המן הרשע: עלייתו ונפילתו

הסיפור שלנו מתחיל בימיו של המלך שאול, שלצורך ביסוס שלטונו והחלת הריבונות הישראלית על שטחים נרחבים, יצא למלחמות רבות עם העמים היושבים בארץ ישראל וסביבותיה.[1] בין אותם העמים שעליהם יצא שאול למלחמה, נמנה גם העם העמלקי, שהצר לעם ישראל רבות[2]. כמו כן, רצה שאול לקיים בכך את ציווי ה' להעניש את העם העמלקי, בשל העובדה שהם תקפו את עם ישראל בזמן יציאתם ממצרים, וזאת ללא כל התגרות מצדם של בני ישראל[3].

למלחמה על עמלק אסף שאול מאתיים ועשרה אלף איש, והכה אותם מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים. אך שאול לא השלים את ציווי ה', וחמל על אגג מלך עמלק.[4] כאשר היה אגג בשבי, הוא בא על שפחה, שהתעברה כתוצאה ממעשהו זה. לאור זה ברור הנאמר בכתוב: "ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק, וילך אליו אגג מעדנות, ויאמר אגג אכן סר מר המוות", שכן, אגג הלך למותו בתחושת עונג לאחר שבא על השפחה, וידע כי סרה ממנו סכנת הכליה והאבדון, ויש לו המשכיות.[5]

עקב העובדה שמדובר בזרעו של המלך אגג, נשמרה מסורת הייחוס המשפחתי[6], ולמרות שעברו שנים רבות, הצאצאים זכרו את אשר עשו עם ישראל למלכם ולבני עמם, וחיכו ליום שבו יוכלו להשיב נקם.

תחת שלטונה של האימפריה הפרסית, אחד מהצאצאים הללו החליט, כמו רבים בעת ההיא, להעניק לבנו שם פרסי: המדתא, שבתורו ג"כ העניק לבנו נתן שם פרסי, וקרא לו המן.[7]

בצעירותו נמשך המן אחרי אומנויות הידיים, והתמקצע במלאכת הספרות, והפך להיות ספר בכפר שבו גדל – קרצום שמו.[8] כאשר הגיע לגיל גיוס, מייד גויס והוכשר כהלכה לשמש כחייל בשירותה של האימפריה הפרסית, והוא אף התקדם בדרגות והפך לראש גייסות[9].

מקור שנאתו של המן כלפי העם היהודי מיוחסת בד"כ לכך שהיה מזרע עמלק, שהשנאה שחשו כלפי עם ישראל היתה בעלת מימדים היסטוריים. אך אפשר שמה שעורר אצלו במיוחד את השנאה לעם היהודי, היה יחס שקיבל ממפקדיו/עמיתיו בצבא הפרסי שנמנו על הדת היהודית[10].

לאחר שירותו הצבאי, נהג המן כרבים ממפקדי הצבא הבכירים, ובא לעבוד אצל המלך בשושן הבירה. שם הוא התקדם במהירות בשורות ההנהגה, עד שהמלך אחשורוש (שהתרשם מאישיותו ועבודתו) מינה אותו לסגנו הבכיר[11].

בהיותו סמוך על שולחנו של המלך, לא הפסיק המן להסית באוזניו כנגד העם היהודי. במיוחד התעוררה חמתו לאור העובדה שמרדכי היהודי (שאף הוא היה בעל תפקיד גבוה בחצר המלוכה[12]), לא כרע ולא השתחווה אליו, וזאת בנימוק שדתו היהודית אוסרת עליו להשתחוות לשום אדם ולהעניק לו כבוד אלוהי. כל זאת בניגוד לשאר עבדי המלך שכן היו כורעים ומשתחווים להמן.

בד בבד עם "ריכוך" ליבו של המלך אחשורוש כנגד היהודים, המן החל בפעילות נוספת: הוא נפגש בחשאי עם ראשי התעשייה והמסחר של האימפריה, שקינאו קנאה מרה בהצלחתם של היהודים מבחינה כלכלית[13], וסיפר להם כי הוא מתכנן מהלך חוקי שבו הוא ינשל את היהודים מכל אמצעיהם הכלכליים, והודיע להם כי אם הם יסכימו לתרום ביד רחבה על מנת שיוכל להוציא לפועל את תוכניתו, הוא ידאג לכך שבהם ייהנו מהשלל של היהודים שייפול בחלקו. ואמנם, הם התרצו והעבירו לידיו סכומי עתק.[14]

לאחר שהיה בידו את הכסף הנצרך, החליט המן שהגיעה השעה להוציא לאור את ה"פתרון הסופי" שלו לבעיית היהודים. תהליך שאירע בארבעה שלבים:[15]

א. ויאמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם. אם על המלך טוב ייכתב לאבדם, ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על-ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך.

ב.ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, וייתנה להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים, ויאמר המלך להמן, הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך.

ג. וייקראו סופרי המלך בחודש הראשון, בשלושה עשר יום בו, וייכתב ככל אשר ציווה המן אל אחשדרפני המלך ואל הפחות אשר על מדינה ומדינה ואל שרי עם ועם, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו, בשם המלך אחשורוש נכתב, ונחתם בטבעת המלך. ונשלוח ספרים ביד הרצים, אל כל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, ושללם לבוז. פתשגן הכתב, להינתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה.

ד. הרצים יצאו דחופים בדבר המלך, והדת ניתנה בשושן הבירה, והמלך והמן ישבו לשתות, והעיר שושן נבוכה.

בעת הזאת היה המן בשיאו, וכל החלקים של התוכנית שלו הסתדרו במקומם: הוא זכה לעושר ולכוח פוליטי רב, והוא הצליח להוציא לאור את זממו הגדול ביותר – עיגון חוקי של השמדת היהודים ברחבי האימפריה הפרסית. אך לאחר העלייה הגדולה שלו חל מפנה, ומכאן והלאה מצבו רק יחמיר וילך.

עיקר מאבקו של המן היה נגד היהודים, הוא הודה שכל המעמד והעושר לא היה שווה בעיניו לכלום, כל עוד יש אפילו יהודי אחד בעולם[16], ולכן, כל המהלכים שעשה כוונו רק אל עבר מטרה אחת: להשמיד את העם היהודי[17].

אך העם היהודי מתנהל על-פי מישור אחר לחלוטין, הרבה קמו וניסו להשמידו, אך הדבר לא עלה בידם. ואף החכמים וזרש אישתו (=של המן), הודיעו את הדבר בפניו, ואמרו לו כי "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו, לא תוכל לו - כי נפול תפול לפניו!"[18].

משפט מפורסם קובע כי הקב"ה "מקדים תרופה למכה", ואמנם עוד בטרם עלה ונתעלה המן בשורות המלכות, המלך אחשורוש נשא לאישה את אסתר, שהיתה בת לעם היהודי, ושהיתה גם קרובת משפחתו של מרדכי היהודי, שכאמור, נמנה גם הוא על שורות ההנהגה בפרס. אך המלך אחשורוש לא ידע כי אסתר בת לעם היהודי.

והנה, יום אחד גילה מרדכי קנוניה שבה תכננו להוציא להורג את המלך (מעשה שהיה נפוץ בימים ההם), ודאג למסור זאת למלך על-ידי אסתר. הקנוניה אכן נחשפה, ובעלי המזימה הוצאו להורג, ומעשהו הטוב של מרדכי נכתב בספר דברי הימים אשר למלך אחשורוש.

באחד הלילות נדדה שנת המלך אחשורוש, והוא ביקש ממשרתיו להוציא את ספר דברי הימים, ולקרוא בו לפניו. כאשר הגיעו למקרה שבו מרדכי הציל את המלך, אחשורוש פנה למשרתיו ושאלם: איזה טובה השבנו למרדכי על מה שעשה? והם השיבו לו כי לא נעשה עמו דבר. באותה שעה הגיע המן אל חצר המלך, שקיבל את פניו, ושאל אותו מה לעשות בקשר לאדם שהוא חפץ ביקרו? המן, שחשב כי המלך מתכוון אליו, אמר לו להלביש את האיש בלבוש מלכות, ולהרכיב אותו על סוס המלך, ולהצעיד אותו ברחובות העיר, ולקרוא בקול "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". המלך אחשורוש קיבל את הצעתו של המן, והורה לעשות כך מייד למרדכי היהודי. וכך עשה המן הרשע למרדכי היהודי שאותו חפץ וגזר להשמיד.

מייד לאחר שהוליך את מרדכי היהודי ברוחבה של עיר ברוב פאר והדר, אנשי המלך מיהרו את המן למשתה שאותו ערכה אסתר המלכה. שם היא גילתה למלך שהיא בת לעם היהודי, שנפל קורבן למזימה ענקית של המן הרשע, להשמיד, להרוג ולאבד את כל העם היהודי, וזה כולל אותה – אישתו המלכה, וזה כולל את מרדכי היהודי – שהציל את המלך ממוות, ושהמלך חפץ ביקרו. כאשר שמע זאת המלך, חמתו בערה בו, והוא הורה להוציא להורג את המן.

פעולת שתדלנות נוספת של אסתר אצל המלך אחשורוש הביאה לביטול גזירת השמד שגזר המן על העם היהודי, ואף להביא להוצאתם להורג של עשרת בני המן[19]. וזהו סופו של המן הרשע: גזירתו להרוג את היהודים בוטלה, והוא ובניו הוצאו להורג. וכך אנו רואים לאורך כל ההיסטוריה: האומות שניסו להכחיד את עם ישראל – הובסו לחלוטין וירדו מעל בימת ההיסטוריה, ואילו עם ישראל חי וקיים, ונצח ישראל לא ישקר.