כריתת ברית - לחתוך למען השלמות

זלמן שב מן היער עם עגלתו העמוסה בגזעי עצים, המיועדים עבור בניית ביתו החדש. זלמן החל להציב את הגזעים בשורה אחד ליד השני, כדי שישמשו בתור קיר לבית. והנה ראה זלמן, שיש בגזעי העצים בליטות רבות, המונעות מהגזעים להיות צמודים אחד לשני. פנה זלמן אל ארגז הכלים ונטל בידיו את המסור, כדי לנסר את הבליטות. לפני שהחל במלאכת הניסור, עבר שם אדם חכם ואמר לו – במקום לנסר את הבליטות, יש לי הצעה טובה יותר – כנגד כל בליטה שיש בגזע, תחורר חור בגזע הסמוך אליו, וכך הגזעים יתחברו ויתאחדו באופן הטוב ביותר.

מעשה זה יעזור לנו להבין את משמעות המושג "ברית", מושג המובא בפרשתנו בהקשר לשתי בריתות – ברית בין הבתרים וברית המילה.

יש משהו מוזר בצמד המילים "כריתת ברית", או "לכרות ברית". שהרי שתי מילים אלו הם שני מושגים הפכיים ומנוגדים. "ברית" משמעותה חיבור, ואילו "כריתה" משמעותה חיתוך, ניתוק והפרדה. מדוע אם כן משתמשים אנו במושג "כורת ברית"? 

יותר מכך, שתי הבריתות המופיעות בפרשתנו מיושמות באמצעות כריתה והפרדה. בברית בין הבתרים, אברהם ביתר את העֶגְלָה, העז והאיל ועבר בין בתריהם, ובמצות ברית המילה, נצטווה אברהם לחתוך ולהסיר את הערלה מגופו.

מה משמעות העניין?

ההסבר הוא כך (הגר"א בביאורו לספר יצירה): בלתי ניתן לערוך ברית ללא כריתה. כלומר, לא ניתן לכרות ברית בין בני זוג, שני חברים, מפלגות ומדינות, בלי שכל אחד מהצדדים "כורת" וחותך משהו מהאגו שלו. אם כל צד מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לוותר על עקרונותיו – הדרך לשלום רחוקה מתמיד. ברית אמתית יכולה להתקיים רק כאשר כל אחד מביע נכונות לצאת מאזור הנוחות בו הוא היה עד היום, ולוותר על דברים שהיה רגיל אליהם.

זו משמעות צמד המילים "כריתת ברית". ברית אמתית יכולה להיעשות רק כאשר כל צד "כורת" משהו מעצמו.

זו גם הברית בין הבורא לעם ישראל. העם היהודי נקרא "יהודי" על שמו של יהודה, בנו של יעקב אבינו. אמו – לאה - קראה לו כך ואמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". מהותו של עם ישראל היא ההודאה וההודיה לבורא עולם. כשאדם מודה למי שהיטיב עימו, הוא במובן מסוים "כורת ברית". מדוע? משום שטבע האדם מקשה עליו להודות, שהרי כשאדם מודה למישהו ואומר לו "תודה", הוא בעצם מצהיר חד-משמעית שהוא היה מוגבל בנושא מסוים והוזקק לעזרה.

כשאדם פועל נגד טבעו והוא "מודה", הוא בעצם "כורת" חלק מעצמו, מוריד מהאגו של עצמו.

סדר יומו של היהודי נסוב סביב ההודאה וההודיה. מבנה התפילה מבוסס בעיקרו על הודאה, ולפני כל בקשה אנו מקדימים הודיה והודאה. ניתן דוגמא מהבקשה הראשונה בתפילה, ברכת הדעת: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" – זו הכרזה שהדעה והבינה נתונים בידיו של הבורא, והוא זה שחונן את בני האדם, ולאחר ההקדמה באה הבקשה – "חננו מאתך דעה, בינה והשכל", ושוב מסיימים בהודאה "ברוך אתה ה' חונן הדעת". וכך ביחס לשאר ברכות התפילה.

אדם אוהב להרגיש שהוא אדון לעצמו. אדם אוהב לסמוך על עצמו ולהרגיש שהכל נתון בידיים שלו. אולם מהות היהודי היא ההיפך – "לכרות" מהאגו שלו, להודות ולהתחבר לבורא.

זו גם משמעות ברית המילה. החיתוך והסרת הערלה מסמלים את ההסכמה של היהודי לוותר מעט על תענוגות העולם הזמני, החולף, עבור נחלה של עולם רוחני ונצחי.

כאשר רוצים אנו להתאחד עם הבורא, עם הסביבה ועם הזולת – במקום לחפש להוריד את הבליטה שמצאנו בחבר – נחורר חור באישיותנו, נוותר ונתגמש, וכך נוכל להתאחד באופן מושלם.

כזה היה אברהם, והלוואי שנצליח לצעוד בדרכו.