לינור אברג'יל: "השם הציל אותי"

היא רק בת 34, אבל דומה שעברה מסלול חיים שלם עד לנקודה זו, שלא היה מבייש נשים שמבוגרות ממנה בהרבה. כזכור, את הדרך שלה, כדמות ציבורית מוכרת, היא החלה כשהייתה רק בת 18, בשנת 1998, כשקיבלה הצעה להשתתף בתחרות מלכת היופי. בתחילה סירבה להצעה, אולם לבסוף נענתה לה. זאת, מבלי לדעת עד כמה בסופו של דבר, עתידה החלטה אחת, לשנות את כל מהלך חייה.

עד מהרה, נישאה כזכור בגאון על כנפי ההצלחה והעושר, וזאת לאחר שקטפה את תואר "מלכת היופי", ובהמשך אף זכתה בתחרות "מיס עולם", והוכתרה כאישה היפה בתבל. בין לילה איבדה אברג'יל את אלמוניותה, ועד מהרה, שמה התנוסס חדשות לבקרים על גבי כל עיתון ובכל מדיה אפשרית.

לינור אברג'ל. מודה להשם

אבל מאז, מסתבר, עברה אברג'יל עוד כמה גלגולים, ביניהם הנישואים לשאראס, שחקן הכדורסל הגוי; טראומה קשה שחוותה והשפיעה עליה עמוקות; הנישואים השניים לאורון כלפון, בעלה ואבי שלושת ילדיה בהווה; ואי אפשר שלא להזכיר גם את התפנית המשמעותית שעשתה, בדמות התקרבות ליהדות – שלכולם התייחסה בראיון לעיתון "לאישה" לאחרונה.

את ההתחלה שלה בעולם היהדות, מתארת אברג'יל כמשהו שהחל דרך הזוג נועה ויובל דיין, בשיעורים בהם השתתפה בקביעות, במרכז הרוחני שהקימו השניים בלב תל אביב, ונקרא "התהוות". תהליך ההתקרבות שלה התקבל, לדבריה, בקרב בני משפחתה בצורה טובה. "להורים שלי היה קצת קשה בהתחלה", היא מתארת, "כי כשאתה מגדל ילד בצורה מסוימת והוא פתאום בוחר בדרך אחרת, לא תמיד זה מוצא חן בעיניך. אבל ההורים שלי תמיד קיבלו אותי, בכל מצב. היום הם שמחים על זה מאוד, כי הם רואים כמה זה עשה לי טוב והם מבינים שהרווחתי את עצמי".

בהמשך, נשאלה באשר לתחושותיה היום כאישה דתית, בנוגע לנישואיה לגוי בעבר. על כך השיבה אברג'יל: "לא באמת היינו נשואים. נשואים אזרחיים זה לא נקרא נישואים. הייתי ילדה, תמימה, לא באמת ידעתי מה אני עושה, והיום, במבט לאחור, אני לא מאמינה בכלל שהייתי שם. אני רואה תמונות ואני לא מאמינה שזו אני. כל הסיפור הזה הוא בגדר הזיה עבורי. אני מאמינה שדבר מוביל לדבר, וכנראה שהאירוע הזה היה צריך לקרות, כדי שאהיה היום בתשובה עם בעלי. מבחינתי הנישואים הראשונים והיחידים שלי הם לאורון. לא הייתי נשואה לפני כן".

בנוסף סיפרה על ההיכרות עם בעלה הנוכחי, אורון כלפון, שהוא גם אבי שלושת ילדיה. "כשהכרתי את אורון הוא בדיוק הפסיק לעבוד בשבת", היא מתארת. "והיום הוא שומר הכל, ויחד זכינו להקים בית בישראל ברוך ה'".

גם בנוגע להקרבות שבחרה לעשות כאשר התקרבה ליהדות, והוויתור על מקצוע הדוגמנות, נשאלה וענתה ברורות: "על הדוגמנות בשמחה ויתרתי. אף פעם לא אהבתי את זה. אף פעם לא ראיתי בזה קריירה או מקצוע שמכבד את עצמו, למרות הכסף הגדול שעשיתי. הכסף לא מזיז לי. יכולתי להרוויח מיליונים אבל אף פעם לא הלכתי אחרי הכסף. כסף בא על הדרך כשאת עושה את מה שחשוב לך. ויתרתי על הכסף כדי להרוויח את עצמי, את בעלי ואת המשפחה שלי. יש יותר טוב מזה?".

זאת ועוד, כשנשאלה לתחושותיה האישיות היום, כשהיא נתקלת בתמונות עבר שלה כדוגמנית, אמרה: "אני מתביישת בזה, אבל אין מה לעשות. זה חלק ממה שהייתי וחלק ממה שעברתי. בגלל זה יש לי את התפקיד הזה היום".

הקימה בית בישראל

בהמשך, נשאלה אברג'יל, איך תגיב, דווקא כאישה חרדית היום, וכאם לשתי בנות ובן, אם אחת הבנות שלה תרצה להיות מלכת היופי, כמו שהיא בעצמה היתה. "חס ושלום", ענתה בתוקף. "אין סיכוי בעולם שהיא תרצה דבר כזה, לא לפי הערכים שאני אגדל אותה. אמא שלה תסביר לה טוב מאוד למה לא כדאי לה. זה לא מקצוע. מה, למכור את הגוף והנשמה שלך כביכול בשביל כמה שקלים, או כמה מאות אלפי שקלים במקרה שלי?".

בתוך כך, מגוללת אברג'יל במהלך הראיון טראומה קשה, אותה עברה לפני שהפכה למיס עולם. את הטראומה, החליטה במרוצת הזמן אף להפוך לסרט, ולספר עליה לעולם, ובכך לעורר את המודעות לפגיעה בנשים. על הסרט עמלה במשך שנים, בשיתוף גורמים שונים מתעשיית הקולנוע העולמית. לבסוף, עם צאתו, נתבשרה אברג'יל שהסרט נבחר כאחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס האמי היוקרתי. "כשנסענו לטקס האמי אמרתי לבעלי 'תראה מה זה, חזרתי בתשובה והבאתי אותך לאמי'. אני מאמינה שאפשר לעשות הכל בתוך התשובה".

כשנשאלה אם היא מרגישה שתוכל לספר לבנותיה על הטראומה שחוותה, ענתה: "זה כל הזמן עובר לי בראש. מפחיד מאוד לגדל היום בנות על כל מה שקורה היום, אבל חוץ מלהתפלל עליהן, אין לי הרבה מה לעשות".

ולבסוף התייחסה לטראומה שעברה בהיבט אמוני, שנוסף לה במהלך השנים: "אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, לטוב ולרע... הטראומה שעברתי הפכה אותי לאדם טוב יותר. נכון שאם הייתי יכולה לבחור, לא הייתי בוחרת בזה, אבל אני מאמינה שכל מה שעברתי הפך אותי למי שאני היום, וכל דבר קורה לטובה. אני מסתכלת על הטוב שיצא מזה, על זה שאני עוזרת לנשים בכל העולם, על זה שנשארתי בחיים ולמדתי להעריך את כל הדברים הטובים שיש לי. נכון, עברתי טראומה אבל אני בנאדם שמח למרות הטראומה, ואולי אפילו בזכותה".

לסיום, היא מסכמת את הראיון במילים מחזקות, "השם הציל אותי", היא קובעת נחרצות. "אם הוא לא היה רוצה שאחיה, לא הייתי חיה. אמנם לא הייתי דתייה אז, אבל ידעתי שרק הוא יציל אותי, התפללתי אליו בלב והוא שמע את תפילתי. הוא הביא לי את המחשבות הנכונות והמילים הנכונות כדי לצאת מזה. אין יום שאני לא חושבת על זה שיכולתי למות שם. איך אפשר שלא?".