מנפלאות הבריאה: החסידה

החסידה נמנית בתורה בין העופות הטמאים, למרות ששמה מצביע, לכאורה, על כשרות וטוהר. חז"ל אומרים כי שמה ניתן לה משום שהיא עושה חסד עם חברותיה במזונות (חולין ס"ג, א). בעל ה"אמרי אמת" באר זאת: "מאחר שעושה חסד רק עם חברותיה ולא עם אחרים - היא טמאה".

החסידה מעתיקה את מקום מגוריה פעמיים בשנה. בחודשי הקיץ היא מתגוררת במדינות אירופה השונות, ואילו בבוא הסתיו היא נודדת דרומה, לארצות החמות.

החסידה הינה בעל כנף גדול, בעלת רגליים ארוכות ואדומות, וגובהה כמטר. היא מצוידת במקור אדום עז, ארוך, ישר וחד. אורך המקור הינו 15-20 ס"מ, מוטת כנפיה 200 ס"מ, ומשקלה נע בין 2.5-3.5 ק"ג. כל נוצותיה לבנות, למעט אברות היד וסוככות הכנף הגדולות והשחורות.

בראשית האביב, בשובן מ"חופשת החורף", בונות החסידות את קניהן במקומות שטופי שמש, לרוב על צמרות עצים גבוהים, ככתוב: "חסידה ברושים ביתה" (תהילים ק"ד, י"ז). ברבות השנים החלו רבות מהן לבנות את קיניהן על גגות בתים. בעיקר חביבים עליהן ארובות, מגדלים, עמודי חשמל או טחנות קמח העומדות בשטח פתוח. הן אינן אוהבות את העיר הגדולה, ומעדיפות כפרים ועיירות קטנות. אולם הסיבה לכך אינה נעוצה דווקא בחיבתן לטבע, אלא בעובדה כי מזונותיהן המורכבים מצפרדעים, לטאות שונות ומיני רמשים – מצויים באגמים, נהרות או באזורי ביצות, הרחק מהעיר הגדולה.

החסידה ניזונה בעיקר מחרקים כגון ארבה, חרגולים וצרצרים, אך גם מבעלי חוליות: דגים (בעיקר חלשים ומתים), צפרדעים, נחשים (כולל צפעונים), אפרוחים, נברנים ועוד. החסידה "משפדת" את טרפה בדקירת מקור. את בעלי החיים הקטנים היא מניפה כלפי מעלה, והללו נופלים ישירות אל לועה הפעור. את בעלי החיים הגדולים היא מרטשת תחילה במקורה, ולאחר מכן אוכלת אותם.

החסידות בונות לעצמן קן גדול מידות, לרוב בקוטר של מטר ומעלה, ונוהגות לשוב שנה אחר שנה לאותו הקן לאחר שהן משפצות אותו. הקן הולך וגדל במשך השנים, ועשוי לגבוה לכדי 2-2.5 מטרים. הוא עשוי מענפים וגזרי עצים, ומכוסה ומרופד בעלים, עשב וקש. זוג חסידות לעולם לא יעזבו את הקן ביחד. "הוא" או "היא" תמיד נשארים בית, על מנת לשמור על הקטנים ועל הקן. בנוסף לכך בני הזוג קשורים זה לזו למשל כל שנות חייהם, המגיע ל- 12 שנים בטבע. החסידות הגדלות בגני החיות עשויות להגיע אף ל- 30 שנה.

החסידות משמשות כהורים למופת. הן ממש מוסרות את נפשן למען גוזליהן, כל עוד הם קטנים וחסרי ישע. במשך כל הקיץ עובדים אבא ואמא חסידה ללא לאות על מנת לשמור בתורנות על הקן, לכלכל את ה"בית" ולהביא אוכל לפי הטף.

חוקרי הטבע הבחינו בתופעה מעניינת אצל החסידה: כאשר אחד מבני הזוג חוזר לקן, לאחר סיור שהיה מכוון להביא אוכל לעוללים, מתקיימת "קבלת פנים" מעניינת ביותר: שתי החסידות מתכופפות זו כנגד זו, מרימות את הראש גבוה-גבוה, ומשפשפות את המקורים זה בזה, תוך השמעת קולות חבטה אדירים. "טקס" זה נמשך 2-3 דקות. יש לציין כי החסידות עצמן הן חירשות. לאחר "טקס" חילופי הברכות עליו הן חוזרות בכל חזרה לקן של אחת משתיהן, יוצאת השנייה לדרך - זו שעד אז שמרה על המקום.

עתה מגיע תורה של הסעודה. החסידה, שחזרה הביתה בבטן מלאה, מתמתחת ומתחילה "להעלות גרה", אבל לא אל פיה – אלא לתוך הקן, שם מחכים הגוזלים הצעירים לארוחתם המעוכלת למחצה. עם גמר הסעודה עוסקת החסידה במשק הבית, בכך שהיא מנקה את הקן, מתקנת את הטעון תיקון, מיישרת את העלים; בקיצור – עקרת בית למופת.

כיום, ברוב אזורי אירופה נמצאת אוכלוסיית החסידות בירידה מתמדת, בעיקר במערבה ובמרכזה. סיבותיה של ירידה זו אינן ברורות די הצורך. חסידות רבות נפגעות מחוטי חשמל, מרכבים ומכלי טיס, אך הגרוע מכל הוא יבוש הביצות וזיהום מקורות המים. גם חומרי ההדברה שמשתמשים בהם החקלאים נגד מכרסמים "תורמים" לירידה במספרן.