גרמניה - לא מה שחשבתם. תשאלו את העיתונאי אלדד בק

צהרי י"ז בניסן תשע"ב. שדרת קודאם שקקה אדם כמדי סוף שבוע. חנויות הפאר, השוכנות משני צדדיו של הרחוב המסחרי המהודר בטבורה של מערב ברלין, משכו אליהן לא רק לקוחות מכל רחבי העולם, אלא גם סקרנים שהסתכלו בערגה על מוצרי המותרות המוצגים בחלונות הראווה המסוגננים. למרות שהיה זה יומו הכמעט אחרון של חודש מרס, האוויר היה קפוא. המוני העוברים והשבים התכרבלו במעילים חמימים, כמו השוטרים הרבים שהוצבו לאורך מדרכותיה של השדרה היפהפייה.

תנועת הרכבים בשני מסלולי הכביש המקבילים, נחסמה. הדי קריאות רמות וקצובות התקדמו לעבר אתר הזיכרון על שם הקיסר וילהלם הראשון שבקצה השדרה. זועקי הקריאות היו גדודי מפגינים מאורגנים בסדר מופתי. הם צעדו מלאי זעם וחדורי שנאה, ביניהם אימהות עם עגלות תינוקות. מבין הסיסמאות השונות שבקעו מגרונותיהם עלתה בבירור הקריאה: "מוות ליהודים". בערבית.

אלדד בק (צילומים: יעקב נחומי)

עבור העיתונאי היהודי אלדד בק, הסצנה הזאת הייתה הברוכים הבאים לגרמניה. "בבוקר הגעתי לברלין ברכבת לילה מווינה, מצויד בשתי מזוודות גדולות", הוא משחזר. "אחרי 15 שנות לימודים ועבודה בצרפת ובאוסטריה, בעיקרה עיתונאית ככתב 'ידיעות אחרונות', עמדה גרמניה להפוך לתחנתי המקצועית השלישית באירופה. המחזה שנפרש לנגד עיניי זעזע אותי. חשתי כאילו הועברתי במנהרת זמן אל שנות השלושים של המאה הקודמת.

"אני לא בטוח שתחושה זהה הייתה מתעוררת בי לו הייתי רואה את אותה הפגנה במקום ובתפאורה אחרים. אך היא התקיימה כאן, בלב בירת גרמניה, בסדר ובארגון מוחלטים, תחת שמירה הדוקה של שוטרים מחויכים. המפגינים הגרמנים, רובם ממפלגות שמאל, נתנו ביטוי לזעמם על ישראל באמצעות מסרים בעלי תוכן קיצוני פחות. בדיעבד, הוסבר לי שהשוטרים והמוחים המקומיים לא הבינו את הסיסמאות בערבית שהושמעו לידם. תירוץ קלוש למדי".

התכנית של בק בברלין יועדה להתחיל חודש מאוחר יותר, אבל אז הוא שמע על הפיגוע שהתרחש במלון 'פארק' בנתניה וגבה את חייהם של שלושים יהודים. עוד 160 נפצעו. למחרת החליטה ממשלת ישראל על מבצע 'חומת מגן', שנועד להרוס את תשתיות הטרור בשטחי הרשות הפלסטינית. בק שינה את הלו"ז, ואחרי יומיים כבר היה באזור. "הבנתי שהמצב ההולך ומסתבך במזרח התיכון מעמיד את קשרי הידידות האמיצים הקיימים לכאורה בין גרמניה לישראל במבחן לא פשוט", הוא מסביר. "הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעניק לגרמניה המאוחדת הזדמנות ראשונה להתערב באורח פעיל בחלק נפיץ זה של העולם. בהתחשב בעבר הלא מאוד רחוק שלה, האתגר היה גדול".

רק שבועיים חלפו עד הפעם הבאה, שהובילה להפגנה עם טמפרמנט גבוה הרבה יותר. הכרזות האשימו את ישראל בקיום מלחמת השמדה נגד העם הפלסטיני. "בתחילה יצאו האנשים מסודרים מאלכסנדרפלאץ לעבר שער ברנדנבורג. בהמשך הבחנתי בקבוצת צעירים משולהבים, חלקם נושאים דגלי חיזבאללה, שהתנתקו מטור המפגינים ופנו לעבר שוק אמנויות קטן, על גדת נהר השפרה. הם התפרעו בקריאות 'איטבח אל יהוד', הפכו דוכנים ונמלטו דרך סמטה סמוכה. התגובה הייתה הלם. אף אחד לא ניסה לעצור אותם. כעיתונאי התפלצתי לשמוע את הדיווחים שנמסרו מהמשטרה: 'ההפגנה עברה ללא אירועים מיוחדים'. זאת הבעיה במקרה אחד. צביעות. וירטואליות של אנטישמיות".

12 שנים מאוחר יותר מפתיע בק את הציבוריות הישראלית בספר חדש ועוכר שלווה. 'גרמניה, אחרת', הוא קורא לו. 413 עמודים מטלטלים בהוצאת 'ידיעות ספרים' שלא עושים הנחה לגרמניה בת זמננו, "ההומנית והמתחסדת שמתיימרת להיות טובה ליהודים". מסמך אישי של כותב חד עין ורחב מבט שבמשך 12 שנים תייר את גרמניה מקצה לקצה, נפגש עם ראשיה והוגי דעותיה, שיכוריה ועובדי מספנותיה, ואפילו הסתכן במפגשים עם ניאו נאצים וקיצונים רדיקליים שגילו בפניו את מה שמסתתר מאחורי הנימוס והמילים הגדולות.

רואה וכועס

בתזמון מושלם, בשעה שהוא קופץ לישראל לרגל השקת הספר הוא שומע על מחאת המילקי שקוראת לכולם לעבור לברלין. הוא מגייס את כל כוחות האיפוק כדי לנסות להגיב לאלו "שעם קצת מרד נעורים והרבה בורות בהיסטוריית הדמים של ברלין גורמים להשכחת כל לקחי השואה, ובעיקר מסייעים לגרמנים להיפטר מהייסורים שאמורים היו לרבוץ על מצפונו הקולקטיבי של העם הגרמני". ויש לו גם תובנות חדשות לגמרי בכל הקשור לזהות יהודית ולאנטישמיות תוצרת הארץ נגד הציבור החרדי.

משרת את גרמניה המתנערת

לאורך כל הראיון הנוכחי מתנהג בק פחות כעיתונאי ויותר כמנסח חוזים. הוא בורר את מילותיו ומסייג את דבריו. "אני לא רוצה להכליל", הוא חוזר ואומר בכל פעם שהוא מותח ביקורת, בעיקר על הישראלים ש"מנקים את הגרמנים מאחריות לשואה". אבל בין השורות יש יותר משמץ של מורת רוח ואפילו כעס.

אז מה בעצם כל כך מגרה ישראלים לבוא לברלין?

"קודם כול, חייבים לקחת הכול בפרופורציה. נכון, בשנים האחרונות התמקמה קהילת מהגרים ישראלית לא קטנה בבירת גרמניה. נתונים מדויקים על מספרם אין, אבל חייבים להדגיש: הוא נמוך מזה שהתקשורת מציגה".

ובכל זאת, למה דווקא ברלין?

"לישראלים יש יחס מיוחד לחו"ל ולאלו החיים מחוץ למדינה. הם מאמינים באקסיומה הבלתי ניתנת לערעור שלפיה כל מה שנמצא מעבר לגבולות ישראל הוא הנאה רצופה בלתי נגמרת. את ברלין מייחדת התסיסה שמתעוררת בה בשנים האחרונות. זאת עיר זולה מאוד. הכול שם זול, לא רק מילקי. הנתונים האלה קורצים למהגרים מכל העולם. אצלנו תמיד הייתה חולשה להתרחשות: לפני שנים אלה היו לונדון וניו יורק, ועכשיו ברלין".

מה לא צודק ברצון לגור בעיר זולה וליהנות מחיים קלים?

"זאת אשליה חסרת בסיס. החיים זולים, אבל ממש לא קלים. לא לזרים, ובוודאי לא ליהודים. ב-12 שנות מגוריי כאן ראיתי המוני ישראלים שבאו עם עיניים בורקות ועד מהרה נתקלו בזווית הנוספת שמציגה העיר הענייה הזאת: יותר מ-15 אחוזי אבטלה. הסיכויים של מי שלא דובר גרמנית למצוא עבודה שואפים לאפס, והסיכויים של ישראלי ממוצע לדבר גרמנית לא גבוהים יותר.

"אנשים תופסים את ברלין כמתחם קמפינג אחד גדול. המחשבה שרוב הישראלים עובדים קשה למחייתם מתחברת בקושי לפנטזיה. חברים מהארץ שמתקשרים אליי באמצע היום, מפריעים לי בעבודה ומוציאים אותי מהריכוז לצורך עניינים זניחים לא מהססים לשאול אותי ברצינות: 'הערנו אותך?'. לא עולה על דעתם שבחו"ל בכלל, ובברלין בפרט, מישהו מתעורר לפני שש בערב.

"אבל על כל זה עוד אפשר לסלוח. התופעה המסוכנת יותר עוסקת ביורדים מהארץ כאידיאולוגיה ואף קוראים לאחיהם מישראל להצטרף עליהם. מי שרוצה מילקי זול ומשתמש במונח 'לעלות לברלין' עושה עירוב תחומים שהוא יותר מבעייתי. דבר אחד חייב להיות ברור: הימצאותם של ישראלים בברלין החדשה משרתת היטב את מכונת יחסי הציבור הגרמנית המשומנת, המשווקת ברחבי העולם את דבר קיומה של גרמניה האחרת. עצם הימצאותה של קהילה ישראלית בבירת גרמניה, אחרי עשרות שנות החרמה, נתפסת ומוצגת כתעודת טיהור של גרמניה מעברה. הרציונל פשוט: ספרד הוחרמה בידי היהודים קרוב לחמש מאות שנה בגלל האינקוויזיציה, וגרמניה לא. אז אולי השואה לא הייתה נוראה כל כך?".

בשיחה איתי חושש בק להשתעשע עם המילה 'שמאל', אבל בספרו הוא נותן לעצמו חירות. הנה הסבר: "זה לא מקרה שברלין הפכה למֶכה של השמאל הישראלי הרדיקלי. נציגים ודוברים מטעמן של קבוצות קיצוניות בארץ, הרחוקות מלייצג את דעת הקהל הישראלית כהווייתה, מתקבלים כאן בזרועות פתוחות וזוכים לחשיפה ציבורית ותקשורתית חסרת פרופורציות המנוצלת להפצת תעמולה אנטי ישראלית.

"לפופולריות מיוחדת זוכים אותם פעילי שמאל שמשפחותיהם הושמדו בשואה וכעת צועקים נגד 'שואתם' של הפלסטינים שישראל אחראית לה. הם יוצרים סביבם הילה קדושה של פליטים פוליטיים שנמלטים מפני רדיפת חונטת הרוב האידיאולוגי הימנית-דתית-פשיסטית שהשתלטה על ישראל. לא נותרה בפניהם ברירה אחרת מאשר לברוח לאירופה ולנהל ממנה את מאבקם בדיקטטורת הדיכוי הצבאי המשיחית המונעת כל סיכוי לשלום במזרח התיכון.

"ישראלי שעדיין אין ברשותו אזרחות גרמנית יכול להמציא גרסה על רדיפה פוליטית בארץ ולהפוך ליקיר הציבור הגרמני. יש כאלו שהפכו את פעילותם האנטי ישראלית למקצוע שניתן להתפרנס ממנו בכבוד רב. למתמידים בכך גם מובטחים פרסים ועיטורים רשמיים. בברלין הייאוש, ללא ספק, הרבה יותר נוח. וזול".

פוגע ביהודים וברלין שותקת

הפרספקטיבה של האיש, כמי ששימש במשך שנים כתב לענייני ערבים ושולט במספר שפות שאפשרו לו לבקר במדינות אויב וללמוד על הלכי הרוח בכוחות עצמו, רחבה. הידע ההיסטורי והמחקר האנתרופולוגי יוצרים מבט מקיף ורחב. כשאתה מדבר על אנטישמיות גרמנית עכשווית, אני שואל אותו, אתה מתכוון גם לזרם המרכזי, או רק לקבוצות שוליים קיצוניות ולמהגרים אסלמיים רדיקליים? "אני מדבר על גרמניה כולה", הוא משיב בפסקנות. "המדינה שטוענת חזור וטעון שהיא למדה את לקחי העבר ופועלת ליישם אותם. בדיוק את הנושא הזה אני מבקש לפתוח לדיון מחודש. האם אכן גרמניה הפיקה את לקחי העבר? אני יכול לנסות להשיב רק על פי מה שחוויתי אישית ומקצועית ושמעתי בשיחותיי עם אזרחי גרמניה. את המסקנה ינסח כל אחד לבד".

באיזה תחום, למשל, ניתן להטיל אחריות ישירה על השלטונות בגרמניה?

"אחד הלקחים העיקריים מהשואה אמור היה להיות פעולה נמרצת ומוחלטת נגד הסתה גזענית ואנטישמית, מתוך הבנה וידיעה שהדברים עלולים להוליך לאלימות פיזית בעלת אופי השמדתי. גרמניה טוענת לאחריות היסטורית ומצפונית כלפי יהודי העולם וישראל בשל לקחי השואה, אך כמעט לא יוזמת דבר נגד התעמולה האנטישמית הגואה בעולם הערבי והמוסלמי. הגרמנים רואים, שומעים - ושותקים.

"דבר נוסף: לימוד השואה במוסדות החינוך. במדינה שרק לפני שבעים שנה הבעירה קרמטוריום ושרפה מיליוני יהודים היית מצפה שהתחום יהיה בגדר חובה בכל בתי הספר. למען ישמעו, ילמדו, יחרדו ויפנימו. בפועל, משיחות ומסיורים שעשיתי בבתי הספר ברחבי המדינה, ממזרח למערב, הוא פרוץ ומוזנח. כל מנהל ומורה יכול להחליט איך לעסוק בנושא, אם בכלל".

בשיחותיך עם אזרחים מן השורה בגרמניה אתה מתרשם שהם שכחו את השואה?

"יש הרבה אזרחים שמביעים חרטה ובושה מהעבר, אבל ככל שחולף הזמן נשמעים קולות רמים יותר של אלו שמבקשים לסגור את החשבון הזה. 'מספיק סבלנו', טוענים שם. הם לא רוצים לסחוב את האשמה על עצמם. בספר אני מספר על משפט ששמעתי מיותר מגרמני אחד: 'די כבר, שילמנו לכם מספיק פיצויים על השואה'. אגב, האמירה הזאת ממש לא נכונה. סכומי הרכוש היהודי הגזול גבוהים מכל הפיצויים יחד. מנגד, אסור להשתמש בשיח הזה, שמבקש לשלם על רצח עם. אין סכום בעולם שמכפר על רצח".

ועדיין, קיים רושם שבגרמניה של היום החוקים לא עושים הנחות לניאו נאצים ושכל גילוי אנטישמיות זוכה לגינוי מידי.

"הטענה המרכזית היא שכבר מזמן לא מדברים על אנטישמיות פרימיטיבית שמצדיעה במועל יד ומשתמשת בצלבי קרס, אלא על משהו מתנשא ומתוחכם הרבה יותר. זאת האנטישמיות החדשה. היא לא מכוונת נגד יהודים אלא נגד ישראלים. היא ממזערת את שואת גרמניה ומותחת ביקורת על השואה שישראל עושה בפלסטין כביכול. ומאידך, היא מקבלת בשתיקה גילויי אלימות מילולית ופיזית מצד המהגרים המוסלמים כנגד מוסדות יהודיים".

אתה משווה בין אנטישמיות לבין מתיחת ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל?

"הן זהות. לאחרונה ערכתי מחקר מקיף ובמהלכו סקרתי מאות דיווחים בכלי התקשורת בגרמניה. בכל פעם שמדברים או כותבים נגד מדינת ישראל מצרפים תמונה של אנשים דתיים עם כיפה, זקן וציצית. כשמספרים על חיילי צה"ל מעלים ויזואליה עם חייל עטור בתפילין. כשמתייחסים לציבור הישראלי מראים את בני הקהילות החרדיות. אני לא רוצה להישמע קיצוני, אבל ההתנהלות הזו מזכירה את דפוס הפעולה של 'דר שטירמר' הנאצי - להציג סמלים יהודיים גם כשהידיעה נסובה על חילונים.

"חשוב לזכור שמספר הגרמנים שבאים במגע עם יהודים אפסי. מתוך 82 מיליון אזרחי גרמניה אין יותר מכמה מיליונים בודדים שראו יהודי אמיתי מול העיניים. התקשורת המקומית, בסיוע פעילי שמאל יהודים, עושה דמוניזציה ודיאבוליזציה למדינת ישראל. גרמניה מאוכלסת ביותר משבעים מיליון אנשים שמעולם לא ביקרו בישראל, ולכל אחד מהם עמדה ודעה על התנהלותה. וכשהם מדברים על ישראל הם מדברים על היהודים".

סובלים מאנטישמיות בארץ שלנו

לפני כחמישים שנה, לאחר דין ודברים שכמעט גרר את ישראל הצעירה למלחמת אחים, חתמה מדינת היהודים בראשות דוד בן גוריון על הסכם פיוס וכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. מנחם בגין כינה את הצעד כ"מאורע המחפיר בתולדות עמנו". ברית נוספת נכרתה אז: שמונה ימים קודם לכן נולד אלדד בק בחיפה. ועכשיו הוא מבקש להאיר מחדש כמה עובדות מושתקות. "מעולם לא התקיים שיח ברור וישיר בין ישראל לגרמניה שדן בכנות וביושר במה שעוללה לנו המדינה ובהתחייבויות שלה כלפינו", הוא מבהיר. "דווקא עכשיו, כשישראל זקוקה יותר מתמיד להפגנת תמיכה בזכות קיומה, גרמניה מפנה לה את הגב. הגיע הזמן שהיא תשתחרר מהצורך הכפייתי שלה להצדיק מעשים המכוונים במפורש נגד ישראל, נגד קיומה ונגד ביטחונה, בנימוק של אהבה ודאגה לישראל. מערכת יחסים הדוקה וקרובה, כפי שאמורה להיות קיימת בין גרמניה לישראל, אינה יכולה להיות מבוססת על שקרים ועל צביעות".

הרקע המשפחתי שלו מסביר את החרדה הקולקטיבית. בידו תמונה משפחתית שמתעדת 22 איש ואשה, בתוכם שני ילדים קטנים, מבני משפחת בק. בגב מפרט כתב לועזי מסודר את השמות של כל אחד מהנוכחים שהצטלמו ב"חתונת הזהב של הלן ורובין בק". כולם נרצחו באושוויץ חוץ מהוגו, סבא של אלדד.

ההיסטוריה המושמדת לא הקלה את דרכו בגרמניה. מי שהפיגו את חששותיו היו אנשי השגרירות האוסטרית, שחזרו והבטיחו: "כישראלי, גרמניה תהיה גן עדן עבורך. כל הדלתות יהיו פתוחות בפניך. הגרמנים התמודדו באמת עם עברם והפיקו ממנו לקחים". 12 שנים גדושות הוא יעשה בגן העדן הזה ויפיק לקח על הלקח שהגרמנים לא מפיקים.

למה הישראלים גילו את ברלין רק בעשור האחרון?

"החברה הישראלית של אחרי שנת אלפיים עברה טלטלה קשה. אפשר לדבר עליה במונחים של משבר. סוף שנות התשעים יצרו אשליה של מזרח תיכון חדש ושירים לשלום. בבת אחת הכול התנפץ מול סלע קשה. מנגיעה בשלום הגענו למצב של סבבי מלחמה בכל שנה וחצי, והפעם מלחמה מבית. לא רק חיילים וטנקים. גם אוטובוסים מתפוצצים וטילים נוחתים על בתים בעורף. המציאות הזאת הביאה מערבולת של חוסר ודאות וחשש קיומי עמוק של איבוד דרך. לכל זה נוספת גם המצוקה הכלכלית האמיתית של מעמד הביניים ושל שכבות המצוקה. ובתוך כל הסיטואציה הזאת, ברלין נראית כמו מקום מנותק. אין פיגועים, יש כלכלה יציבה. אשליות על סובלנות ועל אהדה מטעות את הישראלים".

כאדם שניסה אותה מה יש לך לומר לישראלים שחושבים עליה?

"כל ישראלי כן ואמיתי שיגור במשך תקופה משמעותית באירופה יגיע להתפכחות הכואבת. הישראלים, ברובם, יוצאים לטיול בן שבועיים. הם רואים רק את היופי. צריך להישאר קצת כדי להבין את שנאת הזרים המושרשת ואת הדחייה שמובעת כלפיי. חילוני בארץ לעולם לא יבין מה זאת אנטישמיות עד שייצא לחו"ל וינסה להשתלב בסביבה. ישראל היא כמו אי נידח של אילוזיה. רוב החילונים מעולם לא באו במגע בלתי אמצעי עם מוסלמים שלא חוששים לומר את מה שהם חושבים על יהודים. בדרך כלל הם לא רק חושבים, אלא גם מעדיפים לעשות מעשים".

אצל חרדי החוויה שונה?

"לצערי, אני יודע שמה שאני מרגיש בברלין מרגישים החרדים בארץ. יש אנטישמיות כלפי חרדים. החילונים בארץ מהווים רוב ומתקשים לחוש את תחושת המיעוט. רק כשבאים לאירופה טועמים את טעם הנרדף וקולטים שבסופו של דבר השנאה מכוונת נגד כולנו, כל היהודים".

ופעילי השמאל ומארגני מחאת המילקי לא חווים את תחושת הניכור הזאת?

"רק לעתים רחוקות אפשר למצוא תרופה לעיוורון. מול עצימת עיניים מכוונת אין סיכוי. ודווקא הם, שמשחירים את דמותה של ישראל, זוכים לאהדה, חיצונית לפחות, שמחזקת אצלם את תחושת ההשתלבות המדומה. הם כמעט לא יוצאים מארבע אמותיהם. אין להם באמת מושג מה קורה בגרמניה האמיתית. מעטים הישראלים שהתחככו בגרמנים כמו שאני התחככתי ושמעו את מה שאני שמעתי.

"הפעילים האלה אף נהנים מתמיכה כספית לא מבוטלת מצדם של גורמים ממשלתיים, ממסדיים ומפלגתיים. הם יושבים על נהרות גרמניה ובוכים, ובין נהי לנהי על מצוקת העם הפלסטיני חיים לא מעט מהם בנינוחות על חשבון הגרמנים. אלה שבארץ הסיתו נגד החרדים הפרזיטים שלא עושים כלום יוצאים לברלין לעשות את אותו דבר בדיוק אבל עם הרבה יותר כסף".

לסיכום, אין שום דבר טוב שאתה יכול לומר על ברלין?

"אני יכול לומר הרבה דברים על תחושתי כלפיה, אבל הנאה לא תהיה אחד מהם. זו עיר מעניינת, מאתגרת, רוויית היסטוריה, שמתהווה מתוך ההריסות. בעיניי היא מסמלת יותר מכול את רצונם של גרמנים רבים ושל אחרים לברוח מהתמודדות כנה עם העבר, למרות כל אנדרטות השואה שממלאות את רחובותיה. ברלין אינה עיר יפה. היא כרך מיוחד, אך חסר נשמה".

את המסע שלו הוא חותם באין סוף. "כולנו - יהודים, ישראלים וגרמנים - היינו רוצים לגבש סוף טוב לטרגדיה האיומה שהעם הגרמני הביא על העם היהודי. יש כאלה שמחפשים את הסוף הזה בצאצאים מסוימים של הנאצים שמכים על חטא. יש כאלה שמוצאים אותו דווקא בישראלים, צאצאים של ניצולי שואה המהגרים לגרמניה. אך יש דברים שאין להם סוף טוב, ויש דברים שאין להם סוף".

לקרוא בין הפסים

עם כל הכבוד לשיחות סופרים וביקורים במאורות ניאו נאציות, הפרק הכי מפתיע בספרו של בק תוקף את המיתוס על גרמניה היקית, הדייקנית והיעילה. "אני אוהב לנסוע ברכבות גרמניות", הוא כותב. "רבים מאיתנו נוהגים לקשר אסוציאציות שליליות לשירות הרכבות הגרמני, אך אני לא נוסע בדויטשע באהן מתוך ניסיון כפייתי לדמיין איך היה פעם או כמחוות ניצחון מורלי על הנאצים. הרכבות הגרמניות הן בדרך כלל נוחות מאוד, מרווחות, מסבירות פנים לנוסע ומהירות. מעבר לכך, הן מנפצות בקביעות את הדעות הקדומות הנפוצות על הגרמנים.

"הגעתי לברלין ברכבת הלילה, מצויד במידע הבסיסי המתבקש מאליו על הגרמנים: הם דייקנים, יעילים, צייתנים, מוכניים, עדריים, חסרי חוש הומור, מכבדים את מילתם, מנומסים, לא חברותיים, מסודרים, נקיים, לא מחצינים רגשות, חסרי טעם באופנה ובאוכל, שותי בירה. ההכללה הנוראה שעשיתי חוטאת, כמובן, לאמת. לא מפאת כללי תקינות פוליטית כלשהם, אלא מאחר שהמפגש שלי עם גרמניה הוכיח לי שאין דבר כזה שנקרא 'הגרמנים'".

אפילו דיוק אין. "ההודעה המושמעת ביותר בתחנת הרכבת המרכזית של ברלין, כמו בכל שאר תחנות הרכבת במדינה המרכז אירופית הגדולה, מדברת על איחורי רכבות. אי אפשר כלל לסמוך על כך שרכבת גרמנית תביא אתכם ליעד כלשהו בזמן המיועד והמתוכנן. אם יש לכם פגישה חשובה בעיר אחרת, כדאי שתצאו לדרך כמה שעות מראש. סטטיסטיקה רשמית של חברת הרכבות הרשמית קובעת שרק שבעים אחוז מכלל הרכבות מגיעות ליעדן בזמן. ניסיונם של הנוסעים, ואני בכללם, מעלה סימני שאלה רבים על אמינות נתון זה".

וזו רק דוגמה אחת מתוך מכלול שלם של סטריאוטיפים. כשאני שואל כיצד אם כן ניתן להסביר את פעילותה של מכונת ההשמדה הנאצית, הוא אומר: "בכל מה שנוגע לשנאה ולהשמדה הם היו יעילים. קשה להאמין שגם אז הרכבות דייקו, אבל הטירוף הגרמני והשנאה ארוכת השנים הצליחו לשמן אפילו את גלגלי המערכת המקובעת".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות,הקליקו כאן