זעקת השבר של ארבעת האלמנות: ה', בנה לנו את בית המקדש

במלאת שבעה לטבח הנורא בבית הכנסת "רובין": אתמול בערב (יום ג')  נערך כנס נשים ענק בשכונת הר נוף בירושלים. בכנס, שנערך בקמפוס של מדרשת נווה ירושלים השתתפו כאלף נשים. ארבע האלמנות ששכלו את בעליהן, ונותרו עם 24 יתומים, נשאו גם הן דברים. רעייתו של הרב אברהם גולדברג הי"ד: "תעשו חשבון נפש עם עצמכם, וקבלו על עצמכם אפילו משהו קטן".

הרבנית חברוני פתחה את כנס והביאה דברים ממאמרו המפורסם של האדמו"ר מקוצק על הפסוק מתהילים: "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה". "'אין דבר שלם מלב שבור', אמר האדמו"ר מקוצק, והנה אנחנו יושבים כאן, שני אולמות שבורים, רחוב שלם שבור, שכונה שלמה עם לבבות שבורים. ריבונו של עולם, האם לא תקבל את התשובה שלנו?", היא אמרה.

לאחר מכן עלה לבמה הרב רון אילן, שליח הציבור בתפילת השחרית בה התרחש הטבח (את סיפור הצלתו ועדותו הבאנו בהרחבה). הרב אילן התקשה לעצור את דמעותיו: "חוץ מכל כך הרבה נשות ישראל, נמצאות איתנו כאן גם עוד ארבע נשמות. כל אחת מהם הכרתי ואהבתי בחייהן, קל וחומר שבמיתתן. מה אוכל לומר עליהן? המניין שלנו היה מניין מיוחד. תמיד אהבתי לראות את בת הצחוק העדינה של הרב אברהם גולדברג; תמיד התחזקתי מיראת השמיים הטהורה שהייתה נסוכה על פניו של הרב משה טברסקי; כשזכיתי לראות במניין את הרב אריה קופינסקי הייתי שמח; וכשזכינו לעיתים נדירות לראות את הרב קלמן לוין, עם ההתמדה הנוראה שלו אי אפשר היה שלא להתחזק.

עוד הוסיף הרב: "נחשבנו כצאן לטבח, ובכל זאת שמך לא שכחנו. אחרי הפיגוע הגיע לידיד שלי, רב בישיבה, אחד הבחורים ושיתף שהוא חושש שמה שקרה בבית הכנסת בהר נוף, יקרה גם אצלם בישיבה. חברי אמר לו שזה נכון, אבל זה לא 'קרה' אלא זה 'היה' - בכוונת המכוון של מי שאמר והיה העולם.

עצרת הגברים אמש (צילומים: פלאש 90)

"אחרי הפיגוע השוטרים לקחו את כל הטביעות האפשריות, אבל שכחו את הדבר הכי חשוב - את טביעותיו של הקב"ה. הוא השאיר לנו עקבות, הוא השאיר לנו מסרים, ואנחנו צריכים ללמוד מכל מה שהתרחש. אפשר לומר שכמספר המתפללים בבית הכנסת הזה – כך היה מספר הניסים וההשגחות הפרטיות שהתרחשו שם. סיפר לי יהודי שהתפלל: 'עמדתי בתפילת שמונה עשרה, בעיניים עצומות, וכשפקחתי אותן ראיתי מולי מחבל עם סכין'. ה' נתן לו כוח מיוחד באותו הרגע. הוא הצליח להרים שולחן ולזרוק אותו באוויר. כך המחבלים התרחקו ממנו, והוא הצליח לברוח. במקרה אחר, באורח פלא המחבל רק פצע את הרב גולדשטיין, ולא הרג אותו. הייתם צריכים לשמוע את ברכת הגומל של כל אחד מהיהודים שהיו שם... בדרך כלל, גם לניסים יש גבול. פה כנראה גם לניסים לא היה גבול".

"מי שנהרג על קידוש ה' – אינו מרגיש כאב"

הרב פנה לקב"ה בתחינה: "האהבה שאנחנו אוהבים אותך, כשאתה הורג אותנו היא 'עזה כמוות', כמו שכתוב בתהילים. גם קנאתם של אומות העולם בנו על כך היא 'קשה כשאול קנאה'. המהר"ל מרוטנברג אמר שיש בידו קבלה שמי שנהרג על קידוש ה' – אינו מרגיש כאב. כי באותם רגעים הוא חי את הנשמה ולא את הגוף יותר".

לאחר מכן ביקש להעביר מסר נוקב: "אני לא בא להטיף מוסר לאף אחד חלילה, אני מדבר לעצמי ומשתף את הציבור בחשבון הנפש שלי. אני חושב שאנחנו פצועים בציבוריות שלנו. אם לא היינו פצועים שם, לא היו יכולים להרע לנו שם. אנחנו פצועים ביכולת שלנו לקבל אחרים מאיתנו. איך נוכל לתקן את עצמנו? אנחנו צריכים לפתוח לה' פתח, לקבל על עצמנו דבר אחד קטן ואמיתי ולהתמיד בו. הקב"ה כבר ידאג לעשות את השאר.

"אני רוצה לומר מילה אחת לבורא עולם: אנחנו מבקשים ומתחננים, אל תביא אותנו לידי ניסיון או ביזיון. אבל אם תחליט להביא, גם אם תוסיף לעשות את נשותינו אלמנות, ואת בנינו יתומים – אנחנו אותך לא עוזבים. נבחרנו להיות חוליה אחרונה בכל שלושת אלפי השנה האלה, ואנחנו לא ננתק אותה. נמשיך ללמוד תורה יומם ולילה ולקיים מצוות, ביתר שאת ועוז, ואת החור שנפער בחסרון חברינו ואהובינו – אנחנו נמלא באהבה אליך".

ארבע אלמנות, 24 יתומים

כאמור ארבע האלמנות נשאו גם הן דברים. הרבנית בשי טברסקי, אשתו של המנוח הרב משה טברסקי הי"ד, החלה להקריא מכתב שקיבלה במהלך השבעה מאחד מתלמידיו של בעלה המנוח. "שנים רבות עברו מאז שלמדנו מרבנו, אבל דומה שלעולם לא נשכח זאת. אני זוכר את ההתרגשות שלו בכל שבת, איך ניסה להחדיר גם בנו את האהבה לשבת ואת תחושת הקדושה שלה. פעם הוא שאל אותנו: 'קיבלנו כל שבת בשירת שלום עליכם, אז למה אנחנו שרים גם בצאתכם לשלום? למה אנחנו כביכול מגרשים את המלאכים? אנחנו הרי רוצים אותם שיישארו', ואת ההסבר של הרב לא אשכח לעולם. הוא אמר, שבשבת יש ליהודי שומר שבת את היכולת להגיע גבוה יותר מהמלאכים, מעבר לעולם החומרי. אנחנו שולחים את המלאכים כי אנחנו מסוגלים להגיע גבוה אפילו ממלאך. וגם הרבי היה כך. לא רצינו שהוא ילך, אבל אנחנו יודעים שבצדקותו, הוא נמצא במקום גבוה לאין ערוך ממקומם של מלאכים".

הדמעות חנקו את גרונה. במאמץ ניכר ובקול רועד אמרה: "אינני יכולה להמשיך ולדבר יותר, אך בכל זאת יש דבר שברצוני לומר, וליבי סוער, ולא תהיה לי מנוחה אם לא אומר אותו. אני מרגישה שזו ממש צוואה שבעלי הקדוש היה רוצה שאומר. אנשים שואלים על מה ה' עשה לנו את הרצח הזה? ויש מי שאומר שזה בשביל שנתחזק. לו ה' היה רוצה שנתחזק הוא לא היה מביא עלינו טרגדיה שכזאת. טרגדיה שכזאת צריכה להביא לשינוי דרסטי - ולא רק לחיזוק. אנחנו שואלים איך לא הגנה עלינו קדושת התפילה ובית הכנסת? אני אמנם אישה פשוטה, אך כשהדברים כל כך פשוטים, לא צריך הרבה חכמה. צריך רק לומר את הדברים בפה מלא: ה' העניש אותנו מידה כנגד מידה, על המחלוקת שבוערת בקרבנו...". הרבנית טברסקי פרצה בבכי וקראה: "אני מתחננת אליכם מלב בוכה ושבור, מעמקי נפשי, לקבל על עצמנו לחיות באהבה ובאחווה עם כל יהודי... ואז אולי הקורבנות לא יהיו לחינם, והקב"ה ישיב לנו באהבה ותסתלק מאיתנו מידת הדין".

להתחזק באהבת ה'

הרבנית חיה לוין, אשת הרב קלמן לוין הי"ד, שיתפה בקול רועד את קהל: "באופן אישי, הרגשתי השגחה פרטית מיוחדת בזה שבתוך השבעה על בעלי היה ראש חודש כסליו. נשים הגיעו אלי וביקשו ממני חיזוקים, ואני הרגשתי כמה אני צריכה חיזוקים בעצמי. אחר כך חשבתי על חיזוק שקראתי בספר עלי שור ב' על חנוכה - שהקב"ה מחזיק כל אחד בשתי ידיו ולא עוזב אותו. אם אדם רוצה להישמט מידיו של הקב"ה וללכת לדרכו – זוהי בחירתו, אבל הוא מעצמו לעולם אינו עוזב אותנו. בעלי היה אדם שהשתוקק ללמוד תורה ולקיים מצוות, וכל המהות שלו וההגדרה העצמית שלו הייתה להיות בן תורה. תמיד שאל את עצמו רק שאלה אחת: מה ה' רוצה ממני כרגע?".

לאחר מכן סיפרה על ביקור ניחומים מיוחד לו זכתה: "כשהרבנית קולדצקי הגיעה לנחם אותי, היא ביקשה שכל בנות ישראל יקבלו על עצמן להדליק את נרות השבת עשר דקות לפני הזמן. בזמן הזה, ניקח דקה להתחבר לעצמנו ולשאיפות שלנו. כולנו רוצות להתקרב לה'. כשאנחנו מדליקות את הנרות, אנחנו יכולות להדליק את הנרות של הנשמות שלנו ושל קרובינו. בכל מצווה שאנחנו עושים – יש בכוחנו להדליק את האור בעולם, ולהביא את אור המשיח".

"אבי נפטר עם טלית-  בעלי תמיד קינא בו"

לאחר מכן עלתה לבמה הרבנית גולדברג, אשתו של הרב אברהם גולדברג הי"ד, שסיפרה בקול בוכים סיפור, שהותיר את כולן בתדהמה: "הלילה זה היארצייט של אבי, שנפטר מהתקף לב בזמן תפילת שמונה עשרה, עטור בתפילין ובטלית שלו. שנים בעלי קינא בו על הדרך שבה הוא זכה להיפטר מהעולם, ולבסוף הוא זכה למות באותה הצורה, רק במוות נעלה יותר של קידוש ה'.

 "בעלי היה אדם עניו ומבריק", ספדה לו. "שנים לא ידעתי שהוא מחזיק תואר של ד"ר, עד שאחד הילדים שלנו חלה והוא טיפל בו, וכך התגלה לי. הוא היה בעל למופת. תמיד דאג לי, תמיד החזיק פנקס עם תאריכים של אירועים מיוחדים ומספרי טלפון, כדי לזכור להתקשר לאנשים ולאחל להם מזל טוב או כל דבר אחר. בשבעה הגיע לנחם אותי בחור צעיר, שבכה את נשמתו ואמר לי: 'הרב גולדברג גרם לי להרגיש כמו בנאדם. הוא תמיד דיבר איתי, חייך אלי, התעניין בי, וגרם לי להרגיש חשוב... חבל על אדם כמוהו...'.

לסיום ביקשה: "תעשו חשבון נפש עם עצמכם, וקבלו על עצמכם אפילו משהו קטן. האם אתם מחייכים לאנשים שאתם חולפים על פניהם? כשאתם עוברים על פניו של אדם ולא מחייכים אליו, הוא מרגיש כמו אף אחד. אבל אם אתם מחייכים – הוא מרגיש שווה משהו, וזה עוטף אותו בהרגשה טובה. לכולנו צריך להיות כבוד לבריות, להיות טובים אחד לשני. נשמה של יהודי היא נשמה, לא משנה מה הוא לובש, וצריך להסתכל בטוב שבכל אחד".

הרבנית קופינסקי שנשאה גם כן דברים החלה להתייפח. "אני מרגישה קטנה לעמוד באירוע כזה גדול, ולומר מילות חיזוק. ה' נותן לנו את הכוח לעבור את הכול. כל מי שהכיר את אריה ושמע שנאבק במחבלים, לא התפלא על כך. כולם אמרו: 'נכון, זה היה אריה'. כולם ידעו עד כמה הוא היה איש של חסד, שכל מי שרק היה צריך משהו היה יכול לפנות אליו. אולי כל החיים הוא בנה את עצמו בשביל הרגע הזה, שהוא יוכל להיות כזה איש חסד, שהוא יתעמת עם מחבלים כדי להציל את חייהם של האחרים. לכולנו יש פוטנציאל לעשות דברים גדולים ולהיות כמותו.

הלווית אריה קופינסקי הי"ד

"אנחנו לא בוכים עכשיו רק בשביל עצמנו. אנחנו בוכים עבור השכינה הקדושה, עבור אלפיים שנות גלות שהשכינה בצער. ה' הוא כל כך גדול, שהוא רואה את כל הצער שאנחנו גורמים לו וממשיך להיטיב איתנו". בשלב זה הרימה הרבנית קופינסקי את קולה וזעקה בקול נשבר: "ה', בבקשה, בנה לנו בית מקדש בחזרה, למענך!". מאות נשים ברחבי האולם געו בבכייה נוכח דבריה.

אחרונה עלתה לדבר הרבנית ציפורה הלר, שחתנה ונכדה היו בפיגוע. חתנה נפצע, ואילו נכדה הספיק לברוח. "החתן שלי התעורר בבית החולים והיה בטוח שהוא חלם חלום רע", היא שיתפה,  "הוא רצה לעשות הטבת חלום. הוא אפילו לא שם לב בשניות הראשונות שהוא נמצא בבית החולים. אחרי שהבין את כל מה שקרה לו, הוא התחיל לשיר: 'אזמרה לאלוקי בעודי'. כל אלה שקמו באותו בוקר למניין הזה, לא תיארו לעצמם איפה הם יהיו היום.

"כל עוד האדם חי, אנחנו לא רואים אותו באמת. רק כשהוא נפטר, אנחנו רואים אותו כמו שהוא היה באמת. שנזכה לראות אחד את השני כמו שאנחנו באמת. אני רואה לפניי הפגנה גדולה של אהבת חינם, של רבים שאפילו לא הכירו את המשפחות או ראו אותן אי פעם קודם לכן, ואני שמחה על כך".

גדולי ישראל בכנס הגברים

במקביל לכנס הנשים נערכה עצרת ענק לגברים בבית הכנסת 'רובין' בהשתתפות רבים מגדולי ישראל, בהם הרב זילבר, הרב קנייבסקי והרב שטיינמן. הרב רובין, רב בית הכנסת, ספד לנרצחים ואמר: "בית הכנסת הזה זכה להיות מזבח לארבעה קדושים... איך מתנחמים מהאסון הזה? פעם הגיע ניצול שואה לחזון איש ושאל אותו איך זה שנרצחו שישה מליון יהודים. החזון איש ענה לו: "אדם מביא בד יקר לחייט, במטרה שיתפור לו חליפה. מדי פעם הוא מגיע למדידות, ורואה את הבד כשהוא גזור. מיד הוא התרעם על כך, כשגילה שהחייט גזר לו את הבד. והחייט אמר לו: 'סבלנות, בסוף תראה איזה מדהים זה יצא'. כך גם אנחנו, צריכים להתאזר בסבלנות ולדעת שאנחנו לא מבינים חשבונות שמיים, אבל שהכול ודאי לטובה".