רחל אמנו, אל-נא תמנעי קולך

שבע שנים עבד יעקב אבינו עבור רחל. ידע יעקב בלבן שרמאי הנהו, חשש שמא בת אחרת יתן לו, או אסופית ששמה רחל יביא מן השוק. רצה להבטיח עצמו והתנה מפורשות: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בראשית כ"ט, י"ח).

בהגיע עת דודים עשה לבן משתה גדול: "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה" (בראשית כ"ט, כ"ב). לבן רמאי היה, ונתכוון לשכר את יעקב ביין כדי לרמותו ולא יבחין בין רחל ולאה (דעת זקנים, שם). יעקב ורחל ידעו את שעלול היה לקרות, וניסו להקדים רפואה למכה, על כן מסרו סימנים זה לזו כדי שלא יוכל להונותם. למרות הכל, הצליח לבן במזימתו: "ויהי בבקר והנה היא לאה. ויאמר ללבן: מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך, למה רימיתני?" (בראשית כ"ט, כ"ה). טענותיו של יעקב אינן מופנות אל לבן בלבד. בינו לבינה קובל הוא כנגד אשתו, זו שנכפתה עליו ובה לא חפץ. אמר לה: "רמאית בת רמאי. בלילה קראתיך רחל ואת ענית לי!".

ענתה לו לאה: "היש מורה שאין לו תלמידים? לא כך היה אביך קורא: "עשיו" ואתה ענית לו?!" (מדרש רבה. שם. מתורגם).

טענות קשות היו לו ליעקב כלפי לאה, ואף שלאה השיבה בחכמה: ''אתה רימית את אביך כדי לזכות בברכות, ואני, שעיני נתכערו מרוב בכי מחשש שאפול בגורלו של אותו רשע (עשיו) – כלום היה עלי לוותר על ההזדמנות לבנות בית כשר לפני המקום?''. בכל זאת לא הצליחה לאה להפיס את דעתו, והמדרש ממשיך ומספר:

"כיוון שראה יעקב מעשים שרימתה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה, וכיוון שפקדה ה' בבנים חזר בו". עמוק היה כאבו של אותו צדיק על בלבול יצועיו, עד שנכון היה לגרש את לאה אימנו, ורק בזכות בניה – התלווה אליה.

רק מאוחר יותר השתנתה התמונה. בערוב ימיו של יעקב, לפני פטירתו, השתחווה לפני הקב"ה והודה לו על "ראש מיטתו". "ראש מיטתו" זו לאה – אשתו הראשונה. הודה הוא על המתנה שניתנה לו בניגוד לרצונו, דהיינו אשתו הראשונה – לאה. לאחר שנים הכיר יעקב אבינו בצדקותה של לאה, והוקיר רגשי קודש שבה, שהם אלו שדחפוה להתאמץ ולחסות בצל כנפיו ולהיות אם לשבטי י-ה. זאת במחיר כבד, שלא כל אשה היתה מוכנה לשלם – לחיות בצל אחותה, ושנים רבות להיות בלתי נאהבת. עיניה שרכו ונתכערו מבכי, שלא ליפול בגורלו של עשיו הרשע – הן אלו שייחלו ללבו של בעלה הגדול.  

בדרכי הצניעות (shutterstock)

דבריה: "וכי יש מורה שאין לו תלמידים? גם אתה אמרת: "אנוכי עשיו בכורך!". דבריה אלו אינם הברקה של חריפות בלבד, אלא אמת פשוטה, כאומרת; "אתה רימית – לשם שמים, כך אף אני עשיתי, ולא לשם נגיעה אישית כלשהי".

אמנם רק בערוב ימיו הכיר יעקב בצדקותה וחסידותה של לאה, אך עד אז טענות קשות היו לו עליה. עליה ועל לבן אביה. אך כתובת אחת לטענותיו, משום מה, כמו נעלמה ממנו. הכתובת שהיתה צריכה, אולי, להיות ה"כתובת המרכזית" לטענותיו. שכן, שותף נוסף יש למעשה התרמית, שותף שבלעדיו התרמית לא יכלה להתבצע, הלא היא רחל אימנו.

ראוי להטות אוזן לסיפורה של רחל, כפי שהוא מופיע במדרש:

"קפצה רחל אימנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. כשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואיי ליעקב, יעץ אבי להחליפני באחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה. הודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. לאחר מכן ניחמתי בעצמי, וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. לערב החליפו אחותי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, וגמלתי חסד עמה ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה" (מדרש רבה – פתיחה לאיכה אות כ"ד בסופה).

ובכן, רחל ידעה על המזימה המתרקמת והולכת, והיא זו שהציעה ליעקב סימנים, על מנת שלבן אביה האכזר והרמאי לא יוכל לרמותם. ברגע האחרון... ברגע האחרון ממש שינתה את דעתה ומסרה את כל הסימנים ללאה, וזו האחרונה באה במקומה.

יעקב אבינו כעס על לבן ולאה. מדוע לא כעס על רחל – זו שבאמת רימתה אותו?

לכעוס על רחל? כלום היתה עוד אשה בעולם המסוגלת למעשה כה אציל, כה רחום, כה נשגב?

שבע שנים של תקוות, של חלומות. שבע שנים של אהבה לאותו צדיק וקדוש, איש תם היושב אוהלים. ועל סף האושר – לוותר על הכל, להשליך חייה מנגד, ובלבד שלא תצא אחותה לחרפה. לכן, לא ייפלא הדבר: "ויאהב יעקב את רחל מלאה" (בראשית כ"ט-ל).

יפה פירש אחד מאבות החסידות, בעל ה"קדושה לוי": "הן בשעה שמסרה רחל את הסימנים ללאה, עדיין לא היתה יודעת שיעקב אבינו ישא גם אותה, והיתה מצירה שלא תיפול בגורלו של עשיו. ואף על פי כן מסרה את הסימנים ללאה, וזהו: ויאהב גם את רחל מלאה – כלומר בעבור המעשה שארע עם לאה. משראה יעקב גודל צדקותה של רחל ועוצם מסירות נפשה, עד כדי הפקרת עצמה למען אחותה, נתגברה בו אהבתו אליה".

אין ספק כי במסירת הסימנים יש מעשה חסד עילאי כלפי לאה, אולם, כיצד תצדיק רחל את המעשה אשר עשתה ליעקב? אמנם יעקב לא כעס ועוד הוסיף אהבה על אהבתו אותה, אך כיצד מתיר לה מצפונה של רחל להונות את אותו צדיק?

כך שנינו בגמרא (מגילה י"ג): "בשכר צניעות שהיה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול...". חכמינו ז"ל גילו במעשיה של רחל לא רק אוצרות של חן וחסד, אלא גם צניעות למופת. אכן הצטנעות נפלאה היתה בה בצדקת זו, רחל אימנו. מאמינה היתה לתומה שאחותה הגדולה עולה עליה במעשיה הטובים, בתפילותיה לזכות בבעל צדיק ובצדקותה. לכן סבורה היתה כי יעקב לא יעשה מקח רע אם לאה הצדקת תהא לו לאשה במקומה. אכן היא, רחל, יפה יותר, אך מה חשיבות לו ליופי בעולמו של צדיק כיעקב? והיא, כמותו, האמינה לתומה – כי אכן שקר החן והבל היופי – אשה יראת ה' היא תתהלל. לדעתה, אשה זו הינה אחותה לאה.

היש הצטנעות נעלה מזו?

לדעתה של רחל, יעקב לא יפסיד, לאה לא תבוש, והיא, רחל, מוכנה לוותר על אלוף נעוריה, לחיות חיים של בדידות, ואולי אף גרוע מכך – לחיות בצילו המאיים של עשיו.

רצה ה' יתברך, ולאה ורחל יחדיו ניתנו ליעקב. שתיהן אחזו בטליתו, ופתרון ה"יחלוקו" עשוי היה להביא את השלווה לבית האבות, אך לא. רצה ה' בתפילתן של צדיקות, שתיהן גם יחד סבלו, כאבו והתפללו. לאה כאבה את ריחוקו של בעלה ממנה. למרות ילדיה – חשה שאין בעלה אוהבה כדבעי. שמות ילדיה מסגירים את סודות לבבה:

"ראובן – כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי".

"שמעון – כי שמע ה' כי שנואה אני".

"לוי – עתה ילווה אלי אישי".

איזה ביטוי כואב בפיה של אם ואשה!

ורחל, זו היפה והאהובה, גם היא סובבה פצועה וכואבת. עתה היתה משוכנעת יותר מתמיד כי אחותה לאה נאה במעשיה יותר ממנה. ראיה לדבר – ללאה יש ילדים, ולה אין. עתה היתה משוכנעת שצדקה בהכניסה אותה לביתו של יעקב, ומקנאה היתה במעשיה הטובים של אחותה (רש"י ל', א').

היו רגעים בהם פרפר ליבה. שמעה היא את הבריות מלחשות – כיון שעקרה היא, עתיד יעקב לגרשה, ועתידה היא לעלות בגורלו של עשיו (רש"י, שם). ברגע של כאב התפרצה ואמרה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל', א). היא הוסיפה והזכירה לבעלה כי אברהם, זקנו, התפלל על שרה, למרות שלו היה זרע מאשה אחרת – מהגר. למרבה צערה, יעקב לא הבין לסבלה, ותשובתו חתכה בבשרה החי: "התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?". באשר לשרה אימנו – אמר לה יעקב: "שרה הכניסה צרתה לתוך ביתה ולכן נפקדה" (רש"י, שם).

מה היתה צריכה אשה בשר ודם להשיב בשעה שכזו? תהא צדיקה ככל שתהיה. אם רק בשר ודם היא, ודאי היתה משיבה: "צרה לתוך ביתי? הלא אני מסרתי את כל ביתי ללאה אחותי. קיבלתי על עצמי לחיות לבד, בצילו המאיים של עשיו, ואתה מבקשני להכניס אשה נוספת לבית...?".

אפשר שכך היתה משיבה אשה בשר ודם, אך רחל אימנו לא החזיקה טובה לעצמה, ולא חשה שבהתנהגותה עם לאה עשתה מעשה מיוחד. היא פשוט לא היתה מסוגלת לנהוג אחרת ולראות בצרת אחותה. בתום ליבה קיבלה את דעתו של יעקב. "אם דבר זה מעכב", אמרה, "הנה אמתי לפניך" (רש"י ל, ג).

השנים חלפו, והן היו רוויות כאב ללאה ולרחל. רחל עדיין היתה בודדה וזרע אין לה, ולאה הוסיפה להלך בתחושת בדידותה. ראובן בנה בכורה של לאה כבר הלך בעצמו לשדה והביא דודאים. דודאים אלו מסמלים את מאווייהן של האחיות. הדודאים – סגולתם לעורר אהבת דודים (לקוט רב פנינים). הדודאים – סגולתם לרפא עקרות וללדת ילדים (אור החיים, ספורנו). לאה - ביקשה סגולות לקרב את לב בעלה אליה. רחל – ביקשה לזכות בילד משלה. רחל פנתה ללאה וביקשה: "תני נא לי מדודאי בנך" (בראשית ל', י"ד).

ומה משיבה לאה?

"המעט קחתך את אישי ולקחת גם מדודאי בני?" (בראשית ל', ט"ו).

לא נבוא בטרוניה עם לאה אימנו, שחשה כאובה, פצועה ומושפלת, והטיחה מילים קשות באחותה. זאת בעיקר משום שעד יום מותה, לא ידעה על הקרבתה האדירה והנאצלת של אחותה, שמעולם לא גילתה לה שהסימנים אותם מסרה לה כה בטבעיות, מעולם לא היו אמורים להגיע לאוזניה.

אך, מה היתה צריכה להיות תשובתה של רחל? כיצד היתה משיבה כל אשה אחרת?

"אישך? את אישך לקחתי? הלא רק בזכותי נכנסת לבית קדוש זה! משלי היית לאם הבנים, בזכותי יש לך את ראובן שהביא לך דודאים. לולא מסרתי לך את הסימנים, ודאי היית שוטפת רצפות בביתו של עשיו!". אפשר שאשה אחרת היתה משיבה כך, אך לא כן רחל אימנו אצילת הנפש. לבבה שלה אף הוא היה פצוע, לכן היטיבה לחוש פצעיהם של אחרים. היא ויתרה בשנית, ונתנה לה רשות להיות עם יעקב בעת שהיה זה זמנה.

לאחר שש שנים תמימות, בהן אחזה רחל באותה שתיקה ראשונה, והצליחה לבלום פיה על מנת לא לבייש את אחותה בשנית, נתקבלה ההחלטה בבית דין של מעלה: "ויזכור אלוקים את רחל, וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה".

"ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית ל"ה, י"ט). מדוע לא זכתה רחל להיקבר עם יעקב אבינו במערת המכפלה? ולא רק זאת, אלא שנקברה על אם הדרך, בדרך לבית לחם?

מפרש רש"י: משום שזלזלה בקרבת הצדיק ונתנה רשות ללאה לשהות עם יעקב בעת שהיה זה זמנה, נענשה. אך, היתכן שכל אותם מעשים מופלאים של חסד עילאי לא יזכו להכרה הראויה? והלא הצור תמים פעלו, וכל דרכיו משפט?

האם רק עונש יש בכך? או שמא יש בכך ויתור מרצון ומילוי מאווי לב סמויים להמשיך בנתיבי האהבה והחסד גם מעברו השני של מסך החיים. כך אמר יעקב אבינו ליוסף לפני פטירתו: "ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (בראשית מ"ח, ז').

רש"י, בשם המדרש, מרחיב ומביא לנו את מלוא תוכן דברי יעקב באותה שעה: "ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם... ולא הולכתיה אפילו לבית לחם... אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם (על פי הוראתו של הקב"ה), שתהא לעזרה לבניה. כשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם, תצא רחל על קברה, תבכה ותבקש עליהם רחמים, שנאמר: קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה – מאנה להנחם על בניה, והקב"ה משיבה: יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".

אכן, לא זכתה רחל אימנו להקבר במחיצתו של יעקב אבינו ובמחיצתם של אבותינו הקדושים, אך ספק אם היתה מבקשת לבחור לעצמה נחלת קבר זו. אפשר שהיתה מעדיפה להיקבר בודדה בדרך אפרת, ובלבד שתוכל לבכות, להתחנן ולבקש על בניה.

הרי זה היה נתיב חייה – לגמול חסד עם האחרים. קרוב לוודאי שהיתה מבכרת להמשיך בנתיבי החסד גם משם, מעולם האמת. בלילה ארוך זה של המוות, לפני תחיית המתים – דרך החסד היתה דרכה של רחל אימנו, ובדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו.

את דרכה, דרך ההקרבה העצמית והחסד, הנחילה רחל אימנו לבניה עד עולם. גם יוסף, בנה האהוב, הלך בדרך זו. כאשר היה על האמהות והשבטים להתייצב בפני עשיו הרשע, התייצבו זלפה, בלהה, לאה וילדיהן, ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו. מציין רש"י (בראשית ל"ג, ז'): "בכולן האימהות ניגשות לפני הבנים, אבל ברחל – יוסף ניגש לפניה. אמר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה". מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין. מסתבר שמאימו למד דרך זו, שכן דרכה של רחל – לחסום בגופה את הרעות העומדות לפגוע באחרים, וכאן השיב לה בנה יוסף מידה כנגד מידה, וחסם בגופו את מבטיו של אותו רשע.

רחל עקרה – רחל היתה עיקרו של בית. תני ר' שמעון בר יוחאי: "לפי שכל הדברים תלויים ברחל, לפיכך נקראו ישראל על שמה – רחל מבכה על בניה (מדרש רבה ויצא פרשה ל"א). אף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו מיהודה היו אומרים: 'כרחל וכלאה אשר בנו את בית ישראל' – הקדימו רחל ללאה (רש"י, בראשית, ל"א, ד').

כל ישראל הם בניה של רחל, והיא מבכה על כולם – דואגת היא לכל שבטי י-ה. מעשיה הטובים וזכויותיה חופפים על כל בית ישראל, ואף בניה של לאה מודים בדבר: "לכולנו היא רחל אימנו".

שערי דמעות לא ננעלו. דמעות שכאלו, לא כל שכן. בכייה של רחל אינו יכול לשוב ריקם ללא מענה. "כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך – נאום ה' – ושבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך – נאום ה' – ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ו).

"...אמר לה הקב"ה: יפה למדת סנגוריא, יש שכר לפעולתך ולצדקותך שמסרת סימנים לאחותך" (רש"י, שם).

לא רק לדמעותיה יש שכר, אלא לפעולתה ולמעשיה – בזכות כל אלו, אכן, ושבו מארץ אויב – ושבו בנים לגבולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום (בראשית ל"ה, כ'). אמנם כן, מאז ועד היום לא שכחו בניה, בני לאה, בלהה וזלפה כמו בני יוסף ובנימין – כולם בניה, וכולם לא ישכחו את האם הגדולה והאהובה, את רחל אימנו. עד היום באים וממשיכים לפקוד את קברה. באים ומבקשים שתמשיך בדרכה, ללמד סנגוריא לפני אבינו שבשמים על בניה כולם יחד, ועל כל אחד ואחד מהם בנפרד.

הגאון הצדיק ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, רגיל היה לפקוד את קברה, וכך היה אומר: "אמא רחל! הקדוש ברוך הוא מבקש ממך – מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. האב שבשמים מבקש שתפסיקי לבכות. אבל אני, חיים בנך, מבקש ממך, אנא, אמא, אל תפסיקי לבכות! עלי לפני כסא הכבוד ובקשי רחמים על בניך הנמצאים בצרה!".

עד ישובון בנים לגבולם, עד ישובון בנים אל אביהם שבשמים, ואם הבנים שמחה.

נערך על פי "אל המקורות".