כבר לא בעולם הדממה: אימא, אני שומעת אותך

כשבתה של דפנה גרינשטיין (40) הייתה בת שנה, הרגישה אמה שמשהו אינו מתנהל כשורה. איילה, בתה הקטנה, כיום פעוטה בת שלוש - לא הגיבה לרעש. האם המודאגת מיהרה לטיפת חלב, והתעקשה שאיילה תעבור סדרת בדיקות מקיפה, שתסביר את התופעה. "מאחר שכל הילדים הגדולים שלנו התחילו לדבר טיפונת מאוחר יותר משאר הילדים, בעלי שהוא רופא במקצועו, הרגיע אותי ואמר שהכול בסדר, ושאין סיבה לדאגה", משחזרת גרינשטיין, "אמנם הבדיקות של טיפת חלב היו מאה אחוז, אבל לב של אימא מרגיש הכול. אני פשוט ידעתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי שהילדה לא מדברת מספיק, אך כששטחתי את חששותיי לאוזני רופאת הילדים – היא ביטלה אותם בהינף יד, ואמרה שבטח מדובר בנוזלים באוזניים".  

משפחת גרינשטיין. חיזק את הקשר

קשובה לאינטואיציות האימהיות שלה מיהרה גרינשטיין לקבוע תור לבדיקת שמיעה. וכבר באותו שבוע, שמה לב שאיילה הקטנה שלה – הילדה השמחה והנבונה שמבחינה בדברים, שיודעת לזהות, שמתחילה כבר להשמיע קולות – הופכת לילדה סגורה שחיה בבועה משלה. "השיא היה כשנכנסתי באחד הימים לחדרה, והיא ישבה במיטתה ולא שמה לב שנכנסתי. בתחילה, קראתי בשמה חלושות וראיתי שהיא לא מגיבה. הגברתי את הקול, והיא עדיין לא הנידה ראשה לכיווני. רק כשמצאתי את עצמי צורחת את השם שלה, פתאום ירד לי האסימון ואיששתי סופית את הפחד הגדול שניקר בי מזה זמן - איילה שלי לא שומעת".

את מתארת סיטואציה מאוד קשה לעיכול - עבור כל אימא. איך מתמודדים עם תובנה שכזו?

"קשה לי מאוד להסביר את התחושה שחוויתי נוכח הגילוי המצמרר. בשנייה הראשונה, זה כמו רעם שנוחת עלייך ביום בהיר. קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לעיכול. אני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי היה לשעוט אל הטלפון בלחץ ובהלה ולהתקשר לבעלי".

מאוחר יותר, פנתה גרינשטיין לביצוע בדיקות מקיפות יותר אצל קלינאיות תקשורת, שאכן אימתו את חששותיה. אלא שאז בתוך עולם הדממה - התרחש המופלא מכל: גרינשטיין גילתה שהיא בהריון. "לגלות שאני בהריון באותו שבוע שבו אני מגלה שאיילה לא שומעת - היה בעיניי השגחה מופלאה", היא מספרת, "פתאום הבנתי שלא רק שה' לא עזב אותנו, הוא גם נותן לנו במתנה את התינוק הזה. עם זאת, מאחר שלא ידענו מהי הסיבה שבגינה איילה לא שומעת, המליצו הרופאים על סדרת בדיקות גנטיות שבעקבותיה, אכן גילינו שבעיית החירשות היא בעיה גנטית".

כשהבנת שחששותייך התאמתו, ושאכן איילה לא שומעת, איך הרגשת?

"מצד אחד שמחתי שלפחות ידענו את הסיבה האמיתית, וידענו כיצד להיערך לטיפול בבעיה. מצד שני, זה "וואוו" אחד גדול. כמשפחה, התחושה היא כאילו אתה מתאבל על אדם קרוב אליך שחלילה – כבר לא קיים, וזאת דווקא משום שמדובר בילדה שאת כבר מכירה, שאת יודעת מי היא. זה היה הלם רציני עבורנו, אבל עם זאת הרגשתי גם אסירת תודה על כך".

מדוע?

"מכיוון שאני רואה את יד ה' על כל צעד ושעל, ומזהה את הרחמנות הגדולה שלו עלינו. בהתחלה נבהלתי כשרק התבשרנו שהיא חירשת וכשאמרו לנו שיש צורך לנתח אותה ולהתקין שתל. חשבתי שלא יהיה לי כוח להתמודד עם הניסיון הזה. אבל אז הקב"ה הזכיר לי שבמקרה יש לי חברה טובה שיש לה בן עם שתל, וממנה שאבתי המון כוחות ותקווה. בהריון שלי עם בנימין אני זוכרת שהתפללתי המון לה' וביקשתי ממנו 'אנא, אל תנסה אותי בניסיון שלא אדע כיצד להתמודד איתו', והוא באמת לא ניסה אותי במשהו שלא היו לי כלים להתמודד איתו.

"כשבנימין נולד ועשו לו את בדיקת השמיעה – הקלינאית לא ידעה איך לנחם אותי. אמרתי לה: 'גם אם הוא לא שומע, אנחנו אוהבים אותו ומקבלים אותו בכל מצב". כבר הייתי מוכנה נפשית להתמודדות הזו. לכן, אני חושבת שזו ברכה ומתנה שהבעיה של איילה התגלתה בזמן הנכון, ונתנה לנו זמן לעכל את הדברים, להתבוסס בתוכם, ללמוד על הנושא ולהבין שסוף כל סוף – יש מה לעשות. זו נחמה גדולה לדעת את זה, שיש פתרונות כמו שתל. בזכות רחמי ה' המרובים שאפשר לנו להחכים ולהמציא טכנולוגיה מתקדמת - הילדים שלי מסוגלים לשמוע אותי, וזה הנס האמיתי מבחינתי".

בפעם הראשונה שאיילה שמעה אותך בעזרת מכשיר השתל השבלולי שהותקן באוזניה, שמתם לב לשינויים בהתנהגות שלה?

"בהחלט. יותר מזה אני אומר לך - ביום שבו נסענו לבית החולים כדי להתקין את השתל, קמה איילה במצב רוח אחר לגמרי משאר הימים. ומפתיע לציין שמבין כל הבגדים, היא בחרה בעצמה דווקא את בגדי השבת שלה. היא הייתה שמחה באופן מיוחד, וניכר היה עליה שהיא מרגישה את הלוך הרוח החגיגי ששרר בבית לרגל המאורע החשוב".

מודה לה' על הניסיון והניסים

גם בבית החולים כשחיברו הרופאים את המכשירים לאוזניה - הגדילה איילה הקטנה לעשות והצביעה פתאום על האוזן שלה, כמו ביקשה לומר: 'אימא, עכשיו אני כבר שומעת אותך'.

"זה היה רגע מאוד מרגש ומכונן בעבורנו", מתרגשת האם, "לראות ילדה, שבמשך חודשים ספורים הייתה בעולם משלה, סגורה ובצורה בתוך דממת אלחוט, משמיעה פתאום קולות והברות - זה פלא שאין כדוגמתו. התהליך שעברנו עם איילה ועם בנימין לא רק שחיזק את הקשרים בתא המשפחתי שלנו, אלא אף חידד אלפי מונים את הרגישות שלנו זה כלפי זה וכלפי הזולת. יותר מכך אני יכולה להגיד שרוב האימהות לילדים בריאים שאני מכירה, וגם אני, פעמים רבות כלל לא שמות לב לניסים הקטנים שמתרחשים אצל הילדים שלהם מדי יום. לראות את התהליכים המדהימים שהילד שלך חווה, את השינויים וההצלחות, גם אם הן קטנות – זה פלא ענק, שצריך להודות עליו כל רגע. בנימין שלי שהוא בן 10 חודשים ועבר אף הוא את הניתוח להתקנת שתל שבלולי - כבר שומע אותי מזה חודש. איילה הקטנה כבר מחברת שלוש מילים למשפט...אם אלו לא ניסים, אני כבר לא יודעת מה זה נס.

"אז נכון שזה לא פשוט להתמודד, ונכון שלפעמים המכשירים מתקלקלים ויש המון עבודה והשקעה חינוכית, כדי שהילדים יפנימו את אוצר המילים, ונכון שאני לא מפסיקה להתפלל בדמעות שליש - כדי שהעבודה תישא פרי והילדים יגדלו להיות אנשים נורמטיביים ומלאי תוכן רוחני, אבל זה שווה כל רגע. ברוך ה' שיש לנו יעד, שיש לאן להתקדם. אמנם כל חיי חונכתי להאמין, אך אני מרגישה שהאמונה שלי והכרת הטוב שלי לה'  גדלו אלפי מונים הודות לניסיון הזה".

מה העצה שלך להורים שחוששים ממצב כזה? לאן הם יכולים לפנות לבקשת עזרה?

"עצתי היא - תמיד להיות עם יד על הדופק, ולא להתייחס בקלות דעת לתחושות של אימא. אני לא אומרת לחיות בהיסטריה, אבל מדובר בתחושות אמיתיות שיש להן מקום וצריך לבדוק אותן. גם אם זכית בתינוק מקסים שישן גם כשיש רעש גדול בבית – צריך לבדוק את זה. לא להיות שאננים. תעשו כל מה שאפשר כדי לשלול את האופציה הזו.

"לאן לפנות זו שאלה מאוד טובה, כי מהניסיון שלי – רופאי הילדים כמעט שלא יודעים כיצד לזהות בעייתיות בכל נושא השמיעה. זכורה לי פעם אחת שרופאה שאלה אותי: 'את בטוחה שהילד לא שומע? הוא הרי משמיע קולות'. מה שהיא לא ידעה הוא שתינוק חרש משמיע קולות, גם עד גיל חצי שנה. לכן, העצה הכי טובה שאני יכולה להעניק היא ללכת לקלינאיות תקשורת ולמכוני שמיעה. הם אלו שיודעים הכי טוב כיצד לזהות ליקויי שמיעה וכיצד לטפל בהם. עם זאת, אני מקווה ומתפללת שבעזרת ה', אף הורה בישראל לא יצטרך להגיע לשם".