תכבדי את עצמך - וגם הסביבה תכבד אותך יותר

לפני כמה שנים, כשרק התחלתי את צעדי הראשונים בעולם היהדות, חיכיתי פעם באוטובוס בתחנה. לידי הייתה ישובה בחורה, שהצניעות הייתה ממנה והלאה. כעבור כמה דקות של המתנה, עברו במקום כמה בחורים, ומיד כשהבחינו בה הם נעצרו, התחילו לשרוק לה ולנסות לדבר איתה. הפלא היה שגם אני ישבתי שם, בדיוק לידה, אבל אני מבחינתם כאילו לא הייתי קיימת.

אני זוכרת כמה זה הפליא אותי בהתחלה. לכאורה גם אני אישה, ואני יושבת בדיוק כמה סנטימטרים לידה. מה גרם להם לכזה סוויץ' בחשיבה? אני הרי לא אמרתי להם שום דבר...אז זהו, שאני לא, אבל משהו אחר שקשור אליי – כבר דיבר עבורי. היא מצידה היתה נבוכה, וראיתי שללא ספק היא ידעה בדיוק למה הם 'נדבקו' דווקא אליה. פתאום היא התחילה לנסות לכסות את עצמה קצת והרגישה מאוד לא בנוח.

ואני ישבתי שם, הבטתי בה, והלב שלי התמלא ברחמים. הרגשתי מאוד חזק את המאבק שלה, את הבלבול שאוחז בה. מצד אחד חינכו אותה להיראות ככה, וכשהיא מתלבשת ככה ומסתכלת במראה, היא מרגישה את האישור הכי גדול שאפשר לזה שהיא נראית טוב. מצד שני, כשהיא יוצאת לרחוב, היא מרגישה כמה זול מתייחסים אליה, למרות שהבגדים האלה בהחלט עלו ביוקר. אז מה לא מסתדר פה בתוך המשוואה הזאת?

להתלבש יקר – ולקבל יחס זול

האמת היא, והיא לא תהיה לכם קלה לעיכול, שהבחורה הזאת היא כמו רובנו, עוד קורבן אופנה. במרוצת הזמן הבנתי, שכל בת כזאת היא עוד בחורה תמימה וטהורה שחברות האופנה הגדולות יכלו לסמן עליה וי. עוד מישהי שהצליחו לדחוק את המוסר האישי שלה הצידה, ולשכנע אותה שככה זה נורמאלי להסתובב. שזה בסדר, שזה כרטיס הכניסה לעולם: שככה מקבלים היום אהבה, שככה עושים רושם טוב, שככה משיגים חברים, שככה מתקבלים לעבודה. אבל האם זה באמת נורמלי? בואו נדון בזה רגע.

לא מזמן פורסם ברשת סרטון של רוכבת אופניים, שהחליטה לתעד מקרוב את כמות המילים וההטרדות שזורקים לה אנשים ברחוב, כל הדרך מהעבודה הביתה. בסרטון רואים באמת כמות בלתי מבוטלת של בחורים, שבכל פעם שהיא חולפת על פניהם, הם כאילו מתעוררים מאיזו תרדמת ומנסים למשוך את תשומת לבה בכל דרך אפשרית. הרוב עושים את זה בדרך 'המסורתית', שורקים לה או זורקים כל מיני מחמאות, והיו גם המתוחכמים יותר, שעצרו אותה וניסו לפתח איתה שיחה בתואנות שונות, ולו כדי שתעצור ותדבר איתם.

הסרטון הזה בהחלט קומם אותי. מאוד בנקל יכולתי לחוש את התסכול שהבחורה הזו חשה, כשהיא רק מבקשת לחזור הביתה בשקט, בסופו של עוד יום של עבודה, ועשרות גברים נדבקים אליה כמו זבובים. אבל אז שמתי לב לפרט נוסף: במילים עדינות, הבחורה הזאת פשוט קצת שכחה להתלבש.

אז נכון, אולי אני מקוממת כרגע את הפמיניסטיות מביניכן, שעשויות לטעון שבשום מצב, ולא משנה איך אישה תתלבש, אסור להציק לה או להטריד אותה. וזה ודאי נכון, ושום דבר הוא לא תירוץ מספיק מתקבל על הדעת. מצד שני, אם את בוחרת להסתובב ברחובות תל אביב באמצע הלילה, כשאת רכובה על אופניים ולבושה בחוסר צניעות – פשוט אל תתפלאי שזה קורה לך.

דומה שאת התמימות כבר איבדנו מזמן, אבל כאילו בכל מה שקשור לחיצוניות שלנו ובמה שהיא עשויה לעורר – אנחנו בוחרים לטמון את הראש מתחת לאדמה, כמו בת יענה, או לשחק אותה מאוד מאוד תמימים, וכאילו לא מבינים איזו אמירה יש לכל מה שאנחנו בוחרים ללבוש.

כשהיינו קטנים חינכו אותנו ש"לא הלבוש עושה את האדם". היום אני חושבת שהמשפט הזה מוטעה ביסודו. לא הלבוש עושה את האדם? מה מעיד עלינו יותר ממה שאנחנו בוחרים לעטות על עצמנו? למה, מישהו יכול לראות את לב הזהב שלנו פנימה? או יותר נכון: מישהו יכול בכלל להתרכז בלנסות לחפש אותו כשיש דברים הרבה יותר מעניינים לראות לפני כן?

מעבר לזה, אם יש משהו שהפז"ם שלי כבעלת תשובה הוכיח לי בצורה ניצחת, הוא עובדה שאף אחד לא יוכל להתווכח איתה: עם בנות צנועות לא מתחילים. נקודה. למה, אתם שואלים? מכל הסיבות שבעולם. והפעם בואו לא נהיה תמימים, בואו נקרא לילד בשמו. בת כזאת, שבוחרת לכבד את עצמה, ולהתלבש טיפה יותר מאחרות - משדרת משהו אחר לגמרי. עוד טיפה של בד מובילה לערימות של כבוד מהסובבים.

ואל תטעו: יכול להיות, שגם היא בסתר הלב, אולי הייתה רוצה ללבוש משהו קצת יותר 'מגניב' ומושך תשומת לב. אבל שאלת המפתח היא את תשומת הלב של מי היא היתה רוצה למשוך? כי את תשומת ליבם של 'זבובים' היא בוודאי תוכל למשוך בקלות בעזרת מינימום בד. אבל אנשים שמכבדים את עצמם? הם לא ייקחו אותה ברצינות כל כך מהר.

יש כאן גם משהו עמוק יותר. קוראים לזה אומץ. מישהי שבוחרת ללכת כל כך נגד הזרם, ולהתלבש אחרת לחלוטין מאשר רוב העולם, נושאת בחובה אמירה כבדת משקל. כשאני מתלבשת בצניעות, אני מנתקת את עצמי מכל הגברים שסביבי. אני מוגנת באמת. אני אומרת לכל ה'זבובים' סביבי שאני לא עוד אחת ש'זורמת'. שיש לי דעות משל עצמי, שיש לי אידיאולוגיה משמעותית שמובילה אותי ושאני מתייחסת אליה מאוד ברצינות.

נסו פעם להתבונן בעצמכם, ותראו שהמציאות מוכיחה את זה. בחורה צנועה משדרת לעולם משהו אחר לגמרי. היא משדרת כבוד עצמי, אומץ ושהיא לא עוד אחת מהחבר'ה. ואז ממילא גברים יודעים שאי אפשר להתייחס אליה כעוד בחורה זולה – פשוט כי היא לא.

בהקשר הזה, זכורה לי סיטואציה מאוד מרגשת, שנעה ירון מתארת בספר שלה, "מקימי". זה היה כשהיא החליטה שהיא הולכת בפעם הראשונה לעשות שבת אצל חברה שכבר חזרה בתשובה והתחתנה, ומתגוררת במאה שערים. לכבוד המאורע ה'היסטורי' עבורה אז, היא הצטיידה בסוודר ענקי ובחצאית רחבה, כדי להתאים את עצמה לסביבה. להפתעתה, דווקא אז, בתוך כל הביטול הזה, בתוך המקום הכי לא מוחצן, רחוק שנות אור ממה שהיא הורגלה אליו – דווקא אז היא הרגישה בצורה הכי חזקה שאפשר את עצמה. דווקא אז היתה לה פניות להביט פנימה, להתייחס לעצמה כאל מישהי שהיא הרבה מעבר לאיזה אובייקט אופנה.

עד היום היא אומרת, שדווקא כשהיא התחילה להתקרב ואימצה את הרעיון של צניעות, כל החיים שלה כאישה השתנו. השלווה הפנימית שמלווה נשים צנועות זה משהו שלא תוכלו להשיג בשום דרך אחרת.

אנשים שגם לא מתלבשים בצניעות – לא מרבים לפגוש את עצמם באמת. הם כל כך עסוקים בחיצוניות הזאת, שהם שוכחים לפגוש את עצמם. שהם שוכחים להביט פנימה ולהקשיב למה שקורה בתוכם עמוק. ופתאום כשמתכסים – מגלים רובד פנימי אחר לחלוטין של עצמנו, כזה שספק אם בכלל ידענו שקיים בנו.

ושלא תחשבו, גם לי פעם המילים האלה "צניעות", ו"בת ישראל", נשמעו כמו מילים עתיקות ששייכות לאנשים שמרנים שחיו לפני מאתיים שנה פלוס, בדיוק כמו "גן עדן" ו"גיהינום". אבל אם תתנו לזה צ'אנס, אם תנסו להבין את העומק שברעיון שנייה לפני שאתם בוחרים לשלול אותו, תגלו כמה יופי יש בו.

לכן מסתבר, שבסופו של דבר, הבחירה שלך בבוקר, מול המראה, איך לצאת מהבית, ומה ללבוש, טומנת בחובה הרבה יותר מטעם אישי או סגנון לבוש. צניעות מחברת אותך למשהו נשגב לאין שיעור מהבגד שאת לובשת. היא מחברת אותך למסורת בת אלפי שנים, לאבא אברהם ולאמא שרה, ומחברת אותך גם להווה שלך, בצורה הכי מכבדת ונעימה שאפשר.