הדרך השלישית לברוח מהדיכאון

דיכאון. אחד מכל שישה ישראלים דיווח שהוא חווה אותו בשנה האחרונה. ולא מדובר באיזה סקר קטן. הנתונים הללו נאספו בסקר בינלאומי שנערך ע"י אוניברסיטת הרווארד והשתתפו בו קרוב ל5,000 משתתפים בראיון אישי של אחד על אחד.

אנחנו הישראלים אוהבים לקטר. להתעצבן על הממשלה, על המצב הביטחוני, על המצב החברתי, על המצב הכלכלי, על המצב הקטסטרופלי, על השדר ברדיו, על הבוס, על הנהג שלפני. אנחנו מדינה קטנה ומאוימת שיש לה את כל הסיבות שבעולם להיות מובילת אחוזי הדיכאון והחרדה בעולם המערבי המפותח.

בלוז חורפי? אפשר לצאת מזה (אילוסטרציה: shutterstock)

ואנחנו לא. קחו לדוגמא את ניו זילנד. המדינה שמצטיירת בעיני ישראלים רבים כשקטה ושלווה, שבה יש אך ורק נופים של פרות רועות באחו גבוה וירוק במיוחד. ובכן, תושבי האי הציורי הזה עוקפים מימין את ישראל הן בשכיחות הופעות החרדה והן בשיעורי הדיכאון.

ועדיין, לחשוב על כך שכל אדם שלישי, אישה כגבר, צעיר כמבוגר, חווים חרדה או דיכאון, זה די מדכא. ואם להעמיק ולחשוב על כך שרבים מהסובלים מדיכאון גם סוחבים על הדרך איזו מחלה פיזית ממושכת, זה כבר ממש ממש דיכאון.

הדרך הראשונה: פונים לטיפול

מה אפשר לעשות כשנכנסים לדיכאון? טוב, אני לא מצפה לתשובות מתחכמות כמו "לנסות להתאבד" כי זה פשוט לא יילך. אוקיי? זה נושא רציני מידי בשביל הלצות. מצד שני, לחייך כדאי, כי זה די מפחית את הסטרס (דחק) וממילא את הסיכוי לדיכאון, לפחות לפי הנחת היסוד הפשוטה של רוב החוקרים בתחום.

אז כן, השלב הראשון הוא תמיד לפנות לטיפול. לא צריך לחשוש וזו לא בושה. כשיש בעיה, מטפלים בה, פותרים אותה וחוזרים לשגרה ברוכה. לא משנה אם זו רפואה פרטית או ציבורית, אבל אנא, לא לכל מיני "מבינים" מטעם עצמם בתחום. אך ורק למקצוענים עם תעודה מוכרת. לא שמפריע לי שהם למדו גם איזו אמונה סינית על תה ירוק. זה נהדר. אבל חובה שתהיה להם הבנה פורמלית, מקצועית ועמוקה בתחום בריאות הנפש.

הדרך השניה: כבר נפל לכם האסימון?

הדרך השניה חשובה לא פחות. היא עוברת דרך החיזוקים החיוביים. למעשה זו דרך ששווה מאמר בפני עצמה, אולי אפילו סדרת מאמרים. מקורה של השיטה היא בפסיכולוגיה הביהביוריסטית (התנהגותית) שגורסת שאנשים, בדומה לבעלי חיים, משנים את ההתנהגות שלהם על פי החיזוקים שהם מקבלים לפעולות שלהם. זה יכול להיות תגובה חיובית לפעולה חיובית, או תגובה שלילית וכדומה.

המחנך ריצ'ארד ליבוי המשיל את החיזוקים החיוביים לאסימונים. כל ילד, כך הוא מסביר, הולך לבית הספר עם סך מסוים של אסימונים. את האסימונים הוא מקבל מליטוף של אבא, מחמאה של אמא, הצלחה בלימודים וכמובן הערכה של חברים. ילד מצליחן הוא עשיר באסימונים כל הצלחה שלו ממלאת את הסל. ילד חלש הוא עני מאוד. יש לו מעט מאוד אסימונים של הצלחות והערכה חברתית. לכן הוא יהיה קפדן יותר. הוא לא ייטול סיכונים כי אין לו רזרבה והוא לא יכול להרשות לעצמו כישלון. לכן הוא גם יעז פחות ויחשוש יותר. גם במקרים בהם הוא יכול להצליח. לעומתו ה"עשיר" ייטול סיכונים על ימין ועל שמאל. ממילא יש לו מהיכן להשלים את זה.

אפשרות אחרת, גרועה לא פחות, היא שהילד יהמר על כל האסימונים שלו. ממילא אין לו הרבה מה להפסיד. הוא ייטול סיכונים מיותרים, יעשה פעולות הזויות כדי לזכות במעט תשומת לב, התחושה שלו היא שממילא הוא הפסיד במשחק, וכל מה שנותר לו הוא לנסות ולקושש מעט רווחים חברתיים.

ליבוי חוזר ומדגיש שעל ההורים מוטל לדאוג לסך האסימונים של הילד. ולא רק זה – אלא גם להילחם בתופעות או אנשים שגוזלים אסימונים כאלה מהילד שלו.

ומי שסבור שזה נכון רק לגבי ילדים – טועה. מבוגרים זקוקים לאסימונים באותה המידה. רק בשני הבדלים, האסימונים שלהם בנויים אחרת, וכבר אין להם את ההורים שיעניקו להם אסימונים. הם צריכים לדאוג לעצמם. והם יכולים. שיטת החיזוקים טוענת שאדם יכול לשלוח לעצמו מסרים חיוביים. או, ותסלחו לי שזה נשמע קצת משונה, לדבר לעצמו. זה יכול להיות משפטים כמו "אני מוצלח, אני יכול, אני מסוגל, אוהבים אותי" וזה יכול להיות הרבה יותר טוב כאשר האדם מזכיר לעצמו הצלחות. צריך לחזור שוב ושוב על הפעולה החיובית שעשית, על ההצלחה, על התחושה. לעשות סימולציה בראש של הפעולה ושל ההצלחה המתבקשת. כך האדם משכנע את עצמו ומדגיש את הנקודות החיוביות שלו. זה מחזק את בטחונו הפנימי ומעניק לו יותר תעוזה, וגם מקדם הגנה במקרה של כישלון.

אדם שחושב על עצמו דברים טובים הוא לא מרגיש לוזר (מפסידן) הוא מרגיש אדם מוצלח שפעם אחת הפסיד. וזה קורה, וזה מותר, וזה בסדר. מותר לטעות ומותר להפסיד. אסור להרגיש מפסידנים סדרתיים. הגישה כזו הורגת את הביטחון העצמי ואת הרצון והדחף לקום ולעשות מעשה.

הדרך השלישית – הטובה ביותר והמהנה ביותר

כן. יש דרך כזאת, והחל ממחצית המאה הקודמת היא גם מדעית. הדרך הזו מדברת בעיקר על להרגיש טוב. קראתם נכון. הדרך הזו נקראת "פסיכולוגיה חיובית" והיא בעצם רוצה לעזור לנו על ידי הגברת התחושה הטובה שלנו. כל הזמן. היא ממליצה לעשות את זה בשלוש מישורים:

רגשות חיוביים. בין אם זה סיפוק מפעולה מוצלחת שעשינו ובין אם זה תקוה אופטימית להצלחה.

לפתח את התכונות החיוביות שלנו. ויש לנו. תכונות כמו יצירתיות, חמלה, אהבה, וערך עצמי. והאמינו לי, יש לנו. הרבה. צריך רק לפתח את זה.

וזה אולי הכי חשוב: לאמץ פעולות ודפוסי התנהגות חיוביים.

את המהפכה התחילו קארל רוג'רס ואברהם מאסלו (כן, ההוא מסולם מאסלו) בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אבל בשנות ה-90 זה כבר הפך לעובדה מדעית ולדבר נחקר בפני עצמו. זו גם דרך למנוע דיכאון, אבל יותר מכך זו דרך להרגיש טוב ולהפוך לאדם יותר טוב.