סיפורים קצרים
הביקור הלא צפוי
בראש השנה האחרון הוזמנו שתי בנות מדרשה לסעודת חג בבית משפחה מארחת. שלל החיוכים, המאכלים המושקעים והאווירה החיובית לא רמזו ולו במעט על מה שהסתתר מאחורי האירוח הלא צפוי אצל המשפחה הלא נכונה...
- אפרת כהן
- פורסם י"ז חשון התשע"ד
זה קרה בראש השנה האחרון. ארזתי תיק בינוני, ואחרי שנשמתי מספיק עמוק, הכנתי את אימא שלי נפשית לזה שבפעם הראשונה אי פעם, לא אהיה החג בבית. עד הרגע האחרון כל בני המשפחה השמיעו באוזניי מחאות על ההחלטה הזאת, שהפכו לי את הלב מכאב, אבל אני ידעתי שיום כמו ראש השנה אי אפשר לעשות בכל מקום, ואם צריך - חייבים לחפש איפה יהיה אפשר להרגיש אותו הכי חזק שאפשר.
אז נסעתי, ובלב כבד. כל הדרך סיפרתי להקב"ה כמה קשה עליי ההחלטה הזו אבל מנגד המטרה היתה ברורה לי - חשוב שהיום הזה יחדור לעצמותיי. שלא אעביר אותו בקלילות בחיק המשפחה, כשהאבא והמלך שלי בשדה, מושיט לי יד, ואני יודעת שיש לי את הזכות להיכנס לארמונו ולהתחנן על חיי ועל חיי היקרים לי ביותר.
הגעתי למדרשה. חיבוקים וחיוכים לכולם, והכנות אחרונות לחג. חברה שקיבלה אותי במאור פנים עדכנה אותי, שאני והיא נתארח הערב אצל משפחה חרדית המתגוררת בקרבת מקום. בכל התפילה ביקשתי מהקב"ה שישים אותי בבית שבו ארגיש שהיתה לי שווה כל ההקרבה הזאת, שהיה שווה לי לוותר על ראש השנה בצל המשפחה שלי, ולחלוק אותו סביב שולחן עם אנשים זרים לי לחלוטין. למרות זאת, קול קטן בתוכי, שהשתדלתי כל הזמן להתגבר עליו, אמר לי: "למה את בכלל מתפללת? את לא מבינה שאת קטנה מדי, והתפילות שלך עוד יותר קטנות? למי הן מזיזות בכלל? מה כבר עשית בשנה הזאת שאת ראויה שהוא בכלל יקשיב למה שיש לך להגיד? גם ככה כבר נקבע איפה בדיוק תהיי, אז מה את כבר מנסה לשנות?".
מיד בסיום התפילה יצאנו מבית הכנסת וחיפשנו את כתובת המשפחה. לא רצינו לעכב אותם. את בית המשפחה מצאנו ממש בקלות. הוא היה ממש שני בניינים מבית הכנסת. שלט שהתנוסס על הדלת גילה לנו שמצאנו את מבוקשנו, דפקנו קלות, וכמעט מיד פתחה לנו ילדה חמודה את הדלת. אמה, הרבנית, ניגשה לדלת בחיוך לבבי מיד אחריה, וקיבלה אותנו במאור פנים: "איזו הפתעה! בואו תכנסו! יופי שבאתן!", ומיד ביקשה מהבת הקטנה שתוסיף שני כסאות מסביב לשולחן.
במבט כללי זה היה נראה כמו בית יהודי טיפוסי, ציורי ופשוט. ארון ספרים השתרע על פני קיר שלם ואיגד בתוכו מכל גווני היהדות, שולחן ארוך, עמוס בכל טוב עם כל הסימנים של החג, ומסביבו ישובים כמה זאטוטים, זוג צעיר ובני משפחה נוספים. האבא, שקצת מאוחר יותר גילינו שהוא גם ראש כולל, ממש שמח לראות אותנו, וקרא לעברנו בחיוך: "ברוכות הבאות!". כולם שלחו לעברנו חיוכים שגרמו לנו להרגיש מאוד רצויות ושייכות. כיוון שראינו שהם כמעט התחילו בקידוש, שאלנו מיד אם הם חיכו לנו הרבה זמן, והם אמרו שממש לא...
במהלך הסעודה, הם התעניינו ושאלו על עצמנו ומאיפה אנחנו. החברה שאיתי אמרה: "ממדרשת בת חן", והאבא מיד הנהן וחייך: "יפה, כל הכבוד...", כאילו המקום לגמרי מוכר לו. מאותו הרגע שניהם דאגו לנו כאילו אנחנו לגמרי כבר חלק מבני המשפחה: הרבנית הושיבה אותנו ממש לידה, והקדישה לנו את מלוא תשומת הלב במהלך כל הערב, והאבא כל הזמן ביקש לדעת: "האם האורחות הצדיקות שלנו קיבלו את הכל? הכל בסדר? יש לכן מספיק?". לרגעים הרגשתי צורך להסתכל אחורה, כדי להיות בטוחה שהוא לא מדבר על איזו מישהי סופר חשובה, שעומדת ממש מאחוריי. הכל היה מדהים ונוגע ללב. יכולתי לראות דרך השלווה שהייתה נסוכה על פניהם של הילדים, את החינוך הנכון שהם קיבלו, את הכבוד שהם רוחשים להורים, את הדאגה של הבעל לאשתו, ואת המבטים המחויכים שהם החליפו ביניהם מבין שני קצוות השולחן.
אחרי הסעודה, אב המשפחה פתח בדבר תורה שהיה ממש חוצב להבות, וכאילו הוכן מראש רק בשבילי, ודיבר על כמה כל אחד חשוב בראש השנה רק מעצם היותו יהודי, ואיזה כלי עצום יש לנו בידיים, לא משנה מה עשינו השנה הזאת, או כמה אנחנו באמת מרגישים שאנחנו שווים מבחינה רוחנית - ולכלי הזה קוראים זכות אבות. הזכרה של זכות אבות במהלך התפילה, פותחת לנו דלתות בכל רגע ורגע שאנחנו מבקשים. מדובר בקלף מיקוח אצל השם יתברך, משהו שברחמיו העצומים הוא פשוט לא יכול לעמוד בו.
כשהוא הסביר לעומק למה זה כך, וסיפר למשל כמה החיים של האבות הקדושים היו רצופים ייסורים - נזכרתי כמה לא קל, אבל שווה, להיות בעל תשובה; כשהוא סיפר על ניסיון העקידה שאברהם אבינו עמד בו, ושייזכר לזכות עם ישראל לנצח נצחים- נזכרתי בעקדות האישיות שלי שעברתי אני, שבזמנים מסוימים היו משוכות שלעולם לא חשבתי שאצליח לדלג מעליהן.
אין מילים לתאר כמה כל זה נגע בי, ועם אילו רשמים עמוקים חזרתי למדרשה בסופו של אותו ערב. עייפות ומרוצות נפרדנו מבני המשפחה, לא לפני שהאימא ביקשה אינספור פעמים שנשמור איתם על קשר, ושמהיום נראה בבית הזה כתובת לכל דבר ועניין שאנחנו רק צריכות. קצת אחרי שחזרנו למדרשה, וסיפרנו לכולם כמה כיף היה, נכנסו לפתע שתי בנות שהתארחו אצל משפחה אחרת. מיד כשהן ראו אותנו הן ניגשו אלינו נסערות ושאלו: "איפה הייתן? למה לא הלכתן למשפחה שהייתן אמורות להתארח אצלה? כמה הם חיפשו אתכן! הם כבר יצאו לחפש אתכן ברחובות! הם חיכו לכן שעה שלמה ולא קידשו, למרות שהיו להם עוד אורחים ולא היה להם נעים מהם! הם אפילו דפקו על דלתו של הרב שהתארחנו אצלו ושאלו אותנו אם יש לנו מושג איפה אתן. כמה חיפשו אתכן!". אנחנו, נבוכות, הסתכלנו אחת על השנייה, מבולבלות לחלוטין, בעיניים משתאות. לא היה לנו כל מושג על מה הן מדברות. היינו בטוחות שהן מתבלבלות, ובהחלטיות הסברנו שבוודאי שהיינו אצל אותה משפחה מארחת.
בסופו של דבר, בירור קצר העלה שהכתובת שנמסרה לנו הייתה שגויה. היא לא הייתה של המשפחה האמתית שאצלה היינו אמורות להתארח, אלא של משפחה אחרת בעלת אותו שם משפחה, שמתגוררת לא רחוק מהם. בת אחרת מהמדרשה, שהתארחה אצלם יום לאחר מכן, שפכה אור על כל מה שקרה: אנחנו דפקנו על דלת של משפחה שכלל לא הכינה את עצמה לארח אותנו, וכלל לא הכירה את המדרשה שלנו. האם הסבירה שכשעמדנו בפתח, לקח להם שתי שניות להבין שהגענו אליהם בטעות. אבל אלה היו שתי שניות שבהן הם קיבלו החלטה שלא לספר לנו על כך. הם פשוט אירחו אותנו כל הערב, מבלי שיכולנו לרגע אחד לחשוב או להרגיש שזה לא המקום שלנו. שום דבר בשפת הגוף, במבטים שלהם, במה שהם אמרו או שאלו לא הסגיר את העובדה הזו. כל מה שהיה על הפנים שלהם הוא שמחה אמתית של מצווה. בני הזוג הפצירו בה שלא תספר לנו על כך, כדי שלא נדע שבאנו אליהם בטעות, שמא נצטער או נתבייש בגלל זה. אבל היא כבר אמרה להם שאנחנו יודעות שהגענו בטעות. האמא הצדיקה ששמעה את זה הוסיפה ואמרה שמבחינתה "אין דבר כזה טעויות, הכל בהשגחה פרטית!".
בהלכה כתוב שמצוות הכנסת אורחים אמיתית היא זו שנקרית במפתיע, של אורחים שנוחתים בפתאומיות, והיא נלמדת מהסיפור של אברהם ושלושת המלאכים שבאו לבקר את אברהם באוהל כך פתאום, באמצע היום. וזה מה שהם השתדלו לקיים בכל לבם... עכשיו תגידו לי, איפה עוד בעולם זה יכול היה לקרות חוץ מאשר אצל יהודים? אשריכם ישראל.