הקידוש שהסעיר כל לב

מעשה מעניין מספרים על השר ר' שמעון וולף רוטשילד, שעורר בעקבותיו שאלות וספיקות בהלכות שבת קודש.

באחת השבתות, לאחר תפילת מוסף, הזמין הברון את כל הקהל ל'קידוש'. נכנסו המתפללים לאולם, והמה ראו כן תמהו - השולחן הרחב היה ריק ממאכל! אלא שלפני כל אורח הוצבה גביע גדול, מלא ביין. האורחים החליפו מבטים זה עם זה, אך איש לא העז לומר דבר.

והנה, קם הברון, נטל את גביע היין והחל באמירת הקידוש, לעיני הציבור המשתומם. סיים הברון את ברכת בורא פרי הגפן, שתה את כל תכולת הכוס, וכאן אירע הפלא הגדול... לפתע פתח הברון ובירך: "ברוך אתה ה'... בורא מיני מזונות"!

בעוד הציבור המופתע הסתפק האם לענות אמן אחר ברכה שכזו, נגס הברון בכוסו, והחל לאוכלה...

מה התברר? 

הכוס לא היתה אלא "כוס מזונות" למהדרין...

ומעתה, נבוא לדון במספר שאלות שנתעוררו בעקבות המעשה:

האם מותר בשבת קודש לאכול כוס זו, או שמא כרוך הדבר באיסור 'סותר', שהרי שובר כלי?

האם קידוש זה, שאכלו בו מיני מזונות ולא פת, נחשב ל'קידוש במקום סעודה'?

האם 'כוס מזונות' העומדת לאכילה ראויה לשמש ככוס של ברכה לקידוש ולהבדלה?

הדין הוא שיש לכסות את הפת בשעת הקידוש [כמבואר באו"ח סי' רע"א ס"ט]. ויש לשאול: האם אף שאוכל פת הבאה בכיסנין (מיני מזונות) צריך לכסותה בשעת הקידוש?

האם יש ליטול ידיים טרם אכילת כוס המזונות, מאחר והוא דבר שטיבולו במשקה (ביין)?

תשובה לשאלה א':

מבואר ברמב"ם (בפ"ז מהל' שבת ה"ו), שהמגבן גבינה בשבת, דהיינו שמקבץ גושי חלב שהחמיץ ונעשה גבינה ומדבקם יחד עד שנעשים גוף אחד - חייב משום בונה.

והכלל הוא, שכל דבר שעל יצירתו חייבים משום מלאכת בונה - על סתירתו חייבים משום מלאכת סותר. ואם כן, עולה התמיהה מאליה: היאך מותר לאכול בשבת גבינה? הלא אם עשייתה כרוכה במלאכת בונה, הרי שהאוכלה עובר על מלאכת סותר! [ובודאי שלא שייך לומר שאין לאכול גבינה בשבת, שהרי שנינו במסכת שבת דף קכ"ב ע"ב: 'נוטל אדם מגירה לגור בה את הגבינה'. מפורש אפוא שמותר לאכול בשבת גבינה].

רבותינו העלו ארוכה לתמיהה זו בכמה דרכים, ונציין לשלש מהן:

1) מהות הבנין היא חיבור וקיבוץ כל חלקיו, ולכן הפרדתם נחשבת מלאכת סותר, ונמצא כי אין חיוב משום 'סותר' אלא דוקא באופן שמחזיר את הדבר לקדמותו על ידי סתירה זו, מה שאין כן בגבינה, שאין האוכלה מחזירה ומפרידה לקדמותה, ורק הפיכתה שוב לחלב נחשבת לסתירת בניינה [יסודי ישורון על ט"ל מלאכות ח"א עמ' 225].

2) מלאכת סותר אינה אסורה מן התורה אלא בסותר על מנת לבנות, וכשסותר שלא על מנת לבנות אסורה רק מדרבנן. ובאכילת גבינה, מכיון שלא ניתן לחזור ולבנותה (להחזירה לגוף אחד) אחר הסתירה, אף רבנן לא גזרו בזה [תהילה לדוד סי' שי"ט, ל'].

3) אין איסור לחתוך גבינה כיון שנעשה הדבר ב'דרך אכילה', ולא בדרך 'מלאכה' [רב פעלים ח"א או"ח סי' י"ט][1].

נמצינו למדים אפוא, כי לכאורה אין חשש סתירה באכילת כוס המזונות, שהרי כל התירוצים הנ"ל שייכים אף בנוגע ל'סתירה' זו. ועל כל פנים, יתכן שמן הראוי לשבור את הכלי בפיו דרך אכילה.

תשובה לשאלה ב':

"וקראת לשבת עונג" - במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריאה של קידוש, שם תהא עונג, מכאן שאין קידוש אלא במקום הסעודה.

כמה יש לאכול כדי שיחשב לקידוש במקום סעודה? - לכתחילה יאכל כזית לחם, אולם גם באכילת כזית מפת הבאה בכיסנין יוצא ידי קידוש במקום סעודה[2], (ולאחר זמן יאכל את סעודת השבת).

תשובה לשאלה ג':

ראשית כל הבה ונדון בשאלה הבאה: האם מותר לקדש על כוס חד-פעמית?

ובכן, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, העלה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' ל"ט), כי אין מקדשים על כוס חד-פעמית, מאחר ואין מקדשים על כוס שבורה, שהרי חסר לה את מעלת ה'חי' (כלומר השלימות)[3], וכוס הקידוש צריך שתהא נאה! ורואה אני, כותב האגרות משה, שכוס של נייר שהוא רק לשעה על פעם זה לבד, הוא עוד גרוע, שאין לו שום חשיבות, ולכן ודאי שאינו ראוי לכתחילה לקידוש, [וכן כתב ב'אור לציון' ח"ב עמ' שי"ד]. 

לאור דבריו, לכאורה אין לקדש אף על כוס העשויה ממזונות, שכן גם היא כוס שהשימוש בה חד-פעמי.

אולם, הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ב סי' כ"ג), כי  דוקא כוס שחלק ממנה נשבר, איבדה את מעלת ה'חי', אך בכוס חד-פעמית, היות ולא נחסר ממנה מאומה - הרי היא בבחינת 'חי'. אלא שמחמת היות הכוס החד-פעמית בעלת ערך אפסי, נהגו להשליכה לאחר השימוש, אך אין בזה בכדי לבטל את חשיבותה, היות וראויה מצד עצמה להיות קיימת ועומדת להרבה שתיות, ולכן אפשר לקדש עליה.

ולכאורה לאור דברי הציץ אליעזר, היה אפשר לקדש גם על כוסות העשויים ממזונות. ומו"ר שליט"א טען, כי אולי בנידון דנן יש גם קצת עדיפות על כוס חד-פעמי, משום שבחד-פעמי כתב האגרות משה כי הטעם שנמנעים מלקדש עליו הוא משום שאין לו חשיבות, וכאן אדרבא יש לו חשיבות, והעשירים משתמשים עם כוס זו[4].

תשובה לשאלה ד':

כתב בספר קצור שולחן ערוך (סימן נ"ה סעיף ה'): ברכת בורא מיני מזונות קודמת גם לברכת היין, ומכל שכן שברכת המוציא קודמת ליין, שהרי היא קודמת גם לברכת בורא מיני מזונות. ולכן, בשבת ויום טוב כשמקדש על היין צריך לכסות את הפת, שלא יראה בושתו שמקדימין לו ברכת היין. וכן בשחרית שמקדש ואוכל אחר כך מיני מזונות צריך לכסותן בשעת הקידוש, [וכבר כתב כן בחיי אדם נ"ז, י'].

אולם, בספר טעמי המנהגים (עניני שבת) כתב, כי המקדש בשחרית בשבת ואוכל פת הבאה בכיסנין - אין צריך לכסות את המזונות בשעת הקידוש, משום שהחיוב לכסות את הפת נובע מב' טעמים: היות ומברכים על הפת 'המוציא', וכן מאחר וניתן לקדש על הפת, אשר על כן יש לכסות את הלחם שלא יראה בושתו, שכן שייך בו חיוב קדימה. מה שאין כן בפת הבאה בכיסנין, שאין מברכים עליה המוציא, וכן אין מקדשים עליה, וממילא לא שייך בה חיוב קדימה ליין. ומשכך, אין חיוב לכסותה בשעת הקידוש. וכן מצינו באשל אברהם (בוטשאטש, סימן קפ"ב), שכתב כי אולי אין צריך לכסות את מיני המזונות.

תשובה לשאלה ה':

לכאורה נראה שיש ליטול ידים לפני אכילת המזונות, כדין נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה. אך נראה שבנידון דנן ניתן ללמד זכות על אלו שלא נטלו ידיהם, מכמה טעמים:

מבואר בפוסקים, שבאופן שאין הדרך ליגע במשקה ונזהר שלא ליגע - אין חובה ליטול ידיו[5]. ויתכן שהוא הדין בנוגע לשאלתנו.

יתכן ומדובר היה בשאלתנו, שנטלו ידיהם קודם לכן לאיזה צורך שהוא, או ששמרו ידיהם מהנטילה שקודם התפילה, ובאופן זה אין צריך לשוב וליטול שוב לצורך דבר שטיבולו במשקה, על אף שלא היתה כוונת הנטילה הקודמת לכך[6].

אפשר שסמכו על המגן-אברהם (הובא במשנ"ב סי' קנ"ח סק"כ), שהביא בשם הלחם חמודות כי העולם נוהגים שלא ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה, ויש להם על מה שיסמוכו[7].

אין כל חדש תחת השמש

חידה: היכן מצינו בדברי חז"ל כלים כעין כוסות הברון, שעשויים היו ממאכלים?

תשובה: מסופר במסכת מגילה (דף ז':): אמר אביי: כי נפקי מבי מר הוה שבענא (כשיצאתי מבית רבה, הייתי שבע), כי מטאי להתם (כאשר הגעתי לביתו) קריבו לי (הגישו לפני) שיתין צעי דשיתין מיני קדירה (שישים קערות של שישים מיני מאכל), ובישולא בתרייתא (המנה האחרונה) הוו קרו ליה 'צלי קדר', ובעאי למיכס צעא אבתרה - הייתי חפץ לכסוס הקערה אחריה.

ופירש שם המהרש"א [בחידושי אגדות]: יש לפרש בדרך בדיחותא, שהקערה הזאת גם כן נעשית מדבר הנאכל, כעין שעושין עתה האומנין על ידי בלילות סוכר צורות משונות, ולפיכך חשב אביי למיכס ולאוכלה ממש[8].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.