אחר".
• אכילה בניחותא, לא בעמידה ולא בהליכה. האכילה הנינוחה מאפשרת לעיסה ממושכת, שחשיבותה בפירוק המזון ידועה היום (הרוק שבפה שייך למערכת העיכול ויש בו אנזים המפרק עמילן).
• הרמב"ם ממליץ לאכול תחילה דברים המתעכלים מהר, כגון פירות וירקות, ורק אחר כך לאכול מזון הדורש עיכול ממושך יותר, כגון עוף ובשר: "לעולם יקדים אדם דבר הקל ומאחר הכבד". גם בימינו תזונאים ממליצים לאכול מזון קל לעיכול לפני מזון קשה לעיכול. כמו כן הוא ממליץ על הפרדה של מזונות חמוצים ומתוקים, וכפי שידוע ברפואה של ימינו, כל סוג של מזון מתעכל באמצעות אנזימי עיכול שונים
• בימות החמה יש לאכול מאכלים קרים חסרי תבלינים או מתובלים במידה, ובימות הגשמים לאכול מאכלים חמים ומתובלים.
•  
• יש להיזהר ממזונות המסוכנים לבריאות כסמי מוות: מזונות מרים או מקולקלים, כגון דגים ישנים וגבינות מלוחות.
• אין לאכול לחם שנילוש בשמן ולא סולת מנופהעד שלא נשאר בה ריח מורסן (סובין, קליפות). זוהי אזהרה מאכילת קמח לבן, שנזקיו למערכת העיכול ידועים זה מכבר.
• בימות החמה יאכל אדם שני שלישים ממה שאוכל בימות הגשמים.
• כשיצא אדם מן המרחץ ייזהר שלא להתקרר, ואף בימות החמה צריך להיזהר.
• צריך אדם לישון שליש משעות היממה – שמונה שעות – ורצוי שיקום משנתו מעט לפני זריחת החמה. משך ושעת השינה חשובים מאד לבריאותו של האדם.
• לא רק המזון אחראי לבעיות בריאות, אלא גם ההיגיינה. הרמב"ם ממליץ לגור בעיר שיש בה מים זורמים ובתי מרחץ.
• .