מיומנו של יוצר: הסתרה שבתוך הסתרה

בטור הקודם שיתפתי אתכם בתובנה הפנימית שהחלה לחלחל בתוכי בעקבות השירות בלהקה הצבאית. הבנתי שכדי לחוות תחושת משמעות אמיתית - אני צריך להיות מודע לחוסר העצמי שלי, ובמקביל להתמסר לדבר שגדול ממני. דווקא על ידי ההתמסרות לדבר חיצוני, תגיע ההשלמה של החוסר - ואיתה תחושת ההתחדשות שתמלא ותעניק לי חוויה משמעותית. השירות בלהקה הצבאית גרם לי להבין שלפעמים אנחנו רודפים אחרי חלומות, ונדמה לנו שהגשמתם תעניק לנו את מה שלו אנו מייחלים. אבל ברגע האמת כשנצליח ונכבוש את היעד שהצבנו לעצמנו, נגלה שלא רק שזה לא מספק אותנו – תחושת הריקנות עלולה לגדול אפילו יותר.

 

השירות הצבאי לימד אותי המון על עצמי, על הרעב האינסופי שאליו הלב מסוגל להגיע. רעב שלא ניתן להשביע אותו בדברים גשמיים ומתכלים, מעין תהום אינסופית שאי אפשר למלא אותה. אבל איך זה יכול להיות שתחושת הריקנות הזו תלווה אותי כל החיים ? חייב להיות פיתרון, חייבת להיות דרך שדרכה ניתן להגיע למימוש ולהגשמה עצמית. לא היו לי תשובות ברורות, הדבר היחיד שהיה לי ברור זה שלראשונה בחיי אני יודע שאני לא יודע. אז החלטתי שבתום השחרור מהצבא אני טס לארה"ב כדי לעבוד ולחסוך קצת כסף, ומשם אמשיך לטיול בדרום אמריקה. אותו מסלול שכולם עושים, בוודאי יועיל גם לי, ובזמן הזה אגבש דעה ברורה לגבי מה שצופן לי העתיד. אז יצאתי למסע בארץ רחוקה, ושם התחלתי לגלות את מה שהיה קרוב ובחרתי להתעלם ממנו - היהדות שלי.

 

קניתי כרטיס טיסה וטסתי. היום אני לא מצליח להבין מאיפה היה לי האומץ לטוס מתוך מחשבה שיהיה בסדר, בלי שום פחד ובלי שום חשש, היעד – מיאמי. תמיד מיאמי נראתה לי כמו ציור קסום, כמו סרט מוצלח שהכל יפה ונכון בו. הים, עצי הדקל, אנשים מחויכים בבגדי קיץ רעננים, כל אלו נתנו לי להבין שכייף שם, ששם אוכל למצוא את האושר שלי. אבל טעיתי בגדול! 

 

מכירים את המשפט "לא כל מה שנוצץ -זהב הוא"? כנראה שהמשפט הזה נכתב על העיר מיאמי. כמה שמיאמי יפה כלפי חוץ - ככה היא מכוערת כלפי פנים, אבל את זה גיליתי רק בהמשך. בהתחלה, כמו כולם, נשבתי בקסם של הפלסטיק. נפלתי למלכודת של העולם הזה, מלכודת שמציעה לך לחיות את חייך במשחק של העמדת פנים. אם תזייף מספיק חזק - אף אחד לא ישים לב, תוכל לשקר לכולם ולשדר כלפי חוץ חיים נוצצים וזוהרים, ממש כמו מתוך סרט. אם ממש תתאמץ תוכל אפילו להאמין לשקר של עצמך, והאשליה הזו תרגיש לך כמו האמת. אבל זה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, כי בסופו של דבר הנשמה מרגישה, היא רוצה לגעת בנקודת האמת באמת.

 

ביהדות אנחנו קוראים למה שמכסה על האמת "קליפה", זה השקר של הגשמיות שמעלימה ומסתירה על האלוקות שמחייה את העולם. הקליפה תמיד רוצה לקחת. לעומת זאת - הגרעין תמיד רוצה לתת. ובאמצע, איפשהו בין השניים, מתהווה לו הפרי. והרי שבסופו של דבר את התענוג אנחנו מקבלים מאכילת הפרי, לא מהקליפה ולא מהגרעין. אלא אם כן אנחנו מספיק חכמים כדי להבין שמהגרעין ניתן להצמיח עצי פרי נוספים. אבל זה דבר שמצריך יגיעה ועבודה קשה, ובסופו של דבר הוא הדבר החשוב והעיקרי, משימוש נכון בו אפשר להצמיח פירות אינסוף. לא לחינם הקב"ה יצר את הקליפה (היצר הרע), התפקיד שלה זה להגן על הפרי, כדי שישמר טרי ורענן לזמן שבו נבחר לקלף ולאכול ממנו. אחרי הכל אנחנו יודעים להעריך את מה שנכון רק אחרי שחווינו את האכזבות ממה שלא נכון. בקבלה זה נקרא – "יתרון האור שבא מהחושך", ובמובן מסוים זה הרעיון שעומד מאחורי החזרה בתשובה. וכידוע – במקום שבעלי תשובה עומדים - צדיקים גמורים אינם עומדים. אבל איפה אני ואיפה המחשבה על חזרה בתשובה, רק הגעתי למיאמי ובינתיים הכל נראה לי כל כך יפה וזוהר.

 

התחלתי לעבוד ולחסוך כסף, איכשהו הסתדרתי די מהר וכנראה שתוך חצי שנה כבר יהיה לי מספיק כדי להמשיך לטיול המתוכנן בדרום אמריקה. קניתי לי גיטרה קטנה, למרות שלא ידעתי לנגן, ובכל ערב כשחזרתי מהעבודה הייתי נוסע לחוף הים ופורט את שני האקורדים הראשונים שלמדתי. הרגשתי כמו בתוך חלום, שוב תחושת אופוריה עטפה את המציאות שלי. אם אתם עוקבים טוב, תוכלו לשים לב שזה קצת מזכיר את תקופת החזרות שלפני המופע הראשון בלהקה הצבאית. ניתוק מהמציאות כפי שהיא, ראיה סובייקטיבית שמשקפת את ההתמקדות בעצמי כדבר עיקרי ויחיד, ללא שום קשר לאמת שסביבי. אבל כמו אז, גם הפעם, המציאות תבוא ותדפוק על דלתי, היא תעיר אותי ותגרום לי להתפקח. כנראה שזה לופ שחוזר ויחזור על עצמו, עד שאדע לשים לב לנקודת התיקון שהוא טומן בחובו - עד שאעשה על הדבר הזה תשובה. אנחנו נוטים לשכוח מהר, אנחנו נזכרים במוסר ההשכל רק כשרע לנו. כשטוב אנחנו נוטים לשכוח, וככה נופלים שוב לאותו הבור שממנו קמנו בקושי רק לא מזמן.

 

בטור הבא אספר לכם על הצד הפנימי של מיאמי, הצד הפחות יפה שגרם לי למפח נפש גדול וכואב. אבל – הקב"ה לא שם אדם בניסיון שאין בכוחו לעמוד בו, ואכן דרך מפח הנפש הזה גיליתי את יום כיפור, ואת הכוח שהוא מעניק ליהודי כנגד הקליפות של העולם הזה. כל זה בזכות משל ונמשל על קליפה, גרעין, ופרי, אותו סיפרה לי בחורה ישראלית שעבדה במרכז לקבלה, שהיה ממוקם בסמוך לדירה ששכרתי במיאמי, ובזכות זה צמתי בפעם הראשונה בחיי. 

 

זה פלא עצום איך שהקב"ה מסובב את כל העולם כולו, כדי לתפוס אותך רגע לפני שאתה נאבד בתוך הבלי העולם. ה' לא מוותר על אף אחד מבניו, ברגע הכי לא צפוי הוא ישלח אליך את האדם הכי לא צפוי, כל זה כדי שתבין את הדבר הכי צפוי – יש לך תורה והיא מלשון הוראה נצחית לכל הדורות, רק תבחר בה ממקום של בחירה חופשית, ותגלה מה זה תענוג אמיתי ומה היא משמעות אינסופית. כנראה שאת הגילוי הזה אנחנו מבינים הכי טוב דווקא כשהוא מגיע מתוך ההסתרה והחושך.

 

הפעם בחרתי לשתף אתכם בשיר "ואפילו בהסתרה" שאת הקשרו לטור אתם וודאי מבינים גם בלי שאצטרך להסביר. מילותיו של רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, שאחרי שחזרתי בתשובה גיליתי שאני צאצא שלו מצד אמא...